Feeds:
רשומות
תגובות

Posts Tagged ‘ICJ’

נציג אירן בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) קרא לסוכנות לשלוח לישראל פקחים כדי לבדוק את המתקנים הגרעיניים שלה.

לא הייתי מתעכבת על אמירה זו או אחרת של אירן בעצרת של סבא"א לולא היה קו הטיעון הזה – "מה אתם רוצים מאירן, גם לכם יש" (או "גם לנו יש" כשהוא נשמע מפי ישראלים אחדים) – נפוץ למדי. כדי להבין מדוע הוא שגוי (משפטית), יש להבין את מהותה של האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני ואת המשמעות של היות צד לה או לא.

האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני (NPT – Non-Proliferation Treaty) נפתחה לחתימה בשנת 1968 ונכנסה לתוקף ב-1970. מבחינת מספר המדינות שהן צד לה, ה-NPT היא ההסכם לפיקוח על נשק המקובל ביותר על מדינות העולם, ומשקפת את הבנתן את הסכנה הנשקפת ממירוץ החימוש הגרעיני. אך ה-NPT מבטאת גם באופן מובהק, אולי יותר מכל אמנה אחרת, את ההבדל בין בעלות הכוח בזירה הבינלאומית לבין מועטות הכוח בה ולא מנסה ליצור סימטריה ביניהן. האמנה מבחינה בין מי שניתן לכנותן "חברות המועדון הגרעיני", הרשאיות לייצר נשק גרעיני, לבין המדינות שאינן חברות במועדון. על הראשונות נאסר להפיץ נשק גרעיני, לסייע בייצורו או לעודד אותו. על האחרונות – לקבלו או לייצרו. "חברות המועדון" הן ארה"ב, רוסיה, בריטניה, צרפת וסין – חמש המעצמות שהצליחו לייצר נשק גרעיני עד שנות ה-60, שהן גם החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם. האמנה קבעה את התאריך 1.1.67 כקו ההיסטורי שמכונן את שתי הקטגוריות שלה. מדינות שביצעו ניסוי גרעיני קודם לתאריך זה יוכלו להצטרף לאמנה כמדינות גרעיניות (צרפת וסין, למשל, הצטרפו בסטטוס הזה רק ב-1992) וכל האחרות – יוכלו להצטרף אליה כמדינות שאינן גרעיניות. המוטיבציה של המדינות הגרעיניות להיכנס לאמנה ברורה. ה"סוכריה" שמקבלות המדינות שאינן חברות המועדון היא הזכאות לייצר אנרגיה גרעינית למטרות שלום ולקבל סיוע לצורך כך. לכאורה משתמע מכך שמותר לסייע בכך רק למדינות החתומות על האמנה, אך זה איננו עולה במפורש מן האמנה. על האמנה מפקחת סבא"א, שיש לה מנדט לעקוב, בין היתר, אחרי שינוי אופיים של חומרים משימוש לצרכי שלום לפיתוח נשק. כל מדינה חתומה שאיננה גרעינית חייבת להצהיר בפני סבא"א במסגרת ההסכמים ביניהן על המצאי שברשותה ולאפשר גישה שגרתית לפקחי הסוכנות למטרות ניטור ופיקוח תקופתיים.
ארבע מדינות אינן צד לאמנה. שלוש לא חתמו עליה: ישראל, הודו ופקיסטן. שלושתן מדינות הידועות כבעלות יכולת גרעינית. צפון-קוריאה היתה חברה עד 2003 ולאחר שהוצגו בפניה הראיות על הפרות מצִדה, הכריזה על עצמה כעל מעצמה גרעינית ופרשה מהאמנה.

מכל זה צריך להיות ברור ההבדל בין חובותיה של מדינה חתומה לבין חובותיה של מדינה שאינה חתומה. אירן חתומה על ה-NPT וישראל לא. לכן אירן חייבת לדווח אמת לסבא"א על הקורה במתקניה ולאפשר גישה של פקחיה אליהם; וכמובן, לא לייצר נשק גרעיני או לקנות אותו. ואילו ישראל, שאיננה חתומה – לא. צפון-קוריאה לא מפרה את האמנה אם היא מוכרת למדינות אחרות מתקנים גרעיניים, משום שאיננה צד לאמנה. לעומת זאת, אם מדינה החתומה על האמנה, סוריה לדוגמא, קונה ממנה את המתקנים הללו – היא מפרה גם מפרה.

נשאלת השאלה האם ישנם מקורות אחרים במשפט הבינ"ל האוסרים (או מתירים) שימוש בנשק גרעיני. (למשל, במשפט הבינלאומי המנהגי – המחייב את כל מדינות העולם ללא קשר לאמנה זאת או אחרת). שאלה זאת בדיוק – שאלת חוקיותו של שימוש או איום בנשק גרעיני – הגיעה לבית הדין הבינלאומי (ICJ) ב-1996, כשזה התבקש על-ידי העצרת הכללית של האו"ם לתת חוות-דעת מייעצת בנושא. בחוות הדעת קבע בית הדין כי אין לא בדין הבינלאומי המנהגי ולא בדין הבינלאומי ההסכמי הסמכה ספציפית של האיום או השימוש בנשק גרעיני, אך גם כי אין בדין הבינלאומי המנהגי ולא בדין הבינלאומי ההסכמי שום איסור על האיום או השימוש בנשק גרעיני. אין לעשות שימוש בנשק כזה (כמו בכל נשק – נ"כ) בניגוד למגילת האו"ם (כפעולה תוקפנית – נ"כ) ועליו להיות כפוף לדרישות של הדין ההומניטרי הבינלאומי. שימוש בו יהיה מנוגד על-פי רוב לדין זה (כי בדרך-כלל הוא איננו מבחין, אך לא בהכרח – נ"כ). עד כאן המובן מאליו כמעט. ואולם, בנקודה מרכזית בית הדין לא יכול היה לקבוע את שאלת חוקיותו של השימוש בנשק. ומכיוון שהיה תיקו בין השופטים, הוכרעה השאלה בקולו הנוסף של נשיא בית הדין, שניתן לו במקרים כאלה על-פי חוקת בית-הדין.  בית הדין הצהיר כי אין הוא יכול לקבוע באופן נחרץ אם האיום או השימוש בנשק גרעיני יהיה חוקי או לא-חוקי בנסיבות קיצוניות של הגנה עצמית, שבהן עצם הישרדותה של מדינה נמצאת על כף המאזניים. במילים אחרות, כי בנסיבות הנ"ל, לא ניתן לומר כי זה חוקי וגם לא שזה לא-חוקי. המשמעות הלכה למעשה היא שאין זה בלתי-חוקי.  בית הדין הוסיף וקבע, פה אחד, כי קיימת חובה לשאת ולתת, בתום לב, וכן להביא לסיום מו"מ שיוביל להתפרקות מנשק גרעיני תחת פיקוח בינ"ל קפדני ויעיל.

זוהי הסיטואציה המשפטית שיש לקחת בחשבון כשבאים לגנות מדינה זו או אחרת על מצבה הגרעיני. המצב המשפטי מובחן, כמובן, משיפוט מוסרי המתבסס על עקרונות אחרים. גם אז, אם יורשה לי, מומלץ לקחת בחשבון מהן כוונותיה של מדינה בפיתוח נשק כזה ועל מה היא מצהירה.   שלא נדע.

עוד בנושא: פצצה מתקתקת ברשת (וואלה!, 1999)

Read Full Post »

בשבת הגעתי לקרוא את מקצת מן הדעות הנפרדות שכתבו כמה שופטים ב-ICJ בעניין החומתגדר וחשבתי שכדאי להביא משהו מדבריה של השופטת היגינס. אימוץ קו הטיעון שלה היה מוסיף אמינות לחוות הדעת.

רוזלין היגינס

השופטת האנגליה רוזלין היגינס, משפטנית חריפה ומוערכת, הצטרפה לחוות הדעת של בית הדין, אך כתבה דעה נפרדת הכוללת כמה אמירות נוקבות למדי. בין השאר היא מתייחסת למורכבות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שלדעתה לא זכתה להתייחסות ההולמת בבקשה של העצרת הכללית לקבל חוות דעת ולא התבטאה בה עצמה באופן מאוזן.

בסעיף 19 היא מצהירה חד וחלק: "אני סבורה כי על בית המשפט היה לנצל את ההזדמנות ולומר, באופן הברור ביותר, את מה שלמרבה הצער נראה כיום כדורש אישור מחדש מתמיד אפילו בין משפטנים בין לאומיים, קרי, שהגנת אזרחים היתה ונותרה חובה שלא ניתן לעקוף של הדין ההומניטרי הבינלאומי, לא רק עבור הכובש אלא גם עבור אלו המבקשים להשתחרר מכיבוש". בסעיף הבא היא מסבירה שהצטרפה בכל זאת לחוות-דעתו של בית הדין משום שהיא מסכימה עם כמעט כל מה שכתב בסעיפים הרלוונטיים. הבעיה שלה היא עם מה שלא כתב…

תומס בורגנתל

גם היא וגם בורגנתל מתייחסים לכך שבעצם אין אזכור בסעיף 51 למגילת האו"ם שמתקפה חמושה צריכה לבוא מצד מדינה (אם כי זאת הפרשנות המקובלת לכך, ר' תיקון ברשימתי המקורית). אבל הסמיך באמת בא אחר-כך, כשהיא קובעת בסעיף 34: "קשה לי להבין את עמדת בית המשפט כי הכוח הכובש מאבד את זכותו להגן על אוכלוסיית האזרחים שלו בבית אם ההתקפות יוצאות מהשטח הכבוש (…) יתר-על-כן, פלסטין לא יכולה להיחשב לישות בינלאומית המוזמנת להליכים אלו, ולקבל את הגנתו של הדין ההומניטרי, ועם זאת לא [להיחשב ל] ישות בינלאומית מספקת כדי שיחול עליה האיסור על מתקפה מזוינת על אחרים. זהו פורמליזם שאיננו חסר פניות".

תשאלו למה היא בכל זאת הצטרפה לחוות דעתו של בית הדין? יש לה לכך תשובה כפולה. הראשונה לא כל כך משכנעת: היא לא השתכנעה שאמצעי שאיננו בבחינת הפעלת כוח (כמו בניית החומה) נופל בגדר סעיף 51. זה לא משכנע מפני שאדרבה, אם אפשר להשיג את אותה מטרה בלי להפעיל כוח זה עדיף. אבל התשובה השנייה שלה היא החשובה והיא עיקר הטיעון: גם אם זוהי פעולה של הגנה עצמית, אומרת היגינס, יש להצדיקה כהכרחית וכמידתית. "בעוד שנראה כי החומה אכן הביאה להפחתה בהתקפות על אזרחים ישראלים, ההכרח והמידתיות של התוואי שנבחר, על הקשיים הנלווים שנגרמו לפלסטינים שאינם מעורבים בהתקפות אלו, לא הוסברו".

Read Full Post »

בחוות הדעת של בית הדין הבינלאומי לצדק (סיכום כאן) אין חידושים משפטיים גדולים. למרות הכותרות באמצעי התקשורת, לא מדובר כאן בתקדימים משפטיים אלא בעקרונות המקובלים על רוב רובם של המומחים למשפט בינלאומי, גם אם ניתן להתווכח על כמה קביעות כמו לגבי כל החלטה משפטית. חוות הדעת גם מתונה למדי בניסוחה, למעט ההמלצה האופרטיבית בסיומה, שהיא בעייתית מבחינת סמכותו של בית הדין. המשך…

Read Full Post »

האג ברשת

ביום שני הקרוב יתחילו הדיונים בבית-הדין הבינלאומי הקבוע לצדק בהאג (*) אודות גדר/חומת/מכשול ההפרדה. בית-הדין התבקש לתת חוות-דעת בנושא על-ידי העצרת הכללית של האו"ם.
הדיונים יועברו בשידור ישיר באינטרנט באתר של בית-הדין. על-פי ההודעה לעיתונות שהוא הוציא, יהיו אפילו שתי אפשרויות צפייה/האזנה: לבעלי חיבור מהיר ולבעלי חיבור איטי.

ארמון השלום בהאג. מקום מושבו של בית הדין.

והגרדיאן סיכם לפני ימים אחדים את השתלשלות העניינים שהביאה את המקרה לפני בית-הדין. כבר בפתיחה הוא לא מדייק, בקובעו שהמקרה מובא למשפט, שעה שכאמור מדובר בחוות-דעת משפטית (וזאת אחת הסיבות לכך שמדינות וגופים בינ"ל היו רשאים, על-פי תקנות בית-הדין, להציג את עמדתן לפניו גם בלי שהן צדדים למקרה). נכון שדה-יורה, עשויה החלטתו של בית-הדין להביא לנקיטת פעולה ע"י מועצת הביטחון, כפי שהיה במקרה של נמיביה בזמנו, אך אין מדובר במשפט או בפסק-דין. כל זאת אם בית-הדין יחליט בכלל שבסמכותו לדון. שו"ת עם הגרדיאן.

* לא לבלבל עם בית-הדין הפלילי הבינלאומי. האג יש רק אחת, אך בתי-דין בינלאומיים יש בה כמה (כולל הטריבונל ליוגוסלביה, בנוסף לשניים האלו).

Read Full Post »