קרוא וכתוב

היבט מסוים וחשוב של יושרה הוא לפעול על פי העקרונות שלהם את מטיפה. כך, ממי שמדבר נגד אלימות מצופה לא להכות את ילדיו; מארגון זכויות אדם שמטיף למדינה כי המטרה אינה מקדשת את האמצעים – לא לקבל אמירות בתוכו שיש מטרות שכן מקדשות את האמצעים; ממי שמציג עצמו כבעל אג’נדה שמאלית – לא לעצום עין מול הטרדות מיניות ולא לתמוך במשטרים המדכאים נשים ותולים הומוסקסואלים. 

לעיקרון העל הזה יש כל מיני שמות. קשוט עצמך תחילה; נאה דורש נאה מקיים. אפשר לבחור. כל מי שיש לו ניסיון חינוכי ולו מינימלי, יודע את חשיבותה של הדוגמא האישית. שהוא נמדד לא בדיבורים אלא במעשיו. וכשהם אינם מתיישבים, כאשר יש דיסוננס ביניהם, המעשים הם אלה שקובעים.

המשך…

Read Full Post »

אתמול פירסם אליעזר יערי מאמר בהארץ על השתיקה נוכח המתחולל בסוריה. אמנם, בתור מי שהיה מנכ"ל הקרן החדשה לישראל, יערי יכול היה להשפיע הרבה יותר על מה שעושים ולא עושים ארגוני זכויות האדם. קצת חבל שהוא מתעורר מאוחר וכשכבר אינו בעמדת השפעה. ואולי זה לא מקרי.

אני רוצה להתמקד כאן בהאשמות שהוא העלה נגד ארגוני זכויות אדם, שניסה לשווא לגייס כדי שישמיעו את קולם. ולעזוב בצד את עניין הח"כים הערבים שלא היססו לחלות את פני הרודנים הללו ולבקר ממקום מושבם אצלם את זוועות המשטר הציוני הרצחני. הכול בשם ההזדהות עם בני העם (או האומה הערבית, זה מתחלף על פי הנוחיות), שפתאום נשכחת כאשר מי שטובח בהם הם אותם בני אומה עצמה והם ממלאים פיהם מים. באמת אי אפשר לדרוש מטיבי לגנות את אסד. יש סדר עדיפויות: הוא עסוק בחיבור גסויות רוח הרוויות שנאת נשים עתיקת יומין על חברת כנסת ש"נדפקה לה האינסטלציה". (הוא גינקולוג, אף כי לא מומחה, הוא יודע). ומסביר בהיתממות שה"כוס אמוק" היה בחולם. טוב שאנחנו לפחות יודעים עכשיו, בזכות לשון הביבים והקישור ההיסטורי בין אנטומיה נשית לטירוף, מה מסתתר באמת מתחת לתארים המכובדים של ח"כ וד"ר. תודה למאיר שלו על התובנות מאירות העיניים שלו בעניין זה. (טיבי טען שכל הביקורת עליו היתה רק משום שהוא ערבי. כמובן. הוא אמור לקבל פטור מסטנדרטים ראויים בשל מוצאו, כנראה).

אבל אני, כאמור, אתמקד בעניין השני. של ארגוני זכויות אדם. כדברי יערי: “חודשים שאני כותב על זה ומנסה לדבר על לבם של ארגוני זכויות האדם. את מיטב שנותי ומרצי הקדשתי לביסוסם, מתוך אמונה שאי אפשר לפצל זכויות אדם (…) מדינות לא יכולות לשקוט לנוכח רצח עם, לא כל שכן ארגוני זכויות אדם. התשובות שקיבלתי היו מגומגמות: זה תפקידו של ארגון אמנסטי. או: הנה העולם מגיב, אנחנו חלק ממנו. אנחנו צריכים להקפיד על מה שקורה כאן, זה תפקידנו.”

המשך…

Read Full Post »

נקודה אחת בכתבתה של ציפי שוחט היום עניינה הרבה מעבר לאופירה הניג, פיטוריה מאנסמבל הרצליה, תיאטרון ואמנות בכלל. כותבת שוחט:

אל מול אלה הסבורים שהצגות האנסמבל חתרניות, נועזות ומהפכניות מבחינה אסתטית, יש החושבים שהן משעממות, אינן מתקשרות עם הקהל ו”נפוחות מחשיבות עצמית”. בעלי דעה זו ביקשו לומר את הדברים שלא לייחוס, כנראה מחשש שתדבק בהם תווית של “לא איכותיים”. באופן תמוה, כמה מהם חתמו על עצומה התומכת בהניג.

אפשר להבין את מי שמותחים ביקורת שלא לייחוס. לאו דווקא מהסיבה שבוחרת לייחס להם שוחט, אלא כי הביצה קטנה (בכל תחום), ולא תמיד מוכרחים לרכוש לעצמך אויבים שלא לצורך. לעומת זאת, קשה יותר להבין מדוע מי שדעתו כזאת חותם על עצומה בעד המנהלת האמנותית שפוטרה. במקום להניח הנחות ולשער השערות, היה מקום ששוחט פשוט תשאל את אותם אנשים שהיא ששה להביא מדבריהם, מדוע אם הם חושבים כך חתמו על עצומה התומכת במי שחתומה אמנותית על יצירות משעממות, לא מתקשרות ונפוחות. הרי אין חובה כל שהיא לתמוך במי שאינך עומד מאחורי מה שהיא עושה מקצועית. אי-חתימה כזאת עדיין אינה שקולה לעמידה בשמך מאחורי הביקורת שלך עליה בעיתון. לבי להניג, שעכשיו לא יודעת מי מבין תומכיה הגלויים מדברים עליה רעות מעל גבי העיתון, אך בלי לעמוד מאחורי דבריהם בשמם. נו טוב, תיאטרון. מסכות, אתם יודעים.

שלא כמו התראיינות לעיתון בעילום שם, חתימה על-פי הגדרה היא בזהות מלאה. הסבר אפשרי ומטריד לחתימה על עצומת התמיכה בלי לעמוד מאחוריה, הוא שזה נעשה מתוך התיישרות עם איזה קוד לא כתוב של תקינות פוליטית במילייה המקצועי שבו מסתובבים אותם אנשים. זה לא תקין שם לא לתמוך במה שמייצג את האוונגרד האמנותי, במי שרואה בתיאטרון הישראלי “אמנות בורגנית מתחנפת” ומתנגדת “לתיטרון מרגש שגובל כמעט בפאשיזם”. נו, פאשיזם. איך אפשר לא לחתום על עצומה התומכת במי שמתנגדת לו. מעניין איך מתיישבת הנטייה הזאת, ליישר שורות ולסגור פיות (ולפתוח אותם רק בעילום שם לתקשורת), עם הביקורתיות והאנטי-קונפורמיות שאמורה האמנות לייצג. וזאת בדיוק הנקודה: מדובר בביקורתיות ואנטי-קונפורמיות שנהפכת ל-mainstream וקונפורמיות בעצמה, באותם חוגים. אבוי למי שיקרא עליהם תגר. הוא יסומן ויורחק. אולי קשה להלין על מי שחסר את האומץ לעשות זאת בנסיבות האלה. והתופעה הזאת מתרחשת לא רק שם אלא במקומות רבים נוספים המתיימרים לייצג קדמה, נאורות וביקורתיות.

מה שנראה לי חסר יושרה לחלוטין הוא ביד אחת לחתום על עצומת תמיכה בהניג וביד שנייה להחזיק את שפופרת הטלפון שלתוכה מלעיזים עליה “שלא לייחוס” לאזני העיתונאית.

Read Full Post »

כולם פתאום מומחים למשפט בינלאומי. כך לפחות נראה הפיד שלי בפייס אמש. דוח ועדת טירקל נקרע לגזרים. נו ברור, אם יצא דוח שישראל היתה בסדר אז סימן שהדוח לא בסדר וכותביו לא מבינים כלום או מהווים מומחים מטעם. בשוליים אין בעיה לאנשים שכותבים על עצמם שזכויות אדם וצדק הם בראש מעייניהם ללקות באייג’יזם מכוער ולהריץ דאחקות על גילם המופלג של חברי הוועדה. כאילו קשישים לא יכולים להיות צלולים וידענים. מה יעשו אם הוועדה של מזכ”ל האו"ם תאשר את הדו"ח של ישראל או חלקים ממנו? אסון.

כמובן, העובדה שמשהו חוקי על-פי המשפט הבינלאומי (או הפנימי באותה מידה) – עדיין לא עושה אותו לראוי, מוסרי או אנושי. מזמן אנחנו יודעים שמשפט איננו ממצה צדק וודאי לא מוסר. אבל ממה נפשך:
אי אפשר מצד אחד לפנות אל המשפט הבינלאומי כאל אסמכתא כשזה נוח, ואחר כך לא לקבל אותו כשהוא מאשר משהו. מה לעשות, שגוף המשפט הנקרא משפט הומניטרי בינלאומי, למשל, מתיר דברים מאד לא הומניטריים כמו הרג של אנשים, אפילו אם הם אזרחים (בכפוף לעיקרון הפרופורציונליות)? מה הומניטרי בזה, באמת?

המשך…

Read Full Post »