קרוא וכתוב

ספרה של אוריין צ'פלין 'ארבע שעות ביום' – שמביא קולות של אמהות שגידלו ילדים וילדות בלינה המשותפת בקיבוצים – עוּבּד לסרט תיעודי שהוקרן במוצ"ש בכאן 11 (ניתן לצפות כאן). התאכזבתי למדי מהסרט. (כמעט) כמו תמיד, הספר יותר טוב. במקרה זה הספר פורש יריעה יותר רחבה ובעיקר יותר מגוונת. בנוסף לא אהבתי את צילומי האילוסטרציה של הדמויות הנשיות בצעירותן כביכול, והעיצוב האמנותי של הסרט היה בעיני על גבול הקיטש. אבל העיקר איננו זה, אלא סערת התגובות שהתחוללה בעקבות הסרט. האמת, ממש כרגיל כל פעם בשנים האחרונות כשיש איזה ביטוי פומבי לקשיים שהביאה איתה הלינה המשותפת. מיד יוצאים גדודי המגינים והמגינות על שמו הטוב של הקיבוץ, כביכול איזו שהיא הכרה בפגיעה שגרמה השיטה החינוכית הזאת היא חלק ממסע שנועד להשחיר את הקיבוצים. מיד נמצאים המכחישים, המצדיקים והמסנגרות בנוסח "זאת היתה תקופה אחרת" או "בעיר לא היה יותר טוב", המסכמים "נמאס", "לא מעניין" ו"תתקדמו", והמוני המעידים על כך שלהם היה נפלא בלינה המשותפת, כולל סקרים שנשלפים לצורך כך.

המשך…

Read Full Post »

חברת הכנסת מיכל רוזין מותחת ביקורת על מכללת סמינר הקיבוצים האוסרת להכניס תינוקות להרצאות. רוזין אף פנתה לשר החינוך בנושא בטענה כי איסור זה פוגע בקידום נשים ומהווה חסם בפני נשים המבקשות להביא ילדים לעולם. גם שדולת הנשים התגייסה למאבק ובדקה לבקשת רוזין את התקנונים במוסדות אקדמיים אחרים (זה של סמינר הקיבוצים אוסר על כך במפורש), ואת השאלה האם קיימים בהם מעונות. כך על פי ידיעה המתפרסמת בהארץ. סמינר הקיבוצים, מתברר, דווקא מפעיל פעוטון מגיל 3 חודשים ועד גיל 3, אלא שהמקומות בפעוטון מוגבלים בין היתר על ידי הבטחת מקומות לילדי הסגל ועובדי המכללה. בשדולה הדגישו כי ״לא ייתכן שהמוסד יאסור כניסתה של סטודנטית עם תינוק, ובד בבד יגביל את גיל הפעוטון המינימלי ואת המקומות הפנויים בו״. לא יתכן! הם חייבים לספק פעוטון מגיל אפס ולא להגביל את המקומות בו (איך בדיוק? מישהו שמע על מעון שמספר הילדים בו לא מוגבל? הגבלה שמשרתת בעיקר את רווחת הילדים, אגב).

המשך…

Read Full Post »

הם מוסעים על כסאות הגלגלים או הקלנועיות בידי העובדים הסיעודיים שלהם. לעיתים צלולים לגמרי ולעיתים לא. לעיתים מדברים ומתקשרים, לעיתים ראשם שמוט ומבטם בוהה. לעיתים יש לסייע להם בכל תנועה. כבר לא עומדים ברשות עצמם.

אני רואה את המבטים שמסננים אליהם. של מי שבכלל מסתכלים עליהם. ושומעת לפעמים את הדיבורים המפורשים: אילו חיים… או נכון יותר: "אלה לא חיים". אני לא רוצה להגיע לשם. מי רוצה לחיות כך, נזקק, תלוי, לא עצמאי?

המשך…

Read Full Post »

במשרד הבריאות שוקלים להפסיק מימון טיפולי פוריות לנשים מבוגרות ולהפנות את הכסף למימון טיפולים להבאת ילד שלישי לעולם של נשים צעירות יותר. כך על פי ידיעה של דן אבן אתמול. כיום ממומנים טיפולים לשני ילדים לנשים עד גיל 45, ללא הגבלה של מחזורי הטיפול. המשרד בוחן את האפשרות להוריד את גיל הנשים ל-43 ובכסף שייחסך להגדיל את זכאות המימון לשלושה ילדים.

בעוד שחלקה הראשון של ההצעה סביר, הרי חלקה השני הוא לא פחות משערורייתי.

המשך…

Read Full Post »

אחד מתחביבי הוא איסוף ספרים על ההכרזה האוניוורסלית לזכויות אדם המיועדים לילדים. אין הרבה כאלה בעברית, כך שאני חושבת שיש לי בבית את כולם. הבוקר מתפרסם ב-NRG שמשרד החינוך פסל לחלוקה לילדי הגן באריאל את הספר כולנו נולדים חופשיים. זהו ספר המיועד לילדים קטנים, המביא את הכרזת זכויות האדם בתמונות. בעברית הוא יצא בהוצאת כנרת, גרסה עברית (תרגום: תמי הראל) של ספר שהוציאה אמנסטי העולמית, המאויר באיורים מקסימים בידי מאיירים מכל העולם. -להמשך קריאה>

Read Full Post »

שופטות לעתיד

שופטת היא כבר לא תוכל להיות

שרת החוץ האמריקנית קונדליסה רייס נשאלה במסיבת העיתונאים בישראל, על-ידי עיתונאית אמריקנית דווקא, אם היא סבורה שהעובדה שאין לה ילדים פוגעת ביכולתה להבין את משפחות הקורבנות. שרת החוץ הישראלית ציפי לבני השתנקה. קונדי השיבה לעניין. השאלה המקורית, אגב, הופנתה לשתי הנשים בהנחה המוטעית ששתיהן רווקות נטולות ילדים, וקונדליזה נזעקה לתקן שללבני יש ילדים ולכן היא כשירה לקבל החלטות…

מישהו סיפר לי פעם שבגמרא נאמר שמי שאין לו ילדים לא יכול להיות שופט כי אין לו רחמים. נו, שופטת קונדי כבר לא תוכל להיות. המלה רחמים, כידוע, באה מרחם. מי שלא השתמשה ברחם שלה – כנראה לא יכולה לחוש רחמים, זאת ההנחה שמאחורי השאלה המטומטמת, הבוטה והמביכה שהופנתה אליה.

מיותר כמעט לומר שרוב הסיכויים הם ששאלה כזאת לא היתה מופנית לגברים. אבל רחמן של נשים כבר פסק מלהיות עניין פרטי. הוא עניין ציבורי וודאי פוליטי. בכל מקרה עניין לכל מי שפוגשים אותך בקופת חולים או בארוע חברתי ומתעניינים בדמוגרפיה הפרטית שלך.
תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם שואלים אשה: "כמה ילדים יש לך?" והיא תיאלץ להשיב: "אין לי ילדים". (מדוע מעניינכם כמה ילדים יש לה, אגב?).

Read Full Post »

ליונל שרייבר, חייבים לדבר על קווין. (מאנגלית: ענת וינשטיין). הוצאת סאגה, 2005.

אם אתם חושבים שהתשובה לשאלה שבכותרת היא "בוודאי, אלא מה" – מומלץ במיוחד שתקראו את חייבים לדבר על קווין. מומלץ שתקראו אותו גם אם אתם נמנים עם המעטים שיודעים בסתר לבם שהתשובה החיובית כלל איננה ברורה מאליה, ועם המעטים עוד יותר שמודים בכך בקול רם. מומלץ שתקראו אותו אם יש לכם ילדים. ומומלץ שתקראו אותו אם אין לכם ילדים. כיסיתי את כל האפשרויות, לא?

חייבים לדבר על קווין הוא ספר עוצר נשימה. השימוש בתואר הזה איננו מצביע, כהרגלו, דווקא על עלילה מרתקת שבשלה אי-אפשר להניח את הספר, אם כי גם את זה אפשר להגיד עליו. אלא יותר פשוטו כמשמעו. שוב נדרשת הבהרה. לא עוצר נשימה כפי שעוצר את נשימתנו נוף מרהיב. עוצר נשימה במובן של מקשה לנשום משום שהוא לופת את גרוננו ולא מרפה ימים רבים. מכיוון שהוא מבעית. בשל כך שהוא איננו עושה לעצמו ולנו הנחות כשהוא שם את האצבע על אחת הנקודות הרגישות והמושתקות ביותר בתרבות שלנו: המיתוס של אהבת האם לילדה.

ליונל שרייבר, שזכתה בפרס אורנג' על הספר הזה, הקצינה בו את חששותיה מהאמהות עד הסוף. שהרי למן ההתחלה אנו יודעים כי מדובר בילד שבסופו של דבר מבצע טבח בחבריו לבית-הספר, אה-לה קולומביין. במובן מסויים זוהי בחירה ספרותית נכונה ומובנת; במובן אחר היא עושה לעצמה ולנו הנחה, שכן קל יחסית לבחון את נושא האמהות והתחושות של גיבורתה כלפיה כאשר שמדובר בילד מפלצתי מכל בחינה כמעט. ההתוודות על קשייה לאהוב ילד שמתגלה במוקדם או במאוחר כפסיכופת היא מלאכה קלה יותר מאשר עיסוק "רק" בשאלות האם אני אוהבת את בני, האם התאהבתי בו ברגע שנולד או שלא הצלחתי לאהוב אותו לא אז ולא אחר-כך, מבלי שהסיפור יהיה כל-כך מפלצתי. זה היה יכול להיות מקרה מבחן הרבה יותר קשה ומורכב לשאלה העקרונית. גם אם היא לא עושה לעצמה שום הנחה בבירור הנוקב האם יש לה חלק במפלצתיות הזאת ואחריות לה. ייאמר כי הספר מציג שני מבטים אפשריים על קווין, אבל הוא נוטה ללא ספק לפרשנותה של המספרת.

מעבר להיותו ספר נפלא, חייבים לדבר על קווין הוא ספר חשוב בעיני. חשוב משום שמעבר לחששות בפני האמהות, מה שהיא נוטלת מאתנו ומה שהיא לא בהכרח מחזירה בתמורה, הוא שם על השולחן את השאלה המקדימה שלטעמי כלל לא עוסקים בה. זוהי השאלה מדוע לעשות ילדים. אווה חצ'טוריאן, אמו של קווין, מתחבטת בשאלה הזאת רבות. במובן זה הבחירה האמנותית שממש בפסקה הקודמת ביקרתי במידת-מה (הבה נכנה אותה "קווין כפסיכופת") היא נכונה לא רק כי אחרת הספר היה בנאלי הרבה יותר; היא נכונה משום שהיא ממקדת את הדיון בשאלת ההמשך לשאלה האם לעשות ילדים, בהנחה שניתנה לה תשובה חיובית. זוהי השאלה – שגם היא נדיר שנשאלת – האם אני מוכנה לאחריות לעשות ילדים גם בתסריט שהם לא יהיו בריאים. שהם יהיו חולים, נכים, לקויים בנפשם או יסבלו סבל קשה אחר. מדובר בשאלה של נכונות אך גם של אחריות מוסרית. נכון יותר, שתי שאלות: הראשונה היא האם נכונותי להפוך להורה לוקחת בחשבון את האפשרות הזאת. שאלה נוספת היא האם מוסרי להביא ילדים לעולם שבו יסבלו (נניח בצד את הסבל שיגרום להם העולם גם אם יהיו בריאים).

ליונל שרייבר. שואלת את השאלות הנכונות.

הרוב המכריע של האנשים שאני מכירה מעולם לא ביצעו רפלקסיה לגבי השאלה מדוע הם רוצים ילדים. חלקם הגדול בשל כך שהם רואים בהבאת ילדים לעולם חלק מהמסלול הברור המחכה להם בחייהם, לאחר הצבא והאוניברסיטה. גם אם השניים האחרונים אינם נוכחים בחייהם, נישואים והקמת משפחה הם חלק מהמסלול המצופה. כך שרובם פשוט יבהו בכם בעינים עגולות אם תעלו את השאלה הזאת בפניהם. אנשים שבכל-זאת נענים לאתגר אומרים לא פעם כי בכלל לא ניתן לתת לכך תשובה מושכלת, שכן מדובר פשוט בדחף ביולוגי להתרבות. אבל מה יגידו לעצמם הצמאים לחיות מתוך מודעות, המבקשים לתת לעצמם דין-וחשבון לפחות לגבי הכרעות המכריעות של חייהם? האם מישהו יכול לומר ברצינות שההחלטה להביא ילדים לעולם איננה מין הכרעה מכרעת שכזאת? ילדינו לא ביקשו להיוולד. מפליא, לכן, לשמוע את טענת האגואיזם מופנית דווקא כלפי אנשים הבוחרים שלא להביא ילדים (אם מישהו בכלל מאמין להם שזו בחירה). שהרי ברור שהולדת ילדים נעשית ממניעים אגואיסטים במובהק. לא נראה לי שאפשר לקחת ברצינות את הטענה שמישהו עושה זאת על-מנת לדאוג לעתידו של המין האנושי. בשל כך טאבו חברתי שאין לשבור הוא בדיוק זה ששוברת שרייבר: של אהבה שופעת, שאינה תלויה בדבר. (אחרת צורה לנו ולאחריות שלנו. לא רק שהבאנו לעולם מישהו שלא ביקש זאת אלא גם איננו בהכרח אוהבים אותו).

גיבורתה של ליונל שרייבר לא רק מנתחת באיזמל חסר רחמים את אמהותה ומפרקת לגורמים את מושג האמהות באשר הוא. היא מתבוננת בכנות נדירה במוסד המשפחה ומציירת תמונה מבהילה של החברה האמריקנית בת זמננו (וגם זה, כמובן, מנמק את הבחירה ב"קווין כפסיכופת"). תשוקתה להבין היא מניע מרכזי בחייה. לכן אולי לא יהיה זה מוגזם לומר כי ההכרה בכך שהיא איננה אוהבת את בנה מבהילה אותה פחות מאשר העובדה שהיא איננה מבינה אותו. דבר אחד עושה חיייבים לדבר על קווין מעל לכל ספק: מבהיר, למי שזה עדיין נחוץ, שאהבת אם איננה מולדת אלא נרכשת. או שלא.

כל ביקורות הספרים

Read Full Post »

התפרסם בקפטן אינטרנט, 18.5.1999

מהי השפעתה של פורנוגרפיה מקוונת על ילדים? האם אפשר, וצריך, למנוע מהם את הגישה אליה? מרים ברנר, מומחית לטיפול וחינוך מיני, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית, אומרת שפורנוגרפיה היא נתון קיים וצריך לקבל אותה כחלק מהחיים. המלחמה בה, גם במדינות שבהן היא מחוץ לחוק או מנוגדת לדת הרשמית, מעולם לא הצליחה. פורנוגרפיה מוכרת, ונגד ביזנס קשה להילחם.

חשוב להבחין בין ילדים ונערים שגולשים לאתרי סקס או צופים בסרטים כחולים באופן אקראי כדי לספק את סקרנותם, לבין משתמשים כבדים וקבועים, שזהו התפריט המיני העיקרי שלהם. עבור אלה, הסכנה היא שהפורנוגרפיה עצמה תהווה מקור לחינוך מיני. "סכנה", כי הפורנוגרפיה היא אמנם נתון קיים, אבל כזה שמביא ללא מעט נזקים. המשך…

Read Full Post »