עצוב היה לקרוא את הכתבה על מה שקורה ב'בצלם'. ארגון זכויות אדם שאיבד את דרכו.
עוד ארגון, שכן הוא לא הראשון ולמרבה הצער כנראה גם לא האחרון.
בזמן מלחמה זה מתחדד, אבל מנסיוני הדברים נמצאים שם כל הזמן: אנשים נכנסים לארגון זכויות אדם ולא רק מצפים שהוא יבטא את עמדותיהם הפוליטיות בכל דבר ועניין, אלא מכפיפים את פעולתו לאג'נדה הפוליטית שלהם. במקרה הרע מתוך אי-הבנה מהן זכויות אדם ובמקרה הרע יותר מתוך כוונה.
ארגון זכויות אדם הוא ארגון זכויות אדם. הוא לא "ארגון שמאל". גם משטרים משמאל היו אויבי זכויות האדם.
אפשר אולי להבין את הקושי של מי שחשופים בעבודתם כל הזמן לעוולות אכזריות, אבל זה לא מצדיק את ההקצנה שמפנה עורף לערכי יסוד של הדיסציפלינה. אנשים שלא מבינים את ההבחנה הקריטית העומדת ביסוד זכויות האדם, בין מטרה לאמצעים, מתכחשים לה ומתחילים לפעול בעצמם מתוך האמונה שהמטרה (שלהם) מקדשת את האמצעים – לא יכולים להיות חלק מארגון זכויות אדם.
זכויות אדם הן עניין אוניוורסלי. אבל ארגון זכויות אדם מקומי – שפועל במדינה מסוימת – לא יכול שהציבור לא יהיה רלוונטי עבורו. עבדתי ב'בצלם' לפני שנים רבות וראיתי בו ארגון חשוב, אבל כבר אז ניצני התהליך הזה היו שם. תהליך שהחריף והתדרדר בשנים האחרונות של הפניית עורף לציבור ולמדינה. כך למשל בהחלטה מודעת להפסיק לבקש את תגובות המערכת הביטחונית לדוחות שלו. מארגון שמשימתו היתה תיעוד של פגיעות בזכויות אדם, ומעלתו העיקרית היתה במידע ונתונים שהביא באופן מדויק, הוא נהפך לארגון פוליטי פר אקסלנס, שעושה בזכויות האדם קרדום לחפור בו ושבכיריו משתמשים בו בכוחנות כדי לקדם את עצמם. גם דמוקרטיה פנימית אף פעם לא היתה הצד החזק שם. והרחבת המנדט העצמי משיקולים לא ענייניים היא תופעה שחוזרת על עצמה בעוד ארגונים.
התוצאה הבלתי-קבילה מבחינה מוסרית של כל זה היא שהאנשים האלה מסתובבים בעולם עם עין אחת עצומה. כך, טבח ה-7 באוקטובר מתואר כ"פעולת התנגדות או התקוממות נגד משטר האפרטהייד הישראל", מתנהלים ויכוחים על הקביעה ש"אין הצדקה לפשעי חמאס" ועל הטענה ש"על ישראל מוטלת החובה להגן על אזרחיה", ומעמדת הארגון מבקשים למחוק את המשפט "גם החמאס מחויב לפעול על פי הוראות המשפט ההומניטרי הבינלאומי". אפילו בהודעת האבל שלהם על ויויאן סילבר ז"ל, לשעבר חברת הנהלת 'בצלם', הם השתמשו במלה "נהרגה" ולא נרצחה. מכאן הדרך קצרה לאפולוגטיקה לטרור. אובדן דרך גמור.
הדבר הקריטי ביותר לכל ארגון זכויות אדם הוא פתיחות אמיתית לביקורת עצמית, וגם מיסוד הליכים שיאפשרו להשמיע אותה ללא חשש, ויוודאו תיקון ושיפור מתמידים. הארגונים האלה חיים מביקורת על הרשויות אבל לא מחילים על עצמם את הסטנדרטים שלהם, ולא מקיימים את מה שהם עצמם מטיפים לו.
ארגוני זכויות אדם צריכים להיות המצפן והמצפון שלנו.
ל'בצלם' קשה היום להכיר בכך שהחמאס ביצע מעשי זוועה ופשעים שלא יכולה להיות להם שום הצדקה. גם לא הכיבוש. אבל דבקות בערכי זכויות האדם צריכה להיבחן בדיוק ברגעים קשים.
ארגון זכויות אדם שמאבד את האמינות והיושרה שלו – מאבד את הנכסים היחידים שיש לו.
חבל, כל כך חבל. זכויות האדם הן יותר מדי חשובות מכדי להיחטף בידי אנשים כאלה.
יפה כתבת, תודה
אני לגמרי מסכים איתך, ארגון זכויות-אדם הוא לא סניף של בל"ד.
אני יכול להבין את התהליך שאנשים שחשופים יום יום לעוולות הכיבוש, יאבדו את הראיה הרחבה של זכויות אדם וינקטו באמפתית יתר ל underdog או יותר נכון אי אמונה בכול מה שיגיד זה שמתעלם מסבלם של הנכבשים או מקסימום יצא בהודעה בסגנון "הנהלים יחודדו". . המרחק מלקרוא דו"ח על הנעשה בכלא עופר לתחושה שה 7.10 הוא נקמה "טבעית" הוא לא גדול אבל אסור שהמרחק הזה יחצה וזה חבל שזה קרה לארגון רב זכויות כמו 'בצלם'.
ישר ולענין.
תודה,
מה שאני קורא במה שאת כותבת הוא בעצם, שעניין זכויות האדם המקורי, בסופו של דבר יוצא מקופח, כתוצאה מהתנהלות כזו.
לגבי השאלה שמאל או ימין פוליטי, שאלה קשה היא אם עניין זכויות האדם איננו קשור לזה. ימין באשר הוא ימין, פחות הומניסטי, יותר מוכן לקבל השקפות מפגרות-פוליטית.
יוצא שארגון “בצלם” הוא ארגון ימין. רגע, מה?