Posted in שונות, tagged בנימין נתניהו, הסחת דעת, הסתה, טרור, שמאל on 20 בינואר 2016| 1 Comment »
ישנה אמרה נפלאה המיוחסת (בטעות או לא) לגנדי, ומצוטטת רבות, והולכת כך:
בתחילה הם מתעלמים ממך.
אז הם צוחקים ממך.
אז הם נלחמים בך.
ואז – את/ה מנצח.
מפתה, ולכן כך יש העושים, להשתמש בציטוט הזה אפרופו מצבו של השמאל; הרדוף והמשוסה בידי פוליטיקאים, המלבים במכוון את יצרי ההמון. ולטעון שהנה הגענו לשלב הלחימה שהוא, כאמור, ממש שלב אחרון לפני הניצחון. כביכול ככל שאתה מהווה איום גדול יותר כך ינסו יותר להיאבק בך.
Posted in זכויות אדם, מדיה, tagged הארץ, הגרדיאן, טרור, פעילים, שיחדש, תקשורת on 20 באוגוסט 2011| 16 Comments »
דיווח באתר הארץ על ההסלמה בדרום הזכיר לי אייטם שכתבתי לפני שש שנים, כששהיתי בלונדון בתקופת הפיגוע הגדול (7/7).
אמש נהרגו עוד לפחות ארבעה פלסטינים בשתי תקיפות של צה"ל בעזה. הפעילים נהרגו בעת שניסו לירות רקטות לשטח ישראל. שני פעילים נהרגו בצפון הרצועה, בזמן שרכבו על אופנוע, והשניים נוספים באזור אל בורייג' במרכז הרצועה. בתוך כך, סוללת כיפת ברזל יירטה טיל מעל אשקלון.
ועכשיו השוו למה שכתבתי כאן על הגרדיאן ביולי 2005:
מתי טרוריסט הוא ‘טרוריסט’
לגרדיאן לא היתה כל התלבטות איך לכנות את מבצעי הפיגועים בלונדון ביום חמישי שעבר. הם נקראו, כיאה, "טרוריסטים" או "מרצחים". אלא מה, שבפיגועי התאבדות בישראל, הוכתרו המבצעים, באותו עיתון בדיוק, בשם אחר לגמרי. אז הם נקראו "מיליטנטים" (למשל כאן) או "אקטיביסטים" (למשל כאן).
אז מה, יכול להיות ש"טרוריסט" הוא פשוט מי שרוצח בריטים?
המסקנה צריכה להיות ברורה: יש לנתק את ההגדרה לטרור ממטרתו ולייחד אותה לאמצעים הבלתי-קבילים הנבחרים כדי לקדם כל מטרה שהיא. על המטרה יכולה להיות מחלוקת. מה שאחדים רואים כמלחמת ציביליזציות שבאה להחריב את תרבותם, אחרים רואים כמאבק לחירות. לעומת זאת, יש אמצעים שאין לנקוט בהם תהיה המטרה לגיטימית ככל שתהיה. מכיוון שרצח הוא רצח (הוא רצח), וזה מה שעושים טרוריסטים, כך הם צריכים להיות מכוּנים.
עד כה, הגרדיאן לא פירסם מכתב ברוח זו שנשלח אליו. באופן מעניין, הבלוג של הגרדיאן פירסם פוסט בדבר המחלוקת שעוררה בחירתו של ה-BBC לא להשתמש במלה "טרוריסטים". שימו לב להגדרת "טרוריזם" על- פי מדריך הסגנון של הגרדיאן, שהפוסט מפנה אליו.
פעילים. (activists, בלשון הגרדיאן).
Posted in זכויות אדם, tagged אזרחים, התנחלויות, טרור, יוסי גורביץ, לוחמים, מוסר, משפט הומניטרי בינלאומי, מתנחלים on 18 ביולי 2011| 54 Comments »
בשרשור התגובות לפוסט האחרון שלו, כתב הבוקר יוסי גורביץ:
אם השאלה שלך היא האם מבחינתי מתנחלים הם מטרה לגיטימית לפעולות צבאיות פלסטיניות, התשובה היא חיובית.
הוא מוסיף ומסביר: "אי אפשר בו זמנית להיות חבר במיליציה, לטעון שאתה חלק הכרחי מבטחון ישראל, להיות הציר שסביבו נע הכיבוש, ואז, כשהנכבש מגיב, לילל שאתה אזרח".
הדגש על ה"פלסטיניות" הוא כנראה כדי שלא נטעה ונחשוב שהוא מצדיק פעולות צבאיות ישראליות כלפי המתנחלים. אבל לפלסטינים מותר.
Posted in שונות, tagged אקטיביזם משפטי, טרור, לונדון on 15 ביולי 2005|
השבוע מלאו 10 שנים לסרברניצה. שם נטבחו אלפי מוסלמים שביקשו מקלט באזור שהוכרז על-ידי האו"ם כ"אזור בטוח", מתחת לאפו של כוח האו"ם שעמד מנגד. דו"ח החקירה שהוגש לבקשת ממשלת הולנד (כוח האו"ם במקום היה הולנדי) הביא להתפטרותה.
זוהי דוגמא מובהקת, אך בהחלט לא יחידה – כפי שמראה ויליאם שאוקרוס בספרו Deliver us from Evil – שכוח בינלאומי לא יכול להבטיח את קיומו של הסכם כשזה נכפה על הצדדים בעודם נתונים בסכסוך.
זכרון סרברניצ'ה צריך להעלות סימני שאלה סביב כל דיבור על הפקדת הביטחון בידי כוח בינלאומי. או יותר נכון, חיוך מר.
בדרכו לפיצוץ אוטובוס: בלונדון, ה"אקטיוויסט" היה ל"טרוריסט". (צילום משטרתי)
לגרדיאן לא היתה כל התלבטות איך לכנות את מבצעי הפיגועים בלונדון ביום חמישי שעבר. הם נקראו, כיאה, "טרוריסטים" או "מרצחים". אלא מה, שבפיגועי התאבדות בישראל, הוכתרו המבצעים, באותו עיתון בדיוק, בשם אחר לגמרי. אז הם נקראו "מיליטנטים" (למשל כאן) או "אקטיביסטים" (למשל כאן).
אז מה, יכול להיות ש"טרוריסט" הוא פשוט מי שרוצח בריטים?
המסקנה צריכה להיות ברורה: יש לנתק את ההגדרה לטרור ממטרתו ולייחד אותה לאמצעים הבלתי-קבילים הנבחרים כדי לקדם כל מטרה שהיא. על המטרה יכולה להיות מחלוקת. מה שאחדים רואים כמלחמת ציביליזציות שבאה להחריב את תרבותם, אחרים רואים כמאבק לחירות. לעומת זאת, יש אמצעים שאין לנקוט בהם תהיה המטרה לגיטימית ככל שתהיה. מכיוון שרצח הוא רצח (הוא רצח), וזה מה שעושים טרוריסטים, כך הם צריכים להיות מכוּנים.
עד כה, הגרדיאן לא פירסם מכתב ברוח זו שנשלח אליו. באופן מעניין, הבלוג של הגרדיאן פירסם פוסט בדבר המחלוקת שעוררה בחירתו של ה-BBC לא להשתמש במלה "טרוריסטים". שימו לב להגדרת "טרוריזם" על- פי מדריך הסגנון של הגרדיאן, שהפוסט מפנה אליו.
עוד בנושא: מחשבות על טרור
החשודים בפיגועי ההתאבדות בלונדון הם אזרחים בריטיים, ילידי וחניכי בריטניה, בנים למהגרים, אנשים עובדים ולכאורה נורמטיביים, חלקם ממשפחות מבוססות למדי. (וגם אם חיו יחסית בשולי החברה, יש אלפים כמותם שאינם בוחרים לפוצץ את התחתית. אחת מהן, שהרה איסלם, נפלה קורבן לפיגוע). אז מה יהיה על כל התיאוריות שהופרחו מיד, כאילו זוהי נקמת העולם השלישי העני והרעב בעולם הראשון השבע המדכא אותו? אל תבלבלו אותם עם העובדות.
ויליאם שאוקרוס (זה מהאייטם הראשון) כתב היום מכתב לגרדיאן על הניסיונות העיקשים לקשור את הטרור בלונדון לכיבוש בעירק. לא רק שהניסיונות הללו הם א-היסטוריים, הוא אומר; הם אוטמים את אזניהם מלשמוע את מה שמוצהר על-ידי האידיאולוגים שמניעים את הטרור הזה בעצמם.
הדוברים המוסלמים כאן מאוחדים בגינוי עמוק לטרור. אבל שלושה מהם, שהופיעו אתמול ב-BBC2, הדגישו חזור והדגש כי "בפלסטין זה שונה. פלסטין כבושה מזה 60 שנה". המראיין, שהתקשה להאמין למשמע אזניו, שאל אותם אם זה אומר שהם מצדיקים הרג אזרחים שם. הם רק חזרו ואמרו: "בפלסטין זה שונה לחלוטין. היא כבושה מזה 60 שנה". הסיקו את המסקנות בעצמכם.
בהפרש של יום עברתי בתחנות יוסטון וקינג'ס קרוס (הספרייה הבריטית נמצאת ממש בתווך ביניהן). בשתיהן מכה בך החיזיון מכמיר הלב של תמונות הנעדרים התלויות על הגדרות, מלוּות בבקשה להתקשר אם מישהו ראה, שמע, יודע משהו. זיהוי ראשון של הרוגה היה כאן 4 ימים אחרי הפיגוע. גופות רבות עדיין לא חולצו מהמנהרה של קינג'ס קרוס, עמוק מתחת לאדמה, שם עובדים בתנאים קשים להחריד. בנוסף, זירות הפיגוע משמשות גם כזירות פשע שמהן ניסו לחלץ ראיות שיובילו לחשודים. בארץ מיומנים הרבה יותר בזיהוי מהיר של נפגעים. (זאת למרות שאחרי פיגועים לא תמיד מגיעים הפצועים לבתי-החולים, או הגופות לאבו-כביר, עם תיק הצד ובו תעודת הזהות, שוויכוח מר ניטש כאן טרם הפיגועים על כוונתה של הממשלה לחייב בהן את האזרחים).
סיבה שונה לגמרי לעיכוב בזיהוי קשורה לחוק הבריטי, המחייב בדיקה של חוקר מוות בכל מקרה של מוות לא טבעי. זה לא מתאים לפיגועים המוניים, אבל זה המצב. התוצאה היא המתנה קשה מנשוא של המשפחות, שגם אם כבר איבדו כל שבב של תקווה שיקיריהם ישובו בחיים, הם מוסיפים ונאחזים בה. אי-הוודאות שבה הם מיטלטלים אינה אנושית.
יום שני בבוקר, בכניסה לספרייה הבריטית בודקים את התיקים. נדמה שעוד מעט יתחילו לדבר אלי עברית; רק זה חסר כדי שארגיש לגמרי בבית…
בתחילת השבוע פירסמתי פוסט קצר על אקטיביזם שיפוטי. למחרת קיבלתי באי-מייל מאמר של קאס סנסטיין, שפורסם באורח מקרי בדיוק באותו יום בוושינגטון פוסט. סנסטיין, פרופסור למשפטים באוניברסיטת שיקגו, מרחיב על ההיסטוריה הבעייתית של האקטיביזם השיפוטי בארה"ב, ומראה בפירוט רב כיצד שני הצדדים – (רובם של) הליברלים והשמרנים – מתחלפים בתפקידיהם. תומכים בו כשהוא מקדם את ערכיהם ומתנגדים לו כשהוא מקדם את הערכים היריבים. הלקח של סנסטיין הוא שכשיש לאנשים כוח הם ישתמשו בו, וכשצד מסוים שולט בבית המשפט – הריסון השיפוטי מושלך דרך החלון. למעוניינים: היפוך תפקידים ובית המשפט העליון.
Posted in גלויות מלונדון, tagged טרור on 13 ביולי 2005|
ביום שני עמדה מארי פאטיי-ויליאמס ליד תחנת יוסטון, מוקפת בבני משפחה ובחבריו הרבים של בנה, אנתוני, שנעדר מאז הפיגוע ב-7.7. ככל הנראה, הוא היה על אוטובוס מס' 30 שהתפוצץ בסמוך. באמצע ההמולה, היא פנתה אל העוברים ושבים בדברים אודות בנה. והיא עצרה לא רק את תנועתם אלא גם את לִבּם. היתה זו זעקתה של אם על בנה, על כל הקורבנות באשר הם, שזיקקה את כל הכאב שהצטבר בלבבות מאז יום חמישי. דבריה חדרו לְלב כל מי ששמע אותה והיו לסמל של לונדון הדואבת, של הכאב בכל מקום על חייהם של חפים מפשע שנגדעים באכזריות בלתי מוסברת. את הקינה הזאת רציתי להביא גם לכם. אלו הם דבריה של מארי פאטיי-ויליאמס, שהגיעה ללונדון מניגריה לבקש את בנה.
"זהו אנתוני, אנתוני פאטיי-ויליאמס, בן 26, הוא נעדר ואנחנו חוששים שהוא היה בפיצוץ באוטובוס… ביום חמישי. אנחנו לא יודעים. אנחנו יודעים מעדי ראייה שהוא יצא מהקו הצפוני [של התחתית] ביוסטון. אנחנו יודעים שהוא טילפן למשרדו ב-Amec ב-9:41 מאזורNW1 כדי להגיד שהוא לא יכול להגיע בתחתית אבל ימצא דרך חלופית להגיע לעבודה.
מאז הוא לא היה בקשר עם איש. עכשיו ניו-יורק, עכשיו מדריד, עכשיו לונדון. היה טבח נרחב של אנשים חפים מפשע. היו דמעות אינספור, דמעות של חפים מפשע. היו נהרות של דם, דם של חפים מפשע. מוות בבוקר, אנשים הולכים למצוא את פרנסתם, מוות אחה"צ בכבישים הראשיים וברחובות.
אלו אינם גיבורים. איזו מטרה הם שירתו? לבטח לא את המטרה של אלוהים, לא המטרה של אללה, משום שהאל הכל יכול רק נותן חיים והוא רחום וחנון. כל מי שהוטעה, או מוטעה, להאמין שעל-ידי הריגת בני-אדם חפים מפשע הוא או היא משרת את אלוהים – צריך לחשוב שנית, מפני שזה אינו נכון. טרור איננו הדרך, טרור איננו הדרך. הוא לא מוליד שלום. לא נוכל להביא שלום על-ידי טרור, לעולם לא נוכל להביא שלום על-ידי כך שנהרוג בני-אדם. במשך ההיסטוריה, אותם אנשים ששינו את העולם עשו זאת ללא אלימות, הם (שיכנעו) אנשים במטרה שלהם על-ידי מחאה שקטה. נלסון מנדלה, מרטין לותר קינג, מאהטמה גנדי, המשמעת שלהם, ההקרבה העצמית שלהם, השכנוע הפנימי שלהם גרמו לאנשים לפנות אליהם, ללכת בעקבותיהם. איזו השראה יכול לספק טבח חסר טעם? מוות והרס של אנשים צעירים במיטבם, כמו של אנשים מבוגרים וחסרי ישע, לעולם לא יוכלו להיות יסודות לבניית חברה.
בני אנתוני הוא בני הבכור, בני היחיד, ראש משפחתי. בחברה האפריקנית, אנחנו מחזיקים מבנינו. היו לו חלומות ושאיפות ואני, אמו, חייבת להיאבק כדי להגן עליהם. זהו היום החמישי, חמישה ימים אחרי, ואנחנו מחכים לשמוע מה קרה לו ואני, אמו, צריכה לדעת מה קרה לאנתוני. אחיותיו הצעירות צריכות לדעת מה קרה, דודיו ודודותיו צריכים לדעת מה קרה לאנתוני, אביו צריך לדעת מה קרה לאנתוני. מיליונים מחברי בבית בניגריה צריכים לדעת מה קרה לאנתוני. החברים שלו שמקיפים אותי, שיזמו את כל זה, צריכים לדעת מה קרה לאנתוני. אני צריכה לדעת, אני רוצה להגן עליו. אני אמו, אני אלחם עד מוות כדי להגן עליו. להגן על ערכיו ולהגן על זכרונו.
דמם של חפים מפשע תמיד יזעק לאל הכל יכול לתיקון. כמה דם צריך להישפך? כמה דמעות נזיל? כמה לבבות של אמהות צריכים להיפצע? לבי פצוע. אני מתפללת שאראה את בני, אנתוני. למה? אני צריכה לדעת, אנתוני צריך לדעת, אנתוני צריך לדעת, וכך גם כל הקורבנות הרבים, החפים מפשע והבלתי מוסברים, הם צריכים לדעת.
הגיע הזמן לעצור ולחשוב. אנחנו לא יכולים לחיות בפחד מפני שאנחנו מוקפים בשנאה. תסתכלו מסביבנו. אנתוני הוא ניגרי, שנולד בלונדון, עבד בלונדון, והוא אזרח העולם. נמצאים כאן היום נוצרים, מוסלמים, יהודים, סיקים, הינדים, כולנו מאוחדים באהבה לאנתוני. שנאה מולידה רק שנאה. הגיע הזמן לעצור את מעגל הקסמים של ההרג. כולנו צריכים להתייצב יחד, למען האנושיות המשותפת שלנו. אני צריכה לדעת מה קרה לאנתוני שלי. הוא אהבת חיי. בני הבכור, בני הבכור, בן 26. הוא אמר לי יום אחד "אמא, אני לא רוצה למות. אני לא רוצה למות. אני רוצה לחיות, אני רוצה לדאוג לך, אני אעשה למענך גדולות ונצורות, אני אדאג לך, את תראי מה אשיג למענך. אני אעשה אותך מאושרת". והוא עשה אותי מאושרת. אני גאה בו, אני עדיין גאה בו אבל אני צריכה לדעת איפה הוא, אני צריכה לדעת מה קרה לו. אני אבלה, אני עצובה, אני כורעת תחת עומס צרותי, אני הרוסה.
הוא לא עשה שום דבר רע לאיש, הוא אהב את כולם כל-כך. אם מה שאני שומעת נכון, אפילו כשהוא יצא מהתחתית הוא כיוון אנשים לאוטובוסים, וידא שהם בסדר. באותו זמן הוא טילפן למשרד כדי להגיד שהוא יאחר. הוא היה אדם רב-משימתי, ניסה להציל אנשים, ניסה להתקשר למשרד שלו, ניסה להגיע לפגישות שלו. מה הוא עשה, אם כן, שמגיע לו דבר כזה? איפה הוא, שמישהו יגיד לי, איפה הוא?".
המקור בתחתית הכתבה כאן.
Posted in גלויות מלונדון, tagged טרור on 8 ביולי 2005|
בפתח הטיוּבּ של המסטד ניצבת הבוקר שוטרת. זהו ההבדל העיקרי הנגלה לעין היום בשכונה הצפונית השלווה. וכמה אנשים מנהלים שיחה חרישית, בפינת הסופרמרקט השכונתי, על ארועי אתמול. גם במרכז העיר עצמה מנסים לשוב מהר ככל הניתן לחיים הרגילים; אם כי בדיוק בתחנת האוטובוס שבה אני יורדת לספרייה הבריטית – כך דיווח לי החלוץ שיצא לפני רגלית – הכביש עדיין חסום, מפני שממש סמוך לשם אירע פיצוץ האוטובוס אתמול.
אולי ההבדל הבולט ביותר לעין בין התגובות כאן לתגובות בישראל אחרי פיגועים גדולים, לפחות כפי שהן משתקפות בתקשורת, הוא היעדר ההתלהמות. אדרבה, כל הדוברים הרשמיים בלטו בהדגישם שהם לא רואים במבצעי הפיגועים ובשולחיהם כמייצגים את המוסלמים בכלל. ה-BBC חזר בערב לאחת מזירות הארוע עם רופא שהיה שם במשך היום כדי לשחזר את שראו עיניו, ודומה כי לא ממש מקרי שהם בחרו ברופא מוסלמי לצורך כך. בקצרה, נעשו מאמצים ניכרים להבטיח כי השלווה הבין-קהילתית בלונדון – אולי העיר הקוסמופוליטית ביותר בעולם כיום – תישמר. זה לא מנע יותר מ-30,000 מסרי שטנה ואיומים שהגיעו למועצה המוסלמית בבריטניה, כך דוּוח. בינתיים מי שנשכח יותר מכל מלב היא אפריקה, שרק לפני ימים אחדים שאלת הסיוע לה היתה בראש החדשות. לא שלטרוריסטים באמת אכפת, למרות ההתעטפות באצטלה של תביעות צדק.
קריאה משווה אחרת היא לא בין בריטניה לישראל אלא בין הדעות בדיון הציבורי שיתפתח כאן בימים הקרובים, מיד לאחר שוך ההלם. לשם כך קנינו הבוקר שני עיתונים – את הגרדיאן (שמגלה, כעיתון, דמיון ניכר להארץ) ואת העיתון השמרני הדיילי טלגרף. נראה מה יהיו המסקנות. הניחוש שלנו הוא שלא יעבור זמן רב עד שיישמעו הקולות שיאשימו את הבריטים במה שארע להם: הכיבוש בעירק, הכיבוש בפלסטין, התמיכה של בלייר בישראל… ניצנים לכך נראו כבר הבוקר בגרדיאן.
באתר הארץ שבו ופירסמו אתמול את טורו המשעשע של דורון רוזנבלום מלפני שלוש שנים, בתקופה של פיגועים קשים בישראל שבה בחרה שרי בלייר להודיע על הבנתה לטרוריסטים הפלסטינים. אבל בניגוד ל"תחזיתו" של רוזנבלום – בדבר התפכחותם של הבריטים והצרפתים המתרחשת רק אחרי מגה-פיגועים אצלם – דומה כי יותר משתבוא תגובה של יד קשה תבוא הלקאה עצמית. לכן לא הייתי שמה את ידי באש על כך שהסובלים מעוינות יהיו חברי הקהילה המוסלמית. גם זה יקרה; אבל ייתכן מאד, כמו שקורה לעיתים קרובות בבריטניה, שדווקא הרגשות האנטי-ישראלים ילובו. ופעמים רבות הם הולכים יד ביד – צר לי לומר, אבל צריך להכיר באמת – עם אנטישמיות קלה.
Posted in חוק ואתיקה, tagged טרור, משטרת ישראל, פשיעה on 11 בדצמבר 2003|
"פיגוע" ו"טרור" מכנה משטרת ישראל את ניסיונות החיסול של העולם התחתון שהורגים ופוצעים עוברי-אורח תמימים. אלא שחוץ ממותם של חפים מפשע אין שום דמיון בין השניים. טרור הוא הטלת אימה על אוכלוסייה אזרחית שלמה כדי להשיג מטרות פוליטיות ואסטרטגיות, ששיטתה העיקרית היא רצח אקראי וחסר-הבחנה של חפים מפשע. חיסול החשבונות של העולם התחתון איננו מיועד לעשות את זה. אדרבה, מטרתו היא להרוג באופן מובחן וממוקד אנשים מסוימים, רק שהם מפספסים.
מה שהמשטרה מנסה לומר הוא שצריך להתחיל להתייחס לתופעה הזאת ברצינות. וברצינות משמע בישראלית: כמו לטרור או פעולות איבה אחרות. מוות בתאונת דרכים לא נחשב, רצח של אלימות סתמית – לא סופרים. יש מדרג ערכי ברור והמשטרה מודיעה על שדרוג. בישראל מבינים רק את שפת הפיגועים.
מה שמדאיג הוא הניתוח של המשטרה: "במלחמה הזאת אנחנו בסוף ננצח, כמו בפיגועים על רקע טרור" (דה?) והמסקנות האופרטיביות: "במלחמה כמו במלחמה". טוב לשמוע שאנחנו "מנצחים" את הטרור אבל כדאי להזכיר למשטרת ישראל שגם במלחמה יש כללים. למה מתכוון מפכ"ל המשטרה כשהוא מכריז שהארוע של היום הוא ה'מלון פארק' של משטרת ישראל? אחרי הפיגוע הנורא במלון פארק בנתניה פלשה ישראל לשטחים. לאן בדיוק מתכוונת משטרת ישראל לפלוש? והאם ייאסר על עיתונאים לסקר? סתאאם. ברור שהכוונה היא מטאפורית, לנקודת מפנה בדרכי המאבק. אבל גם אם השיטות שונות, שימו לב לדמיון: ב-Ynet מדווחים ש"ההערכה היא כי המשטרה תבצע בקרוב מאוד גל של מעצרים, אפילו אם הם יהיו 'מעצרי ראווה' בלבד". מעצרי ראווה? פגיעה בזכויות ההליך ההוגן כדי שהציבור ירגיש שעושים משהו? כן, זה בהחלט נשמע קצת מוכר. אם הצבא מבצע תפקידי שיטור, אין סיבה שהמשטרה לא תאמץ כמה מהשיטות שלו למלחמה ב"טרור".
Posted in זכויות אדם, tagged או"ם, זכויות אדם, טרור, משפט בינלאומי on 31 ביולי 2003|
אחת הבעיות הסבוכות בתיאוריה ובפרקטיקה של זכויות-אדם, היא מתי מותר להגביל זכויות-אדם כאשר הן מתנגשות עם זכויות של אחרים או עם אינטרסים חברתיים יסודיים. הבעיה מחריפה במיוחד בשעת חירום ועוד יותר בעת מאבק נגד טרור, או אז אנו ניצבים מול השאלה כיצד לאזן בין אינטרסים לגיטימיים של ביטחון לבין חירויות יסוד.
|
|
כרזה לכבוד 50 שנה להכרזה האוניוורסלית לזכויות האדם
המשפט הבינלאומי הנוהג לא ערוך להתמודד עם המצב הזה, שכן הוא מתייחס למצב הקלאסי שבו מדינות בעלות צבא סדיר נלחמות זו בזו, לא למצב שבו אנו נמצאים כיום. יש טעם רב בטענה שבשל כך חייב לבוא שינוי גם בו וגם בתיאוריה של הגנה על זכויות-האדם.
בינתיים, האו"ם לא עושה את זה אלא מוציא מסמך שדן בשאלה איך מגינים על זכויות-אדם שעה שמגיבים לטרור, בדמות הפניה לעקרונות הקיימים ולאוסף פסיקות והחלטות רלוונטיות של גופים שיפוטיים וכמו-שיפוטיים, אזוריים ובינלאומיים. המסמך נועד לסייע לביסוס של אסטרטגיות מאבק בטרור תוך כיבוד זכויות-אדם. ניתן להוריד אותו בקישור המצורף. ראו הוזהרתם: מדובר בכ-100 עמודים…
לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.
לחצו על התמונה לפרטים ורכישה
קרוא וכתוב 