קרוא וכתוב

“זכויות אדם זה בסדר גמור, זה דבר שצריך לכבד. אבל זכויות אדם זה לאדם שהוא אזרח המדינה". הדובר, שלא ברור מה הוא מפגין יותר: בורות מביכה בתחום, אי-הבנה יסודית, או זדון מכוון, הוא לא אחר מח”כ דוד רותם, יו”ר ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת(!).

המשך…

Read Full Post »

כשאני נתקלת מדי פעם במאמרים בנושא חוק השבות, אזרחות או פליטים, או שמסבים אליהם את תשומת לבי – אני מסתקרנת לרוב לראות מה נכתב. את הדוקטורט שלי כתבתי על מדיניות הגירה בתורת הצדק הליברלית. הפרק האחרון שלו בחן את חוק השבות. ספרי ‘חוק השבות: זכויות הגירה וגבולותיהן’, ראה אור בהוצאת אוניברסיטת תל אביב ב-2003. הספר השתמש בחלקים מהדוקטורט (תוך שהוא משמיט את הפרקים הפילוסופיים הכבדים יותר), והפך את סדר הדברים – פתח בחוק השבות – כדי לעשותו נגיש יותר לקהל הרחב. לאחר מכן פירסמתי כמה מאמרים בנושאים אלה ולימדתי שבע שנים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה את הנושאים של הגירה ואזרחות ושל זכויות של זרים. הנושא, בקיצור, קרוב ללבי ואני מתמצאת בו.

המשך…

Read Full Post »

בהרצאה מעניינת מאוד שנשא מייקל איגנטייף באוניברסיטת ליידן שבהולנד, ‘אומץ אזרחי והדמיון המוסרי’ (PDF), הוא חוזר במקום מסוים על רעיון שכתב אודותיו כבר במאמר קודם, בהתבסס על אבחנתה של חנה ארנדט. כאן הוא אומר:

כאשר האזרחות שוב לא הוכחה כחזקה דיה כדי להגן על היהודים, האם האנושיות הפשוטה תפסה את מקומה? בכמה מקרים, רחמים, חמלה ואמפתיה הובילו לפעולות הצלה. לרוע המזל היה זה החריג, לא הכלל. כאשר היהודים הופשטו מאזרחות, גורשו מקהילות, כאשר נכפה עליהם לשאת את הטלאי הצהוב, כאשר יכולים היו לפנות רק לחמלה מאחיהם בני האדם, היה זה מאוחר מדי. יהודים ברחבי אירופה גילו את האמת המרה שבמילותיה של חנה ארנדט, שנכתבו ב-1948: “נראה כי אדם שאינו אלא אדם איבד את עצם האיכויות שאיפשרו לאנשים אחרים להתייחס אליו כאל אחיהם”.

המשך…

Read Full Post »

אחד ההיבטים היותר בעייתיים בעסקת שליט, אך שכמעט ולא זכה לתשומת לב, הוא העובדה שחמאס דרש – וקיבל – את שחרורם של אזרחים ישראלים מהכלא. בין היחידים שראיתי שכתב דברים נוקבים על העניין הזה הוא שלום בוגוסלבסקי:

הקו האדום שנחצה מבחינתי בעסקה הזאת היא שחרור אסירים שהם אזרחי ישראל. העובדה הזאת, והעובדה שזה לא עורר סערה ציבורית משקפת את העובדה שיש מעט מאוד משמעות למושג האזרחות במדינה הזאת והחלוקה לפיה היא מתנהלת היא לא בין אזרחים ולא-אזרחים אלא בין יהודים וערבים, "משלנו" ו"לא משלנו", כמו בשטעטל (…) אם ישראל הייתה מדינה ולא שבט שהשתלט על טריטוריה, אם מעמד האזרחות וכל הנובע ממנו היה אמיתי ולא איזו הצגה, שכבת צבע דקה שאמורה לתת רושם חיצוני של מדינה כדי לא להתבלט יותר מדי בנוף הבינ"ל, הדבר הזה לא היה עובר.

העובדה שחמאס דרש את שחרורם של אותם אזרחים מתיישבת עם השקפת העולם שלו לגבי יהודים ומוסלמים ועתידה של מדינת ישראל. אין צורך להעמיק באמנת החמאס לשם כך. די להקשיב למה שאומרים ראשי החמאס ופעיליו. שלא כמו חלק מחברי, אני לוקחת ברצינות גם את מה שמעידים אויבי על כוונותיהם. בניסיון לפטור אותם ב"הם לא באמת מתכוונים" יש משום התנשאות רבה, בעיני. העובדה שישראל נעתרה לדרישה מצביעה על כך כי היא מקבלת את תביעת המרות של החמאס על אזרחיה, רק משום שהם מוסלמים. על פי מה שקראתי, זה היה אחד העקרונות שעליהם ישראל התפשרה כדי שהעסקה תצא לפועל. גם מי שאכן רואה את ההבחנה בין יהודים לערבים כרלוונטית, ולא את זו בין אזרחים ללא-אזרחים שאמורה לעמוד ביסוד, צריך להיות מודאג. שכן בקבלת הדרישה הזאת מוותרת ישראל על ריבונותה כלפי אזרחיה ומכירה בכך שהם נתונים למרותה של ישות אחרת. דבר חמור גם לולא היתה אותה ישות אחרת ישות אויב.

אבל אולי המפליאה ביותר היא שתיקתם של ארגוני זכויות אדם וארגוני החברה האזרחית העוסקים במעמד הערבים בישראל ובזכויותיהם. אלה שבצדק רב קופצים מכל ניסיון להציג את הערבים בישראל כ”שייכים” פחות לישראל ויותר לאומה הערבית או לפלסטין. בין אם בהשוואת מצבם כאן ושם, במקום ההשוואה הנכונה בין אזרחי ישראל; בין אם בהצעה לשרטט מחדש גבולות כך שישובים ערבים, על תושביהם, יעברו לריבונותה של מדינה פלסטינית. יש למחות נגד כל פגיעה באזרחות. אזרחות איננה מתנה שהמדינה מעניקה אלא הזיקה היסודית במדינה דמוקרטית. אבל זה עובד לכל הכיוונים. פגיעה במעמד הזה נעשתה גם כאן, כשישראל למעשה מכירה בתביעת הריבונות של החמאס על אזרחים שלה רק משום שהם ערבים. נגד זה היו צריכים לצאת הארגונים האלה, לו היו נאמנים לעקרונותיהם. ולמה זה לא מפתיע אותי שזה לא קרה.
כדאי לזכור את השתיקה הזאת. לא שזה יקשה עליהם למחות בפעם הבאה (שוב, בצדק) על התייחסות לערבים בישראל כאל לא-אזרחים אפרופו הצעות – אכן בעייתיות – הקשורות לריבונות ואזרחות. אבל לפחות נדע איך קוראים לזה.

Read Full Post »

כשדווח בזמנו על התכנית החדשה למורשת ישראל שמתכוון שר החינוך להכניס לכיתות היסוד, שבה ילמדו בין השאר פרקי אבות, יכירו את סידור התפילה ועוד – לא הצטרפתי להזדעקות הכללית, האוטומטית כמעט, נגד היוזמה. לא חשבתי שיש כאן משהו שצריך להתנגד לו באופן עקרוני  או כרפלקס מותנה. כך גם אמרתי לכתבת הארץ תמר רותם, שדיברה איתי במסגרת כתבה קצרה שפורסמה בגלריה אתמול. ללמוד פרקי אבות? אני בעד. לא נראה לי רע להכיר את התרבות היהודית, שהצמיחה נכסי צאן ברזל גם לתרבות העולמית. היא איננה קניינם של הדת או של הדתיים. שלא אסמיק מבושה, כמו שקרה לי, כשאקרא עורכת דין רבת מוניטין מספידה את השופט המנוח חיים כהן במילים “אהבתי את אדוני”. בלי להיות מודעת כלל להקשר של הביטוי הזה ועד כמה הוא לא מתאים. וגם ביקורת צריכה מסד. מה גם שרותם סיפרה לי שההיבטים ה”יהודיים” של תכנית הלימודים הזאת הוכנו ברוח פלורליסטית, על-ידי תנועת בתי המדרש.  ואולי הכי חשוב: כל דבר תלוי איך מלמדים. כאן אני קצת יותר ספקנית, אמנם, האם תתקיים הוראה ברוח פתוחה וביקורתית, בעיקר בחטיבת הציונות שצורפה. אם לשפוט על פי הרוח שנושבת מהצמרת של משרד החינוך, תרתי משמע, קשה להאמין שכך יקרה. יו”ר המזכירות הפדגוגית צבי צמרת מבקש לשכתב את ספר לימודי האזרחות, פורסם בשבוע שעבר. הספר ביקורתי מדי “כלפי המדינה”. הוא יוצר תחושה שהכול רע. בהזדמנות אחרת אמר, כך דווח, שהוא לא אוהב את הקביעה בספר שמאז הקמתה מפלה מדינת ישראל את אזרחיה הערבים. ככה זה, יש כאלה שקשה להם עם המציאות אז הם שוברים את המראה. גם לימור לבנת הגיבה באופן דומה כלפי מחאת השחקנים.

המשך…

Read Full Post »

אתמול הרציתי במסגרת פורום קנדה-ישראל על הגירה, זכויות וזהויות בקנדה ובישראל, שמארח המכון להגירה ושילוב חברתי במרכז האקדמי רופין. כינוס הפורום השנה (זו הפעם השנייה שאני משתתפת בו), פתח כנס בינלאומי על הגירה ברופין. הנושא של המושב הפותח שבו השתתפתי היה התפתחות ההגדרה של מהגרים כסטטוס משפטי ופוליטי. המושב שלאחר מכן עסק באתגרים של הגנה על זכויות מהגרים הניצבים בפני ארגונים לא ממשלתיים (NGOs). בין השאר הרצתה בו שבי קורזן, מנכ”לית מוקד סיוע לעובדים זרים. ועל הזווית שהיא הציגה רציתי לכתוב משהו.

שבי סיפרה שכשהוקם המוקד, ב-1999, הם חשבו בתמימותם שיוכלו להיאבק למען מימוש זכויות למהגרי העבודה, אשר מוקנות להם בעצם על-פי חוק ויש לדאוג ליישומן. (חוקי המגן הישראלים חלים על כל עובד ועובדת בישראל, ללא קשר לשאלה אם הם אזרחים או זרים. גם מתוקף התחייבויותיה של ישראל באמנות של ארגון העבודה העולמי – נ”כ). בעיקר חשבו שיצטרכו לדאוג לזכויות בעבודה ולהרחיב את השיח לזכויות אדם נוספות כמו הזכות לבריאות. מדוע בתמימותם? כי כפי שהסבירה קורזן, עד מהרה הם עמדו על כך כי בפועל, זכויות אלה בישראל קשורות לבלי התר בשאלת האזרחות או למצער במעמד קבע בארץ.

המשך…

Read Full Post »

הצעת חוק חדשה, שאומצה ע"י ועדת השרים לענייני חקיקה ועברה בקריאה טרומית, מבקשת לשלול אזרחות בין השאר ממי שביקר במדינת אויב.
יש לציין, קודם כל, דווקא את ה"סוכריה" שבהצעה: העברת הסמכות לשלול אזרחות משר הפנים, המחזיק כיום על-פי חוק בסמכות מינהלית כזאת (סעיף 11ב לחוק האזרחות) אל בית המשפט. גם מי שסבורים שהסנקציה של שלילת אזרחות צריכה להישאר כאפשרות בספר החוקים, מתנגדים לכך שסמכות השלילה היא מינהלית ותומכים להעברתה לרשות שיפוטית. נסיונות כאלו נעשו בעבר ללא הצלחה. (ואם אינני טועה, באחד מגלגוליו של החוק בעבר היא גם היתה בידי בית המשפט). סמכות מינהלית בידי שר תמיד פותחת פתח לשיקולים פוליטיים, גם אם החלטותיו נתונות לביקורת שיפוטית במקרה שמערערים עליהן. המשך…

Read Full Post »

בושה / אסמכתא / בדיקה / צדקה / וברכה

בושה

ילד בן 11, אזרח ישראלי, עומד להיות מגורש מהארץ יחד עם אמו שכן לאם אין מעמד בארץ ולא מתכוונים להסדיר לה אותו. ככלל, אזרחים אסור למעשה לגרש, שכן מוקנית להם זכות כניסה קבועה לארץ (סעיף 6ב' לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). לכן דוברת מינהל האוכלוסין לא מתכחשת לזכותו של הילד לשוב ולהיכנס לישראל כרצונו. רק שברור שאם האם מגורשת – הוא לא יישאר כאן לבד. על ערלוּת הלב הזאת כתבתי לגבי פרשה אחרת, שבה גירשו "רק" את האב והפרידו אותו מבתו הקטנה שנשארה בישראל עם אמה (הזוג נפרד).
שוב ושוב נתקלים בעוולות שמייצרת מדיניות ההגירה הישראלית, המתירה מאד לגבי הגירת יהודים (ובני משפחתם) אך חוסמת באופן דרקוני הגירה והתאזרחות של כמעט כל אחד אחר. את המדיניות הזאת הגיע הזמן לשנות. אבל במקרה הזה, אם הדיווח מדויק, הרי שדומה כי מנעו מן האם אזרחות גם בניגוד לחוק הקיים, בעייתי ככל שיהיה. האֵם לא קיבלה בזמנו מעמד של עולה (המקנה אזרחות על-פי חוק האזרחות) למרות שבעלה היה זכאי חוק השבות, משום שעלתה שנה אחריו. לעומת זאת, סעיף 4א(ב) לחוק השבות קובע כי הזכויות שמקנה החוק לבני משפחה של יהודי העולים ארצה אינן תלויות בשאלה האם אותו יהודי עודו בחיים או לא, או אם עלה ארצה או לא. לכן – בניגוד לפרשות שניתנה – גם אם עלתה האם שנה מאוחר יותר אחרי בן-זוגה, היא עדיין היתה צריכה לקבל מעמד של עולה ומכוחו אזרחות ישראלית.

אסמכתא

נשיא המדינה משה קצב צוטט כמי שאמר "מדיניות החיסולים היא נורמה צודקת מבחינה מוסרית ומשפטית". אז עכשיו אני רגועה. אם סמכות כזאת, מוסרית ומשפטית, אומרת שהמדיניות מוצדקת – תם הוויכוח.

בדיקה

דיוויד רמניק, עורך הניו-יורקר המבקר בארץ, מתאר מנגנון מעורר קנאה של בדיקת עובדות במערכת שלו. אחרי כל ראיון מתקשרים אל המרואינת מהמערכת ומוודאים אִתה, בשפתה, כל עובדה שנרשמה מפיה בראיון. לעיתון שראיין את רמניק יש עוד הרבה מה ללמוד. אם לא בבדיקה מוקדמת, לפחות בתיקון בדיעבד. בשני העיתונים הזרים שקראתי השנה על בסיס יומיומי בחו"ל – הגרדיאן והניו-יורק טיימס – מקפידים לתקן כל פסיק, לא רק שגיאות מהותיות, במדור מיוחד. בגרדיאן זה בכלל אחד המדורים הטובים בעיתון… ב(ה)ארץ, כידוע, אין בכלל תיקונים. רק הבהרות. (אלא אם כן אתה משפטן שאיים בתביעה של סכומי עתק).

צדקה (תתחיל מבית)

המכון הישראלי לדמוקרטיה יזם כנס שבו ניתנה למועמדות בכירות לכנסת בימה להשמיע את קולן בנושאי ביטחון, כלכלה וחברה. קונטרה לכנס הרצליה המדיר נשים ומיעוטים. יוזמה ברוכה. כדאי רק להתחיל, אולי, בייצוג הולם לנשים בכנסים של המכון לדמוקרטיה עצמו. הוא לא מצטיין בכך, בלשון המעטה.

ברכה

השופטת האנגליה רוזלין היגינס נבחרה לנשיאת בית הדין הבינלאומי (ICJ). היגינס היא האשה היחידה שכיהנה אי-פעם בבית הדין, ובין המשפטניות הטובות והמוערכות ביותר, בכלל ושם בפרט. בזמנו כתבתי על חוות הדעת הנפרדת שלה בעניין החומתגדר.

ואם אתם מחפשים משהו על הקריקטורה הדנית – זה כאן.

Read Full Post »

מאמרים של מו"ל הארץ ושל אחותו, מו"ל הוצאת שוקן, סדרת כתבות שבוודאי קשורה להתעניינותו של המו"ל בנושא, ומאמרים מכל הצדדים המתייחסים לחוק האזרחות והכניסה לישראל (הוראת שעה) בפרט ולמדיניות ההגירה והאזרחות של ישראל בכלל – כל אלו הם עדות לפולמוס לוהט יותר או פחות, המתנהל לפחות מעל-דפיו של העיתון. בנושא לא רק ראוי בהחלט, אלא גם מעניין ובעיקר מורכב, מורכב הרבה יותר מהאופן שבו מבקשים להציגו חלק מן הדוברים, משני צידיו של הפולמוס. המשך…

Read Full Post »

שבוע "פורה"במיוחד היה לרשות המחוקקת שלנו. הכנסת האריכה בחצי שנה נוספת את חוק האזרחות והכניסה לישראל: הוראת שעה, המונע איחוד משפחות של פלסטינים עם תושבי ישראל, ואישרה בקריאה טרומית הצעת חוק פרטית שנתמכה ע"י ועדת השרים לענייני חקיקה, שנועדה להגביל מעמד אזרחי לזרים שאינם יהודים. ההצעה מציינת במפורש בדברי ההסבר כי מטרתה "למנוע את הבעיה הדמוגרפית הקשה" והיא תפגע קשות בילדי עולים ובילדי עובדים זרים. המדהים הם המספרים: כ-90 אלף ילדים חיים בישראל ללא כל מעמד חוקי וכמעט 142 אלף ילדים הם נטולי אזרחות. משרד הפנים לא מחכה לחוק וכבר היום ממרר את החיים לזוגות "מעורבים" וילדיהם, בעיקר לזוגות שאינם נשואים (בדרך-כלל כי אינם יכולים להינשא בארץ על-פי חוק), שמהם הוא דורש "הוכחות חותכות וחד-משמעיות לאבהות" ובמקרים מסוימים לא רושם כלל את הילדים.
ומה אומר המשפט הבינלאומי? האמנה בדבר זכויות הילד קובעת בסעיף 7 כי יש לרשום ילד מיד לאחר לידתו וצריכה להינתן לו הזכות לקבל אזרחות. זכויות אלו מוגנות גם בסעיף 24 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות. ישראל צד לשתי האמנות.

בהארכת הוראת השעה שמכוחה נמנע מפלסטינים תושבי השטחים הנישאים לאזרחי ישראל להיכנס או/ו לקבל מעמד אזרחי בישראל (למעט מקרים חריגים שבחריגים), נסתם הגולל על האפשרות שהממשלה תנסה למנוע את התערבות בג"ץ בכך שתחליט לא להאריך את הוראת השעה. בג"ץ ייאלץ לומר את דברו בעתירות התלויות ועומדות, אלא אם יחליט לדחות את החלטתו בחצי שנה נוספת כדי לראות איזה חוק אזרחות "יבשלו" לנו אז. בינתיים יש כבר עתירה לצו-ביניים נגד החקיקה המאריכה. ואילו היועמ"ש מציע הקלות בחוק: למי שמעל גיל 35, לנשים הנישאות לישראלים, ולמי שכבר נמצא בארץ. הקטגוריה האחרונה מתבקשת במיוחד (אם כי היא מנוסחת באופן צר מדי), שכן מי שכבר נישא פיתח ציפיות מבוססות שינהגו בו על-פי מדיניות מסוימת, גם אם לא קנה לו זכות על-פיה. השאלה היא מדוע לחוקק חוק גורף ופוגעני שכבר זכה לגינוי בין השאר מוועדת האו"ם לזכויות האדם, המנטרת את האמנה לזכויות אזרחיות ופוליטיות, ואז לתת "הקלות"? אפשר היה לדבוק במדיניות של בדיקה זהירה ומדורגת שהיתה מנת חלקם של המבקשים איחוד משפחות גם קודם, שכן מעמדם היה כפוף לשיקול דעתו של שר הפנים, שהופקע ממנו בהוראת השעה.

בג"ץ יצטרך לקבוע האם הוראת השעה עומדת במבחן חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, בכל הקשור לאפליית האזרחים הנישאים. אבל שאלה חשובה בעיני היא האם ישראל איננה מפירה את סעיף 1.3 לאמנה הבינלאומית בדבר ביעורן של כל צורות האפליה הגזעית, הקובע: "שום דבר באמנה זו לא ניתן לפרשו כפוגע באופן כלשהו בהוראות חוק של מדינות בעלות האמנה לעניין לאומיות, אזרחות והתאזרחות, ובלבד שאותן הוראות אינן מפלות לאומיות מסוימת" (ההדגשה שלי). הוראת השעה שוללת מעמד אזרחי מקבוצה המוגדרת בה "תושבי אזור יהודה, שומרון וחבל עזה, למעט תושב יישוב ישראלי באזור". לשון נקייה כדי לומר הפלסטינים תושבי השטחים.

עוד בנושא:

התחתנתם? תעזבו
טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל

Read Full Post »