Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘תומס בורגנתל’

במוסף גלריה של הארץ בסוף השבוע האחרון התפרסמה כתבה על אורי גרשט, אמן ישראלי שחי בלונדון שנים רבות, ותיאר את המצוקה שלו מול המוסר הכפול של המילייה שלו. אבל את עיני צד המשפט שבו אמר "במשך 35 השנים שבהן אני חי בלונדון לא חוויתי ולו פעם אחת התנהגות שאני יכול לזהות בה אנטישמיות. ביקורת על ישראל אני שומע לעתים תכופות, אבל בעיקר אני חווה כאן בלונדון קבלה ופתיחות גדולה מאד".
ולו פעם אחת.

המשך…

Read Full Post »

אתמול הלך לעולמו תומאס בורגנתל, ניצול שואה ממחנות אושוויץ (לשם הגיע בן 10 וצעד במצעד המוות) וזקסנהאוזן, שהיה למשפטן בינלאומי של זכויות אדם, חבר בוועדת האו”ם לזכויות אדם, שופט בבית המשפט הכלל-אמריקאי לזכויות אדם (האמריקני הראשון שנבחר לכהן בו), ובשיא הקריירה שלו שופט ואב בית הדין של בית הדין הבינלאומי (ICJ).
למרות הזוועות שעבר, בורגנתל מעולם לא הפסיק להאמין באנושות.

כתבתי עליו בהקשרים שונים בבלוג.
בין השאר לגבי הכחשת שואה וחופש הביטוי – בורגנתל פסל את עצמו כחבר הוועדה לזכויות אדם מלדון במקרה של מכחיש השואה פוריסון.
ולגבי חוות הדעת המייעצת שנתן ה-ICJ בנושא חומת ההפרדה, שבה בורגנתל החזיק בדעת מיעוט כשקבע שלמרות שיש לבית הדין סמכות לא יהיה זה נכון להפעיל אותה במקרה זה ולהיכנס לדיון. לדעתו לא היה בפני בית הדין הבסיס העובדתי המספיק כדי להגיע להחלטה, מה שמחליש את הכרעתו הגורפת של בית הדין לגופו של עניין. זאת הסיבה שהוא התנגד לקביעותיו של בית הדין גם לגופו של עניין ולא רק בשאלת הסמכות.

אבל הרשימה בבלוג שממצה ביותר את דמותו כאדם וכמשפטן היא בעיני מאושוויץ להאג – ימי התום של תומאס בורגנתל, שבה כתבתי על הממואר הנהדר שלו A Lucky Child. בחרתי לסיים אותה בהצהרת הפסילה שלו במקרה של פוריסון, שבה לדעתי השתלבו באופן סופי והניצח ביותר עברו והקריירה המקצועית שלו.

יהי זכרו ברוך.

מאושוויץ להאג – ימי התום של תומס בורגנתל
הכחשת שואה וחופש הביטוי

האג – כמה הערות

Read Full Post »

Thomas Buergenthal, A Lucky Child: A memoir of Surviving Auschwitz as a Young Boy. Profile Books 2010, 288 pp. (Kindle Edition).

Burgenthalתומס בורגנתל – שגדל והיה למשפטן בולט שעשה קריירה מזהירה במשפט בינלאומי ודיני זכויות אדם, ששיאה כהונתו כשופט ואב בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג – היה ילד בר מזל. כך הוא רואה את עצמו וזה השם שבחר לתת לממואר הזה, שבו הוא מספר על חייו כילד במלחמת העולם השנייה ששרד את אושוויץ ואת מצעד המוות ממנו. ממואר שכתוב בשפה פשוטה, ביושר ובמודעות עצמית, ככל הנראה סגולותיו של המחבר שעשו אותו למי שהינו גם בתחומי עיסוקו המקצועי; ומעל הכול: עם המון תום על אף הנושאים הלא פשוטים שבהם הוא עוסק. אולי הדבר הבולט ביותר בספר שהזדהר לעיני כקוראת הוא שבורגנתל לא מפגין אפילו קורט של מרירות על מה שעבר. הוא מצליח לספר על ילדותו תוך שהוא משמר את אותו תום שבעיני ילד. גם ילד שלמד מהר מאוד לשרוד לבדו באושוויץ, לאחר שהופרד עם הגעתו לשם מאמו ולאחר מכן גם מאביו, במצעד המוות ובמחנה זקסנהאוזן בגרמניה שממנו שוחרר לבסוף עם תום המלחמה. וגם כמספר המבוגר שהינו היום, התחושה היא שיש בו איזה תום בסיסי ואמונה באדם. גם אחרי זוועות השואה שחווה כילד והפגיעות המחרידות בזכויות אדם שהיה עד להן כשופט בחייו המקצועיים.

המשך…

Read Full Post »

בשבת הגעתי לקרוא את מקצת מן הדעות הנפרדות שכתבו כמה שופטים ב-ICJ בעניין החומתגדר וחשבתי שכדאי להביא משהו מדבריה של השופטת היגינס. אימוץ קו הטיעון שלה היה מוסיף אמינות לחוות הדעת.

רוזלין היגינס

השופטת האנגליה רוזלין היגינס, משפטנית חריפה ומוערכת, הצטרפה לחוות הדעת של בית הדין, אך כתבה דעה נפרדת הכוללת כמה אמירות נוקבות למדי. בין השאר היא מתייחסת למורכבות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שלדעתה לא זכתה להתייחסות ההולמת בבקשה של העצרת הכללית לקבל חוות דעת ולא התבטאה בה עצמה באופן מאוזן.

בסעיף 19 היא מצהירה חד וחלק: "אני סבורה כי על בית המשפט היה לנצל את ההזדמנות ולומר, באופן הברור ביותר, את מה שלמרבה הצער נראה כיום כדורש אישור מחדש מתמיד אפילו בין משפטנים בין לאומיים, קרי, שהגנת אזרחים היתה ונותרה חובה שלא ניתן לעקוף של הדין ההומניטרי הבינלאומי, לא רק עבור הכובש אלא גם עבור אלו המבקשים להשתחרר מכיבוש". בסעיף הבא היא מסבירה שהצטרפה בכל זאת לחוות-דעתו של בית הדין משום שהיא מסכימה עם כמעט כל מה שכתב בסעיפים הרלוונטיים. הבעיה שלה היא עם מה שלא כתב…

תומס בורגנתל

גם היא וגם בורגנתל מתייחסים לכך שבעצם אין אזכור בסעיף 51 למגילת האו"ם שמתקפה חמושה צריכה לבוא מצד מדינה (אם כי זאת הפרשנות המקובלת לכך, ר' תיקון ברשימתי המקורית). אבל הסמיך באמת בא אחר-כך, כשהיא קובעת בסעיף 34: "קשה לי להבין את עמדת בית המשפט כי הכוח הכובש מאבד את זכותו להגן על אוכלוסיית האזרחים שלו בבית אם ההתקפות יוצאות מהשטח הכבוש (…) יתר-על-כן, פלסטין לא יכולה להיחשב לישות בינלאומית המוזמנת להליכים אלו, ולקבל את הגנתו של הדין ההומניטרי, ועם זאת לא [להיחשב ל] ישות בינלאומית מספקת כדי שיחול עליה האיסור על מתקפה מזוינת על אחרים. זהו פורמליזם שאיננו חסר פניות".

תשאלו למה היא בכל זאת הצטרפה לחוות דעתו של בית הדין? יש לה לכך תשובה כפולה. הראשונה לא כל כך משכנעת: היא לא השתכנעה שאמצעי שאיננו בבחינת הפעלת כוח (כמו בניית החומה) נופל בגדר סעיף 51. זה לא משכנע מפני שאדרבה, אם אפשר להשיג את אותה מטרה בלי להפעיל כוח זה עדיף. אבל התשובה השנייה שלה היא החשובה והיא עיקר הטיעון: גם אם זוהי פעולה של הגנה עצמית, אומרת היגינס, יש להצדיקה כהכרחית וכמידתית. "בעוד שנראה כי החומה אכן הביאה להפחתה בהתקפות על אזרחים ישראלים, ההכרח והמידתיות של התוואי שנבחר, על הקשיים הנלווים שנגרמו לפלסטינים שאינם מעורבים בהתקפות אלו, לא הוסברו".

Read Full Post »