השחקנית הראשית בסרט 'אזור העניין' היא התודעה של הצופים. התודעה האקטיבית, שממלאת את הפערים בין מה שנראה על המסך לבין מה שהם יודעים היסטורית שקרה מעבר לחומה.
שחקן מרכזי נוסף הוא פס הקול המופתי של הסרט, שעוזר לתודעה הזאת במלאכתה.
פורסם בשונות | מתויג אושוויץ, אזור העניין, הדוויג הס, לנצמן, רודולף הס, רצח עם, שואה | 2 Comments »
אופי – רומן על בן ואב מאת פ' בורדוייק. מהולנדית: רן הכהן. ספריית פועלים, 2023, 303 עמ'.
'אופי' הוא רומן חניכה נוקשה כביכול. העוקב אחרי התבגרותו והתגברותו של יאקוב וילם קטדרפה על קשיי החיים, ופילוס דרכו מחיי עוני כילד מחוץ לנישואים הנחוש בדעתו להגיע רחוק. כבחור צעיר הוא מגיע למשרד עורכי דין כדי לפגוש את כונס הנכסים שלו אחרי תביעה להכריז עליו כעל פושט רגל בעקבות חוב. הוא מתבונן בשלטים הנושאים את שמות עורכי הדין במשרד, ולפתע ברור לו שגם הוא רוצה ששלט ישא את שמו כעורך דין באותו משרד עצמו. ואכן כך קורה בסוף הדרך.
פורסם בספרים | מתויג אופי, בורדוייק, ביקורות ספרים | Leave a Comment »
עצוב היה לקרוא את הכתבה על מה שקורה ב'בצלם'. ארגון זכויות אדם שאיבד את דרכו.
עוד ארגון, שכן הוא לא הראשון ולמרבה הצער כנראה גם לא האחרון.
בזמן מלחמה זה מתחדד, אבל מנסיוני הדברים נמצאים שם כל הזמן: אנשים נכנסים לארגון זכויות אדם ולא רק מצפים שהוא יבטא את עמדותיהם הפוליטיות בכל דבר ועניין, אלא מכפיפים את פעולתו לאג'נדה הפוליטית שלהם. במקרה הרע מתוך אי-הבנה מהן זכויות אדם ובמקרה הרע יותר מתוך כוונה.
פורסם בזכויות אדם | מתויג 7 באוקטובר, אפולוגטיקה לטרור, ארגוני זכויות אדם, בצלם, זכויות אדם, חמאס, יושרה | 4 Comments »
שיעורים מאת איאן מקיואן. מאנגלית: אמיר צוקרמן. עם עובד, 2023, 489 עמ'.
איאן מקיואן הוא סופר פורה. ככזה, לא כל ספריו הרבים הם ברמה אחידה. לטעמי, ספרו האחרון 'שיעורים' הוא אחד מהטובים שבהם.
הספר עב כרס, והמציאות שמקשה בחודשים האחרונים להתרכז גרמה לכך שקריאתו נמשכה זמן רב מהרגיל אצלי. אבל ככל שהתקרבתי לסיומו, כך חשתי שאני מייחלת לכך שהקריאה בו תימשך עוד ועוד.
זהו ספר בעל טון מאד אישי, ונראה שבחלקו הוא מבוסס על פרטים מחיי מחברו. על אף שכפי שגם ספר זה עצמו מלמד, זוהי אמירה שבהקשר הספרותי יש לקחת בערבון מאד מוגבל.
מקיואן הוא יליד 1948, ויתכן שיש לייחס לכך שהוא כיום במחצית שנות ה-70 לחייו את הרוח השורה על הספר – רוח עזה של קבלה, השלמה, אנושיות ונדיבות. זהו ספר של אדם שמתפייס עם חייו, על הישגיו המוגבלים, החמצותיו, ואהבותיו.
השיעורים שבכותרת הספר – המלווה את חייו של גיבורו מילדות ועד זקנה – מתייחסים לא רק לשיעורי הפסנתר שלקח הגיבור רולנד ביינס כנער צעיר, שהקשר המצלק עם מורתו השפיע באופן דרמטי על מהלך חייו, אלא לשיעורים שהוא ואנו כולנו לומדים בחיינו. ההיזכרות בקשר הזה שזורה בהתמודדות שמזמנים לו החיים אחרי שאשתו עוזבת אותו עם תינוק קטן שהוא מגדל לבדו. גם המאורעות העולמיים לאורכה של המאה ה-20 – ממלחמת העולם השנייה, עבור במשבר הטילים בקובה, אסון צ'רנוביל, הפיגוע בלונדון ועד סגרי הקורונה, אם למנות רק כמה מהם – מהווים לביינס רקע לבחינה מהורהרת של חייו האישיים.
מקיואן הוא אחד הסופרים האהובים עלי, ואהבתי מאד את 'שיעורים' שהוא אנושי, מפויס ונדיב. יש נחמות שרק ספרות יכולה לספק.
Ian McEwan, Lessons.
פורסם בספרים | מתויג איאן מקיואן, ביקורות ספרים, שיעורים לחיים | 1 Comment »
הספורט הלאומי בישראל לאחרונה הוא לטנף על הצלב האדום.
יושבים באולפנים עיתונאים, ופרשנים מטעם עצמם, שאין להם שמץ של מושג מהו הצלב האדום, מה תפקידו, מה בכוחו לעשות ומה לא, מה הם הכללים שעל פיו הוא פועל – ותוך שהם מקשקשים עצמם לדעת לא פוסקים ערב ערב מלהשמיץ את הצלב האדום ללא הרף על כך שהוא "לא ממלא את תפקידו", ומהווה רק "שירות הסעות", שכל אחד עם מונית יכול לעשות. הגדילו לעשות אלה שברשתות החברתיות האשימו את הצלב האדום בכך שיש לו דם על הידיים.
לא קשה ללמוד על הצלב האדום, תפקידו ואופן פעולתו, אבל יותר קל ונעים שבת אחים באולפן ולטנף ביחד.
פורסם בזכויות אדם, חוק ואתיקה | מתויג בני ערובה, הצלב האדום, חטופים, חמאס, משפט הומניטרי בינלאומי, תקשורת | 6 Comments »
במוסף גלריה של הארץ בסוף השבוע האחרון התפרסמה כתבה על אורי גרשט, אמן ישראלי שחי בלונדון שנים רבות, ותיאר את המצוקה שלו מול המוסר הכפול של המילייה שלו. אבל את עיני צד המשפט שבו אמר "במשך 35 השנים שבהן אני חי בלונדון לא חוויתי ולו פעם אחת התנהגות שאני יכול לזהות בה אנטישמיות. ביקורת על ישראל אני שומע לעתים תכופות, אבל בעיקר אני חווה כאן בלונדון קבלה ופתיחות גדולה מאד".
ולו פעם אחת.
פורסם בזכויות אדם | מתויג 7.10.2023, אורי גרשט, אנטישמיות, דב חנין, זכויות אדם, חמאס, ליברליזם, סטן כהן, רלי אזולאי, שואה, שמאל, תומס בורגנתל | 4 Comments »
השתיקות של גברת ויק מאת צ'ל וסטו. תרגמה משוודית והוסיפה אחרית דבר: רות שפירא. אחוזת בית, 2023, 399 עמ'.
'השתיקות של גברת ויק' הוא ספר רב-שכבתי, שיכול להיקרא כרומן, כסוג מסוים של מותחן פסיכולוגי, וכספר פוליטי. השכבה המשמעותית והמעניינת ביותר היא האחרונה. ההיסטוריה הפוליטית של פינלנד עומדת לא רק ברקע הספר אלא יש לה תפקיד חשוב בהתפתחות העלילה, הבנתה ופיענוחה.
פורסם בספרים | מתויג השתיקות של גברת ויק, פינלנד, צ'ל וסטו | Leave a Comment »
התמונות של הנעדרים הרבים שמפרסמות בימים האחרונים המשפחות אכולות הדאגה, בתחינה נואשת לשביב מידע על יקיריהם – מרסקות ושוברות את הלב.
הן מזכירות לי את שראיתי בלונדון אחרי ה-7.7.
שם היכה בי החיזיון מכמיר הלב של תמונות הנעדרים התלויות על גדרות תחנות יוסטון וקינג’ס קרוס, מלוות בבקשה להתקשר אם מישהו ראה, שמע, יודע.
תרגמתי אז קינה שנשאה אם על בנה הנעדר. זעקתה של אם על כל הקורבנות. אני מביאה אותה כאן שוב, בתפילה נואשת למציאתם בחיים של הנעדרים ולחזרתם בשלום של כל החטופים:
פורסם בזכויות אדם | מתויג חמאס, טבח, נעדרים, פשע נגד האנושות | Leave a Comment »
50 שנים למלחמת יום הכיפורים. האדמה רעדה.
50 שנים להלם.
50 שנים לטראומה הלאומית.
50 שנים לטלטלה.
50 שנים לאובדן האמון.
והכל נצרב בזיכרון כאילו היה זה אתמול.
במובן מסוים חיינו במדינה הזאת נחצו לשניים:
עד 6.10.1973 ב-14:00, ומאז.
ודבר לא יהיה עוד כשהיה.
אני לא מוצאת היום מילים להוסיף על הרשימה שכתבתי במלאת 35 שנים למלחמה:
בגלל המלחמה ההיא.
עוד בנושא:
שתיקת המפקדים, מות הפקודים
פורסם בשונות | מתויג יום כיפור, מלחמת יום הכיפורים | 3 Comments »
אתמול הלך לעולמו תומאס בורגנתל, ניצול שואה ממחנות אושוויץ (לשם הגיע בן 10 וצעד במצעד המוות) וזקסנהאוזן, שהיה למשפטן בינלאומי של זכויות אדם, חבר בוועדת האו”ם לזכויות אדם, שופט בבית המשפט הכלל-אמריקאי לזכויות אדם (האמריקני הראשון שנבחר לכהן בו), ובשיא הקריירה שלו שופט ואב בית הדין של בית הדין הבינלאומי (ICJ).
למרות הזוועות שעבר, בורגנתל מעולם לא הפסיק להאמין באנושות.
כתבתי עליו בהקשרים שונים בבלוג.
בין השאר לגבי הכחשת שואה וחופש הביטוי – בורגנתל פסל את עצמו כחבר הוועדה לזכויות אדם מלדון במקרה של מכחיש השואה פוריסון.
ולגבי חוות הדעת המייעצת שנתן ה-ICJ בנושא חומת ההפרדה, שבה בורגנתל החזיק בדעת מיעוט כשקבע שלמרות שיש לבית הדין סמכות לא יהיה זה נכון להפעיל אותה במקרה זה ולהיכנס לדיון. לדעתו לא היה בפני בית הדין הבסיס העובדתי המספיק כדי להגיע להחלטה, מה שמחליש את הכרעתו הגורפת של בית הדין לגופו של עניין. זאת הסיבה שהוא התנגד לקביעותיו של בית הדין גם לגופו של עניין ולא רק בשאלת הסמכות.
אבל הרשימה בבלוג שממצה ביותר את דמותו כאדם וכמשפטן היא בעיני מאושוויץ להאג – ימי התום של תומאס בורגנתל, שבה כתבתי על הממואר הנהדר שלו A Lucky Child. בחרתי לסיים אותה בהצהרת הפסילה שלו במקרה של פוריסון, שבה לדעתי השתלבו באופן סופי והניצח ביותר עברו והקריירה המקצועית שלו.
יהי זכרו ברוך.
מאושוויץ להאג – ימי התום של תומס בורגנתל
הכחשת שואה וחופש הביטוי
האג – כמה הערות
פורסם בזכויות אדם | מתויג ICJ, אושוויץ, האג, הוועדה לזכויות אדם, זכויות אדם, פוריסון, תומס בורגנתל | 1 Comment »
ד"ר נעמה כרמי
-
הצטרפו ל 661 מנויים נוספים
וְזֹאת הַתְּרוּמָה
-
הבלוג בפייסבוק
-
הטוויטר שלי
מפתח
סימניה
ארכיון
-
רשימות אחרונות
קרוא
וכתוב
לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.
וכתוב
לחצו על התמונה לפרטים ורכישה
יש לי יום יום תג
ICC אהוד אולמרט אהוד ברק או"ם אונס אזרחות אינטרנט אמנת הפליטים אקדמיה ארגוני זכויות אדם אתיקה מקצועית אתיקה עיתונאית אתיקה רפואית בג"צ בחירות ביה"מ העליון ביקורות ספרים ביקורת בלוג בנימין נתניהו ג'נוסייד גדעון לוי גזענות דארפור דמוקרטיה דת הארץ הומוסקסואלים הטרדה מינית התנחלויות זכויות אדם זכויות ילדים זכויות נשים חולים חופש הביטוי חוק השבות חוק ומשפט חיים רמון חינוך חמאס חמלה חקירות טרור יועמ"ש ילדים יצחק לאור ישראל כאב כיבוש מבקשי מקלט מהגרי עבודה מוות מוסר מחאה חברתית מחלה משה קצב משפט בינלאומי משפטיזציה נשים נתניהו סרטן עבירות מין עינויים עמוס שוקן פוליטיקה פייסבוק פמיניזם פרטיות צה"ל רופאים רפואה שואה שטחים שמאל תקשורת
יזכור
-
©
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.