Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘מחלה’

מאמר שלי בכתב העת אלכסון.

מסע אישי ארוך בעולם הרפואה, המחלה, הטיפול וההתמודדות מגלה את כשלי הרפואה ומבוכיה, את הצורך לחנך את הרופאים, ואת שערי החסד שעל כולנו לפתוח ולהיפתח אליהם.

הדרכון הבריא לעולם זמני הוא. למעשה, כולנו מחזיקים כל הזמן באזרחות כפולה: זו של ממלכת הבריאים וזו של ממלכת החולים, אבחנה שטבעה סוזן סונטג בספרה המחלה כמטאפורה (בתרגום יהודה לנדא. אלה השורות הפותחות את הספר):

המחלה היא הצד החשוך של החיים, האזרחות המעיקה יותר. כל הנבראים מחזיקים באזרחות כפולה – בממלכת הבריאים ובממלכת החולים. אף-על-פי שכולנו מעדיפים להשתמש בדרכון הטוב, במוקדם או במאוחר חייב כל אחד מאתנו – לפחות לזמן מסוים – להזדהות כאזרח של המקום האחר ההוא.

להמשך המאמר בכתב העת “אלכסון”.

Read Full Post »

בשנים האחרונות הדרכון של ממלכת החולים לא מאופסן במגירה. הוא כל הזמן בתוקף, ונוכחותו מורגשת בכל יום. אבל יש זמנים שבהם הוא משתלט ודוחק לחלוטין את הדרכון הבריא. כשאת שבה ו"מפעילה" את האזרחות האחרת שלך, של ממלכת החולים – עוד לפני שאת מופשטת מבגדייך (כדי להקל על הדה-הומניזציה שתעברי), את מופשטת מהפרטיות שלך ומכבודך.

המשך…

Read Full Post »

גם בלי לשבת בסוכה, אפשר להרהר על משמעות מרכזית שחג הסוכות מכוון אותנו אליה. המעבר מהדיור היציב והקבוע אל משכן ארעי מבקש מאתנו התבוננות באותו “יציב” ו”קבוע”, ובעיקר במעבר ממנו ואליו. זוהי דרך מבוקרת, אולי מוגנת, לעשות את המעבר הזה ואת ההתבוננות שהוא מציע ומאפשר. כי החיים, בדרכם, הרבה פחות צפויים. והיציבות שלהם, או נכון יותר אשליית היציבות שלהם, נפרמת בדרך כלל בחטף, ללא הכנה. הקליפה הדקה מתבקעת. ואז אנו מטולטלים, לא מבינים, מתקשים לעכל את הארעיות, את הרעיעות, את העובדה שדבר לא יחזור להיות יציב, כנראה משום שאף פעם לא באמת היה. 
כה כמהים אנו להחזיר אל חיינו את הקביעות, את היציבות והביטחון של השגרה. אבל תמיד מבעבעת מתחתיה הארעיות, הרעיעות, של עצם קיומנו בעולם.
אולי סוכות הוא חג המלמד אותנו ענווה.

המשך…

Read Full Post »

Atul Gawande, Being MortalIllness, Medicine, and What Matters in the End. Profile Books 2014, 282 pp.

בספרו 'להיות בני תמותה – מחלה, רפואה ומה חשוב בסוף', פורש אטול גאוואנד משנה הומניסטית ושואל באומץ וביושר שאלות על תפקידה של הרפואה בסוף החיים, שעה שהיא כבר לא יכולה לרפא. חלק גדול של הספר עוסק בזקנה ובמחלותיה, אך לא רק. פרק אחד עוסק באוזלת ידה של הרפואה מול מחלות סופניות בכלל, ובהיערכות הנדרשת לקראת התמודדות נכונה בשלב אחרון זה של החיים מצד הרופאים, החולים ובני משפחותיהם. הפרק, הנקרא "להרפות" (Letting Go), פורסם בזמנו כמאמר בניו-יורקר, מלווה בכותרת המשנה "מה צריכה הרפואה לעשות כאשר שוב איננה יכולה להציל את חייכם?".

את המשנה הזאת פורש גאוואנד כרופא וכאדם. האופן המיוחד ומלא החמלה שבו הוא משלב ושוזר את הידע הרפואי שלו וגוף הידע המחקרי בנושא, עם הסיפור האישי של משפחתו, וסיפורם של חוליו – הוא שהופך את הספר הזה לכל-כך אנושי ונוקב. גאוואנד, רופא כירורג ומרצה בביה"ס לרפואה ובביה"ס לבריאות הציבור של הרווארד, שזה לו ספרו הרביעי, כותב באפילוג כי "מעולם לא ציפיתי שההתנסויות המשמעותיות ביותר שיהיו לי כרופא – ולמעשה, כבן אנוש – יגיעו מלסייע לאחרים להתמודד עם מה שהרפואה איננה יכולה לעשות כמו גם עם מה שהיא יכולה".

המשך…

Read Full Post »

כשהאל מנסה את המאמינים – זהו חלק מהתיאולוגיה. המאמינים נוטים לפרש התנסויות קשות שהם עוברים בחייהם כמבחן או ניסיון שבו מעמיד אותם האל. (במקרה הטוב שזה איננו עונש). כך בתיאולוגיה בכלל, ובתיאולוגיה היהודית אולי באופן מיוחד, עם הניסיון הפרדיגמטי של עקדת יצחק (שלפחות רוב הפרשנויות רואות בו את הניסיון האמוני האולטימטיווי). אבל, יש גם ההיפך. בפרשת השבוע שנקראה אתמול, פרשת 'שלח', מתלונן אלוהים: "…וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו את קולי". זוהי התופעה ההפוכה, שבה המאמינים בוחנים את האל. האם הוא באמת קיים? כל יכול? מיטיב? חשבונאות שנגררים אליה כאילו מישהו הבטיח לנו גן של ורדים. שלא יהיה קשה אף פעם.

המשך…

Read Full Post »

(סיכום שנה אחר)

מאז שהבלוג עבר לפלטפורמה של וורדפרס.קום, בכל סוף שנה אזרחית אני מקבלת דוח על הפעילות באתר. השנה לא הייתי צריכה את הנתונים כדי לדעת שכתבתי פחות. העליתי פוסט פחות מפעם בשבוע (בממוצע), לעומת כתיבה תדירה הרבה יותר בשנים הקודמות (הבלוג קיים מ-2003). זה משהו שהרהרתי בו לאחרונה עוד טרם קבלת הסיכום השנתי. אינני חושבת שמדובר סתם, ודאי לא רק, בעייפות החומר. גם לא רק בסיבות אובייקטיוויות של מחסור בכוח, שהשנה החולפת סיפקה לי בשפע. אלא באיזה שהוא שינוי נרחב יותר, תנועה עמוקה יותר פנימה. ניתן לתארך פחות או יותר את תחילת השינוי הזה, על אף שככל השינויים המשמעותיים (כך נראה לי), הוא איטי ומדורג. שינוי שמקורו בהיסט בפרספקטיבה, בסדרי חשיבות. כך, למשל, אני ממעטת מאוד לצפות בחדשות ואם הרדיו פתוח הרי זה על ערוצי המוזיקה. אני מתעדכנת אמנם באמצעות הרשת, אך דברים רבים מעניינים אותי פחות וחלקם נראים אפילו חסרי חשיבות לעיתים. ומכאן שאני גם פחות מתייחסת אליהם בכתיבתי. הכתיבה עדיין מרכזית עבורי, אבל הדחף הזה לקפוץ אל המחשב כשמשהו שדורש התייחסות קורה – הדחף הזה הצטנן. הבלוג עדיין פוליטי במובן הרחב, אבל אני אולי קצת פחות. הדרך פנימית יותר.

041ללא קשר לבלוג, עדיין לא ברור מה ייצא מהתנועה הזאת פנימה. הרבה פעמים צריך קודם לפנות מקום כדי שדבר מה חדש יוכל להיכנס. ולפעמים די בהיסט במבט: הכול כבר נמצא. רק שלא ראינו, כי לא התבוננו בו. כל כך מרוכזים היינו בלהביט החוצה.

2014 היתה שנה קשה מאוד. כשהתחילה תשע”ד, אמרתי שבטוח שהיא תהיה טובה יותר. פשוט לא יכול להיות שלא אחרי ההתרסקות שבה הסתיימה השנה העברית שקדמה לה. אבל למען האמת, היא ארעה קרוב מאוד לתחילת תשע”ד. ובמושגים שבהם מדובר היא פשוט לא יכולה היתה שלא לצבוע את השנה כולה בצבעיה. כך שהשנה כולה עמדה בסימנה ובסימן הניסיון, אט אט, לגרד את עצמי מהרצפה ולהתחיל להתאושש ממנה. המסע שהתחלתי כמה שנים קודם לכן בצעדים מהוססים קיבל טלטלה נוספת. שעדיין לא נהירה לי אחריתה. ואולי גם לא תהיה. אין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין.

אז הנה הזדמנות נוספת להתחיל.
שתהיה 2015 טובה יותר. הברכה וההתכוונות הזאת תמיד רלוונטית.

087

Read Full Post »

כששבתי הביתה בספטמבר אחרי ארבעה שבועות שבהם נעדרתי ממנו מטעמי בריאות, היו צמח אחד בגינה ואחד בעציץ מתים. על אף שהעציצים והגינה טופלו כולם במסירות. צמח שלישי בעציץ בכניסה לבית נראה כך אף הוא, וכמעט נעקר יחד איתם. אך מבט מקרוב הראה כי יתכן שתהיה לו תקומה. שיש לו בסיס שיכול להתחדש. הוא נגזם, אפוא, ובמשך חודשים הושקה כרגיל. לאט לאט הוא הצדיק את האמון שניתן בו. תחילה הוציא עלים חדשים ירוקים. ובימים האחרונים – כמעט תשעה חודשים סמליים מאז שנעקרתי בפראות מביתי אל בית החולים – פורח במלוא התפרחת הסגולה שלו, המשכרת ביופייה. פריחה מחודשת

מלאכת הגינון מלמדת אותנו סבלנות ואורך רוח. מן הצמחים אנו לומדים שלתהליכים זמן משלהם. שאינו תמיד תואם לזמן האנושי קצר הרוח, המתייאש בנקל. זמן שלא תמיד נראה לעין האנושית. לעיתים ריפוי וצמיחה מתרחשים מתחת לפני השטח, באין רואה. כשמלמעלה, במבט שטחי, דומה כי כלום לא קורה. אך הכול קורה. למטה, במעמקים. מבשיל לאיטו, בזמן שלו. מתחת לפני האדמה שורשים נשלחים אט אט. גם כשהצמח מבקיע לעיתים הוא נאבק. ואכן, לפעמים קמל ויבש. גם זו דרכו של עולם. אך כשלבסוף הצמח שחישב למות ונותן פריחתו – פורח לבנו אִתו. יש שכר לאמונה, לאי-ויתור ולתקווה.

Read Full Post »

לפני שלוש שנים פחות חודש פתחתי בלוג פרטי. סגור לקוראים. קראתי לו ‘ולא כמטאפורה’. פראפרזה על ספרה המומלץ של סוזן סונטאג ‘המחלה כמטאפורה’. כותרת המשנה שלו היתה ‘מסע מחלה. משא מחלה.’ והוא נועד לעשות בדיוק את זה: לתעד וללוות את עצמי במחלה קשה שחליתי בה. ציטוט ששימש כמוטו מסוים של הבלוג היה משל איזק דינסן: "אפשר לשאת בכל הייסורים אם הופכים אותם לסיפור או מספרים על אודותיהם סיפור".

המשך…

Read Full Post »

בספרו סרטן כנקודת מפנה, כותב ד”ר לורנס לה-שאן (LeShan), פסיכולוג שמאחוריו עשרות שנות עבודה עם חולי סרטן:

אחד הסימנים אשר לפיהם יכולתי לשפוט את מידת ההתקדמות שלי עם מטופלים מאושפזים היה תגובת אחיות המחלקה אלי בעת ביקורי. כל עוד הן שמחו לקראתי, ידעתי שהמטופל עדיין מתנהג ‘יפה’ (בהתאם לכללי בית החולים) ולפיכך פחותים הסיכויים לשיפור במצבו. אבל כשאחיות המחלקה הפגינו אי שביעות רצון ברורה כלפי בעת ביקורי, ידעתי שהמטופל מוטרד פחות מן הדעות והדרישות של אנשים אחרים, ומתרכז בצמיחה של נשמתו הוא. כלומר, השגתי התקדמות! המטופל נלחם על חייו! מחקרים שערכו לאחרונה גריר ועמיתיו מראים שמטופלים ‘לוחמנים’ או ‘חצופים’ שורדים את אבחנת הסרטן ואת הטיפולים הרפואיים במחלה זמן רב יותר ממטופלים ‘סבלנים’ או ‘אדישים’.

כשמדובר במחלת הסרטן, לעיתים ההבדל הוא אכן של חיים ומוות. אך גם כשמדובר בהיתקלויות פעוטות יותר עם מערכת הבריאות, הרצון להיות ‘חולה טוב’ מביא אותנו לעיתים קרובות להיות חולה הרבה יותר. כי במקום לשאול שאלות, לעמוד על כך שנקבל מידע מלא כולל חלופות, לא לשתוק על יחס לא נאות – אנחנו עסוקים בלרַצות את המערכת ולהיות מנומסים. במקום להתרכז בעצמנו ובבריאותנו. התוצאה היא הרבה פעמים חוסר אכפתיות ואף רשלנות, הנובעת מכך שאיש אינו עומד על המשמר על זכויותינו. כי אין מי שיעשה זאת אם אנו לא נעשה זאת.

המשך…

Read Full Post »