קרוא וכתוב

חברת הכנסת איילת שקד (הבית היהודי) נפגשה לפני ימים אחדים עם שגריר אריתראה בישראל ומסרה כי השתכנעה בעקבות המפגש ש”אין שום סכנה למהגרים שיוחזרו למדינה”.

המשך…

Read Full Post »

השורה שבכותרת מסיימת את שירו של ו”ה אודן ‘בלוז הלוויה’. שהתרבות הישראלית התוודעה אליו בעיקר דרך הסרט ארבע חתונות ולוויה. ולמרות שההקשר שונה לחלוטין, היא שמהדהדת בראשי בעקבות הצטברות המאורעות האחרונים.

נראה כאילו איזו לבנה אחרונה שסכרה את מעטה התרבותיות האנושית (אם לא הומאניות בסיסית), מלהיסדק – התמוטטה. והסכר נפרץ. חברי כנסת מסיתים לגזענות בהפגנות נגד זרים; חברת כנסת מהקואליציה קוראת להכניס את פעילי זכויות האדם המגינים עליהם למחנות בדרום יחד איתם; שר הפנים (שר הפנים!) מנפק לנו את הכותרת משמאל.

המשך…

Read Full Post »

WE THE PEOPLES OF THE UNITED NATIONS DETERMINED

• to save succeeding generations from the scourge of war, which twice in our lifetime has brought untold sorrow to mankind, and
• to reaffirm faith in fundamental human rights, in the dignity and worth of the human person, in the equal rights of men and women and of nations large and small, and
• to establish conditions under which justice and respect for the obligations arising from treaties and other sources of international law can be maintained, and
• to promote social progress and better standards of life in larger freedom,

מחויבויות אלו – הלקוחות מתוך המבוא למגילת (צ’ארטר) האו”ם – הנחו, כנראה, את העצרת הכללית של האו"ם שכיבדה את הרודן המת של צפון קוריאה, קים ג’ונג איל, בדקת דומייה. ככה ייעשה באו”ם למי שהמשטר בראשותו ייצר, קרוב לוודאי, את הזוועות הנוראות ביותר שהתחוללו במדינה כלשהי (כן, אפילו יותר מישראל, imagine). בין היתר הרעבת מתנגדי משטר, מחנות ריכוז וניסויים בבני-אדם.

יחסית לחומרתן, מיעטו הפגיעות להגיע לתודעתנו בגלל סגירותה ההרמטית של המדינה הזאת. סגירות היוצרת עיוות מובנה בתמונה שמתקבלת לגבי פגיעות חמורות בזכויות-אדם בעולם. כתבתי בעבר על הפרדוקס הזה, שבו דווקא מדינות דמוקרטיות בעלות תקשורת חופשית “זוכות” ליותר ביקורת כי הקורה בהן חשוף לעין הבינלאומית. ואילו אלה המבצעות בשיטתיות מעשי זוועה רצחניים בלי אינטרנט זוכות לפחות ביקורת.

המסקנה לא צריכה להיות או”ם שמום. אבל כן, קודם כל, הבחנה בין ענפים שונים שלו. חלק מהגופים המרכיבים אותו ופועלים בו נשלטים על ידי יחסי הכוחות והאינטרסים של הפוליטיקה הבינלאומית. ומי שחושב שהיא נקייה והגונה יותר מזו המקומית – טועה. אבל את המערכת הענפה של אמנות בינלאומיות והוועדות המנטרות אותן, המורכבות ממומחים בתחומם – לא מומלץ לשפוך יחד עם המים הפוליטיים של העצרת הכללית, מועצת הביטחון ואפילו המועצה לזכויות אדם,  לצערי. בינתיים אין תחליף למשפט הבינלאומי של זכויות אדם, על אף יכולת האכיפה החסרה שלו, ודאי שיחסית לזאת של המשפט הפנימי. הבחנה בין המוסדות השונים של האו”ם נגזרת גם מהמעמד השונה של ההחלטות שלהם על פי מגילת הארגון עצמו. אבל למרות ואולי בגלל מעמדה ההצהרתי בעיקרו, ביקורת על העצרת הכללית ובעיקר על הצעד האחרון והמבזה שלה – לא צריכה להיחסך.

עוד בנושא:
אותי זה לא מצחיק
רכבת סיאול
רחוק מן העין

Read Full Post »

ב-1999, אחרי שבג”צ נתן את פסק דינו נגד שימוש בשיטות חקירה המהוות עינויים, שקל בנימין נתניהו (גם אז ראש הממשלה, בסיבוב ראשון) לחוקק חוק שיאפשר אותן בכל זאת. “כאן זה לא הולנד!” הכריז. רוצה לומר, אנחנו מתמודדים עם מציאות אחרת מזאת של מדינות אירופה. שמחייבת אותנו גם לאמצעים אחרים. למרבית המזל היוזמה לא הגיעה לכלל מימוש, ובכך נמנע מישראל להיות המדינה הראשונה שהעינויים יותרו בה בחוק.

ידיעה מעניינת מספרת שהולנד שוקלת לערוך חקירה שבעקבותיה יוחלט האם חייליה צריכים לשאת באחריות פלילית בגין הטבח בסרברניצה ב-1995. כוח האו”ם שמתחת לאפו נטבחו כ-8,000 גברים ונערים במובלעת שאליה נמלטו אזרחים לאחר שהוכרזה על-ידי האו”ם כ”אזור בטוח” – היה הולנדי. ממשלה בהולנד כבר התפטרה בשל כך, בעקבות דוח שהוכן לבקשתה על-ידי מכון מחקר הולנדי. זאת על אף שההולנדים טענו תמיד שהכוח שלהם הופקר על-ידי האו”ם שלא סיפק לו סיוע אווירי בעת המקרה. כעת, מסתבר, מגיע השלב הבא. הבדיקה הראשונית, שבעקבותיה יוחלט אם לפתוח בחקירה מלאה, נערכת לבקשת קרובי משפחה של הנרצחים. אחריות פלילית אישית היא עניין שונה לחלוטין מחקירה של המדינה אודות הכשלים שגרמו למקרה.

המשך…

Read Full Post »

מועצת זכויות האדם של האו"ם (שהחליפה את הנציבות הידועה לשמצה ומאז רק מתעלה עליה), קיבלה החלטה הקוראת לפעולה בינלאומית שתכפה על ישראל לאפשר הכנסת דלק, מזון, תרופות ופריטים חיוניים אחרים לרצועת עזה, לפתוח מחדש את מעברי הגבול ולהפסיק את הפגיעות החמורות בשטחים. ההחלטה עברה ברוב קולות של 30 מדינות, כשקנדה מתנגדת ו-15 מדינות נמנעות.

ומה חסר? נכון. התייחסות כלשהי לירי הקסאמים המכוון על אזרחי ישראל.  ההחלטה מסתיימת בהצהרה המעורפלת הרגילה, הקוראת "לכל הצדדים" לכבד את המשפט הבינלאומי של זכויות האדם ואת המשפט ההומניטרי הבינלאומי, ולהימנע מאלימות כלפי אוכלוסייה אזרחית.

What else is new? ההחלטה החד-צדדית הזאת מצטרפת לשורה ארוכה של החלטות דומות. לאורן, קשה להאשים את אלה שרואים במשטר זכויות האדם הבינלאומי, שהתפתח אחרי מלחמת העולם השנייה, כמוּטה פוליטית ולכן לא רלוונטי. שהרי רכיב מרכזי של זכויות האדם הוא האוניברסליות שלהן. החלתן באופן סלקטיבי היא פגיעה אנושה בעיקרון התובע להחילן על הכול ללא אפליה. אם גוף מרכזי של הקהילה הבינלאומית איננו מתייחס לפגיעה באזרחים ישראלים רק משום שהם ישראלים – הוא חוטא בחטא הגדול ביותר לרעיון שמכוחו הוא פועל. הטענה העיקרית נגד מועצת זכויות האדם  וקודמתה איננה שהיא מטפלת בישראל ובהפרות שלה – היא בהחלט צריכה לעשות זאת – אלא שהיא כמעט איננה מטפלת בהפרות אחרות, חמורות לא פחות (רוסיה בצ'צ'ניה, סין בטיבט), ופעמים רבות מאד חמורות הרבה יותר (צפון קוריאה, דארפור, קונגו וקניה). הטענה היא בדבר הטיפול הלא-מידתי שלה בהפרות של ישראל מול הפרות אחרות. מועצת זכויות האדם היא מהגופים הפועלים על פי מגילת האו"ם (charter body), לא על פי אמנה לזכויות אדם (treaty body); הגופים המנטרים את האמנות עושים בדרך-כלל עבודה קצת יותר הגונה. כך או כך, כל הזירה הזאת נגועה בפוליטיזציה עמוקה, המובילה להיעדר יושרה, והחלטותיה מאבדות בשל כך את תוקפן המוסרי.

לגופים בינלאומיים לזכויות אדם (בין אם גופי או"ם ובין אם ארגונים לא-ממשלתיים בינ"ל) לא עומדת אפילו טענת ההגנה הרגילה של הארגונים הישראלים; הטענה שככאלה הם מפנים את טענותיהם לפעולות לא תקינות של ממשלתם, לא לממשלות זרות. עדיין, ביותר מדי גילויי-דעת של הארגונים הישראלים חסרה ולו התייחסות לעובדה הקשה שגם זכויותיהם של אזרחים ותושבים ישראלים נפגעות באורח אנוש. גם אם פורמלית הלקונה הזאת מובנית אל תוך המנדט שלהם, הרי העובדה שגוף המגדיר עצמו כישראלי עוצם עיניים מול פגיעות חמורות בזכויותיהם של אזרחי מדינתו, ומסרב לגלות כל אמפתיה לחברה שבתוכה הוא פועל – עלולה להפוך אותו (והופכת אותו פעמים רבות) ללא-רלוונטי לאותה חברה. המלמול הרגיל של גופים אלה (במקרה הטוב), המכיר בזכותה – וחובתה! – של המדינה, ככל מדינה, להגן על אזרחיה, נהפך למנטרה ריקה כאשר לשיטתם כל מה שהיא עושה אסור (מה כן מותר הרי איננו שומעים). קל הרבה יותר לומר כל הזמן לזולת מה אסור ולא לשאת בשום אחריות בשאלה מה כן לעשות, אחריות שממשלת ישראל נושאת בה במלוא כובדה כלפי אזרחיה. מכל מקום, ההגנה הזאת אינה עומדת, כאמור, לגופים חיצוניים המנטרים ומבקרים את המצב כאן. אלה אינם גופים שהמנדט שלהם הוא לפעול נגד הפרת זכויות שמבצעת הממשלה שלהם, אלא גופים בינלאומיים שתפקידם לנטר הפרה כזאת באשר היא. ההתעלמות השיטתית שלהם מצד אחד במשוואה איננה נסלחת, בשום טיעון.

כמה חבל. הרי לנו רעיון נשגב, של זכויות אדם אוניברסליות; של עניין שיש לאנושות כולה בפגיעה חמורה בזכויות היסוד של כל אדם, תתרחש היכן שתתרחש. כמה חבל שהקהילה הבינלאומית, באפשרה פוליטיזציה של הרעיון הזה, יורה לעצמה ברגל.

עוד בנושא:
המועצה החדשה לזכויות אדם: של מי הבושה?
צל כבד
וגם נורם כותב על התבטאויות חד-צדדיות בעניין שדרות, עזה וענישה קולקטיבית

Read Full Post »

פקחית או"ם בפעולה

ב-17 בספטמבר יצוין היום למען דארפור. ההסכם שנחתם בתחילת מאי לא החזיק מעמד, ובחלקים מסוימים של דארפור האלימות אפילו החמירה מאז. המאמץ של הארגונים בקואליציה למען דארפור מופנה כרגע לדחוף את שליחת כוח האו"ם לשמירת השלום. כוח זה מזוהה על-ידי הכומתות הכחולות שלו, וכמה קמפיינים המתנהלים כרגע באינטרנט עושים שימוש בסמל הזה על-מנת להעלות את המודעות ולעורר את דעת הקהל. אחד מהם הוא "חבשו כומתה כחולה ב-17 בספטמבר". ואתם יכולים לחבוש אותה בינתיים לראשכם הוירטואלי (הדוגמא שלי משמאל). באתר של אמנסטי תוכלו לשלוח פקח או"ם בשמכם, שכומתתו הכחולה תתוסף למפה ותִתן תוקף לדרישה לשלוח את הכוח עכשיו! באמנסטי מבקשים להשיג 23,000 חתימות עבור 23,000 פקחים שיש לשלוח. אפשר גם לנסות לעשות רעש בדרכים אחרות, כדי להציל את אנשי דארפור. אם אתם במקרה בניו-יורק, תתקיים שם עצרת גדולה ב-17 בספטמבר. על המצב בדארפור אפשר לקרוא כאן. עוד על הנושא – בקרוב.

Read Full Post »

בימים האחרונים הוזכר לא מעט פרק 7 למגילת האו"ם (או בלשונם של עיתונאים רבים שאינם מתמצאים, "סעיף 7"), בנוגע לשאלה האם החלטתה של מועצת הביטחון לגבי הפסקת האש תהיה על-פי פרק זה או על-פי פרק 6 למגילה. כדאי להבין את ההבדלים בין החלטות על-פי הפרקים השונים ואת חשיבותה של החלטה על-פי פרק 7 למגילת האו"ם, שהיא רבה.

על ההבדל המשמעותי ניתן ללמוד כבר מכותרות הפרקים. כותרתו של פרק 6 היא 'יישוב סכסוכים בדרכי שלום'. כותרתו של פרק 7, לעומת זאת, היא 'פעולה בנוגע לאיומים על השלום, הפרות של השלום ומעשי תוקפנות'. בעוד שפרק 6 מקנה למועצת הביטחון סמכות להמליץ בנוגע לסכסוכים המובאים לפתחה, פרק 7 מסמיך אותה לפעול ולאכוף את החלטותיה. סמכות הכוללת נקיטת צעדים כמו הטלת סנקציות, על-פי סעיף 41 למגילה, ואם צעדים אלו התגלו כבלתי-יעילים, גם שימוש בכוח הדרוש כדי להשיב על כנם את השלום והביטחון הבינלאומיים, כפי שמסמיך אותה סעיף 42 למגילה. לשם כך מחייב סעיף 43 את המדינות החברות באו"ם להעמיד לרשותה, על-פי קריאתה ובהתאם להסכמים, כוחות חמושים וסיוע אחר הנדרש לשמירת השלום והביטחון הבינלאומיים.

מכאן יש ללמוד גם על ההבדלים בין החלטות שונות של האו"ם. אלו הם הבדלים חשובים כאשר מציינים כי מדינה זו או אחרת איננה מצייתת להחלטות האו"ם. אין דינן של החלטותיה של העצרת הכללית כדין החלטותיה של מועצת הביטחון. והחלטותיה של האחרונה על-פי פרק 7 הן ההחלטות החשובות ביותר שכן הן מחייבות ונלווית להן סמכות אכיפה.
החלטת מועצת הביטחון 1701 איננה מציינת במפורש כי היא נתקבלה על-פי פרק זה או אחר, אך נוקטת בלשונו של פרק 7 כשהיא קובעת כי "המצב בלבנון מהווה איום על השלום והביטחון הבינלאומיים". (משום מה סעיף זה ואחרים הושמטו מ"הנוסח המלא" שהביא היום הארץ).

יש לציין סעיף חשוב מאד נוסף בפרק 7 למגילת האו"ם, הלא הוא סעיף 51 , הקובע כי "דבר במגילה הנוכחית לא יפגע בזכות הטבועה להגנה עצמית אינדיבידואלית או קולקטיבית אם מתרחשת התקפה מזוינת כנגד חברה של האומות המאוחדות, עד לנקיטת האמצעים הדרושים בידי מועצת הביטחון לשימור השלום והביטחון הבינ"ל". הסעיף מוסיף ומחייב מדינות המממשות זכות זאת לדווח מיידית למועצת הביטחון, וקובע עוד כי לא יהיה בכך כדי להשפיע על סמכותה ואחריותה של המועצה על-פי המגילה לנקוט בכל זמן בפעולה שהיא רואה להכרחית על-מנת לשמר או להשיב על כנם את השלום והביטחון הבינ"ל.

Read Full Post »

מועצת זכויות האדם של האו"ם היא גוף חדש שהחליף את נציבות זכויות האדם של האו"ם. זאת בניסיון נואש לשקם את אמינותו המתדרדרת של הארגון כולו בשל הפוליטיזציה שפשתה בגוף הקודם. כתבתי על כך כאן.  מי שתהו האם יתחדש משהו קיבלו תשובה נחרצת בדמות ההחלטה שהתקבלה בעניין לבנון. הנושא עלה לדיון בישיבה מיוחדת של המועצה שהתקיימה אתמול, ביוזמתה של תוניסיה בשם קבוצת המדינות הערביות, שנתמכה בידי 16 מדינות חברות. ההחלטה התקבלה ברוב של 27 מדינות מול 11 מתנגדות ושמונה נמנעות.

ההחלטה "מגנה בחריפות את הפגיעות הגסות של ישראל בזכויות אדם ואת ההפרות של המשפט ההומניטרי הבינלאומי בלבנון… היא קוראת לישראל לכבד את עיקרון המידתיות ולהימנע מפתיחה בכל התקפה שניתן לְצַפּוֹת כי תגרום באופן משני לאובדן של חיי אזרחים".
חד-צדדיות? מה פתאום. המועצה "קוראת לכל הצדדים המעורבים לכבד את המשפט ההומניטרי הבינלאומי, להימנע מאלימות כלפי אזרחים ולהתייחס בכל הנסיבות ללוחמים עצורים ולאזרחים על-פי אמנות ג'נבה"; ומחליטה להקים ועדת חקירה שתחקור, בין היתר, "את ההפיכה השיטתית של אזרחים למטרה והריגתם בידי ישראל".

שני הצדדים "נקראים", רק צד אחד מגוּנה ומעשיו עומדים להיחקר. ישראל נדרשת לא לנקוט בשום פעולה שניתן לְצַפּוֹת כי תפגע באופן משני באזרחים (אין שום עיקרון כזה במשפט ההומניטרי הבינלאומי, אגב); פגיעתו המכוּונת של חיזבאללה באזרחים – לא מוזכרת ולא עומדת להיחקר. אז מה עוד חדש?

החלטה חשובה הרבה יותר שהתקבלה אתמול היא החלטתה של מועצת הביטחון על הפסקת אש. על מעמדן של החלטותיה של מועצת הביטחון ועל חשיבותן המיוחדת של החלטותיה על-פי פרק 7 למגילת האו"ם – בפוסט הבא.

Read Full Post »