כבר זמן רב אני מנסה לרדת לחקר התופעה הזאת: ארגונים שאינם מקיימים בתוכם את העקרונות שלהם הם מטיפים בריש גלי.
סרט לקישוט
ארגון זכויות-אדם שעיקר פעילותו בביקורת הרשויות איננו יכול לשאת ביקורת עליו עצמו; שמטיף כי המטרה איננה מקדשת את האמצעים אך מוכן לסבול בתוכו אנשים שתובעים את הכשרת האמצעים כשמדובר במטרה שלהם; שבעודו מדבר גבוהה גבוהה על אוניברסליוּת, רותם את זכויות-האדם למאבק הפוליטי של צד אחד ואחר-כך מתבכיין שהוא "לא פוליטי". מרכז לאתיקה המתיימר לחנך את הציבור בהרצאות מלומדות מלין את שכר עובדיו. פרופסורים למשפטים, שבידיהם מופקד חינוכם של המשפטנים לעתיד, אומרים כי החוק לא מזיז להם ובלבד שתושג מטרתם. שופטים הפוסלים חוסר שיקול-דעת עצמאי במינויים לרשות ציבורית, מתאגדים לכלל קרטל כשמדובר במינויים למוסד שלהם עצמם. רופאים המרצים בביה"ס לרפואה על תקשורת עם חולים ובני-משפחותיהם, אינם מרימים את עיניהם ממסך המחשב כשהפציינטים נכנסים אליהם. ארגון הפועל לצמצום פערים בחברה מעסיק את עובדיו ללא קביעות וזכויות סוציאליות. מפלגה הנושאת את הדגל של צדק חברתי משלמת לשכיריה פחות משכר מינימום.
המשותף לכולם הוא הנקודה העיוורת לגבי עצמם ואי-היכולת לראות כיצד הם מקעקעים במו-ידם כל אמון שניתן לתת בהם, אמון המהווה מסד לפעולתם. אל"ף בי"ת של חינוך הוא שיותר מהצהרות מלומדות, חשובה הדוגמא האישית. וכאשר ההצהרות האלו עמדות בניגוד למה שעושים בפועל, הם שׂמים עצמם ללעג ולקלס.
