Posted in זכויות אדם, מדיה, tagged ביקורת, הארץ, חופש הביטוי, עיתונות, עמוס שוקן on 6 באוגוסט 2014| 6 Comments »
ביטויים החוסים תחת חופש הביטוי אינם חסינים מפני ביקורת. גם ביקורת על צורותיה השונות היא חלק מאותו חופש ביטוי עצמו. כתבתי על כך בעבר בפוסט כשל הביקורת: על הזכות לבקר מימוש זכויות.
הרעש סביב חופש הביטוי לאחרונה מצריך להזכיר זאת, משום שבין השאר הוא מעלה שוב גם את חוסר ההבנה הזה. כך, למשל, תמונה שהופצה אתמול בפייסבוק מביאה זאת לסוג של פאתטיות:
כביכול, לעיתונאי הארץ יש הזכות לכתוב כרצונם בעיתון, אבל לאחרים אסור בעקבות זאת להמליץ לא לקרוא אותו. לא, זאת כבר מתקפה על חופש הביטוי!
Posted in זכויות אדם, tagged אפקט מצנן, ביקורת, חופש ביטוי, יוסי גורביץ, נעם שליט on 10 בינואר 2012| 7 Comments »
אחד הבלבולים הנפוצים, שאני נתקלת בו יותר מדי לאחרונה, מזהה בטעות ביקורת על פעולה כלשהי עם ניסיון להגביל אותה או לאסור עליה. יש הבדל מכריע בין ביקורת על ביטוי או על מעשה, לבין ניסיון לאיים עליו או לפגוע בו באמצעות סנקציות. הנה שלוש דוגמאות והבהרות למה שאני מכנה ‘כשל הביקורת’.
Posted in שונות, tagged ארגוני זכויות אדם, ביקורת, גיס חמישי, מחאה חברתית, מתמחים, שביתת הרופאים, שלום בוגוסלבסקי on 9 בדצמבר 2011| 8 Comments »
במובן מסוים הפוסט הזה ממשיך או משלים את קודמו.
בחודשים האחרונים קיבלתי כמה פעמים – לאחר פוסט ביקורתי על שביתת המתמחים – תגובה שאמרה לי למעשה לשתוק, כי לי אין אחריות. "חוכמה גדולה לשבת מול המקלדת ולשפוך 'מוסר' צדקני על אנשים שמקריבים שעות על גבי שעות למערכת לא יעילה, חולה. מתי בפעם האחרונה תפסת כוננות מהבית והוזעקת לטפל בחולה ב-2 בלילה? "."מאוד קל לשבת ביציע ולאמר מה הגון ומה לא". בעצם, ביטא זאת הטוב ביותר אותו מתמחה שהתריס: "דורית ביניש הייתה פעם ליד מישהו ואמרה שאבא שלו עומד למות מלוקמיה? … אותי ילמדו על מוסר?". כמו שכתבתי כשציטטתי אותו במלואו, זה מזכיר לי משהו. אה, כן, את הטיעונים של הצבא, למשל, כאשר בית המשפט פוסק נגדו: מה מבינים השופטים בלחימה? מתי היו תחת אש כמונו וסיכנו את חייהם?..
Posted in זכויות אדם, חוק ואתיקה, מדיה, tagged אהרן ברק, אקטיביזם שיפוטי, ארגוני זכויות אדם, אתיקה עיתונאית, ביקורת, בית המשפט העליון, בתי המשפט, דורית בייניש, זכויות נשים, זכות העמידה, חופש העיתונות, שפיטות, תקשורת on 5 בדצמבר 2011| 22 Comments »
זה לא הזמן לביקורת. עכשיו צריך להתאחד מול הכוחות שמאיימים באמת על הדמוקרטיה. חשבון נפש? בחינה של עצמנו? תיקון אם צריך? כן, זה תמיד טוב. אחר כך. מין "אחר כך" שאף פעם לא מגיע, משום מה. כמו שלנשים אומרים תמיד "זה לא הזמן". חכו. אחרי ש…: אחרי שנגמור עם הכיבוש; אחרי שהמחאה ה"חשובה" תצליח. כשעסקתי במנטרה זה לא הזמן בהקשר של הביקורת הפמיניסטית על מחאת הקיץ, כתבתי: "ל'זה לא הזמן' יש תשובה אחת, חדה מתמיד הפעם: הזמן הוא עכשיו!". המחיר שמשלמות נשים על התפיסה הזאת אולי יותר ברור. אבל מה עם "זה לא הזמן" לבקר את השמאל המאוים, את בית המשפט, את ארגוני זכויות האדם הנדחקים לפינה? ובכן, אותו דבר. כי מנסיוני, "זה לא הזמן" אומר שאף פעם הזמן לא יגיע. ודווקא כדאי שכן.
Posted in זכויות אדם, מדיה, tagged אהוד ברק, אקדמיה, ארגוני זכויות אדם, ביקורת, דמוקרטיה, חלוקת תפקידים, יונית לוי, תקשורת on 23 באוגוסט 2011| 20 Comments »
שר הביטחון אהוד ברק, כך אני קוראת, הגיע אמש לאולפן חדשות 2 חדור רוח קרב. כשנשאל על ידי מגישת החדשות יונית לוי על הכשל בסיכול פעולת הטרור האחרונה ענה: “זה יותר קשה מאשר להסתכל לתוך הטלפרומפטר”. לוי לא נשארה חייבת: “הבנתי כמה אתה מעריך את אנשי התקשורת, בכל זאת אני אעשה את תפקידי – אני אשאל ואתה תענה, אני אשאל ואתה תענה”. יפה. גם בסיום הראיון לא התאפק ברק מלהעיר על שאלת הקושי. כשלוי שוחחה אתו על המשבר עם טורקיה אמר לה, על פי הדיווח: “הגנה על חיילים זו לא התלהמות מול המסך, זה לא חיפוש ממד פופוליסטי”.
כל מה שאמר ברק נכון: לסכל פעולת טרור בהחלט יותר קשה מאשר להגיש חדשות או לראיין. הגנה על חיילים (וגם על אזרחים..), מצריכה יותר מאשר התלהמות פופוליסטית מול המסך. רציתי להוסיף שגם משלמים יותר בשביל זה, אבל ככל שמדובר ב”טאלנטים” אני כלל לא בטוחה.
נכון, כאמור, אבל לא רלוונטי.
Posted in שונות, tagged אופירה הניג, אנונימיות, ביקורת, יושרה, ציפי שוחט, תיאטרון, תקשורת on 29 ביוני 2011| 8 Comments »
נקודה אחת בכתבתה של ציפי שוחט היום עניינה הרבה מעבר לאופירה הניג, פיטוריה מאנסמבל הרצליה, תיאטרון ואמנות בכלל. כותבת שוחט:
אל מול אלה הסבורים שהצגות האנסמבל חתרניות, נועזות ומהפכניות מבחינה אסתטית, יש החושבים שהן משעממות, אינן מתקשרות עם הקהל ו”נפוחות מחשיבות עצמית”. בעלי דעה זו ביקשו לומר את הדברים שלא לייחוס, כנראה מחשש שתדבק בהם תווית של “לא איכותיים”. באופן תמוה, כמה מהם חתמו על עצומה התומכת בהניג.
אפשר להבין את מי שמותחים ביקורת שלא לייחוס. לאו דווקא מהסיבה שבוחרת לייחס להם שוחט, אלא כי הביצה קטנה (בכל תחום), ולא תמיד מוכרחים לרכוש לעצמך אויבים שלא לצורך. לעומת זאת, קשה יותר להבין מדוע מי שדעתו כזאת חותם על עצומה בעד המנהלת האמנותית שפוטרה. במקום להניח הנחות ולשער השערות, היה מקום ששוחט פשוט תשאל את אותם אנשים שהיא ששה להביא מדבריהם, מדוע אם הם חושבים כך חתמו על עצומה התומכת במי שחתומה אמנותית על יצירות משעממות, לא מתקשרות ונפוחות. הרי אין חובה כל שהיא לתמוך במי שאינך עומד מאחורי מה שהיא עושה מקצועית. אי-חתימה כזאת עדיין אינה שקולה לעמידה בשמך מאחורי הביקורת שלך עליה בעיתון. לבי להניג, שעכשיו לא יודעת מי מבין תומכיה הגלויים מדברים עליה רעות מעל גבי העיתון, אך בלי לעמוד מאחורי דבריהם בשמם. נו טוב, תיאטרון. מסכות, אתם יודעים.
שלא כמו התראיינות לעיתון בעילום שם, חתימה על-פי הגדרה היא בזהות מלאה. הסבר אפשרי ומטריד לחתימה על עצומת התמיכה בלי לעמוד מאחוריה, הוא שזה נעשה מתוך התיישרות עם איזה קוד לא כתוב של תקינות פוליטית במילייה המקצועי שבו מסתובבים אותם אנשים. זה לא תקין שם לא לתמוך במה שמייצג את האוונגרד האמנותי, במי שרואה בתיאטרון הישראלי “אמנות בורגנית מתחנפת” ומתנגדת “לתיטרון מרגש שגובל כמעט בפאשיזם”. נו, פאשיזם. איך אפשר לא לחתום על עצומה התומכת במי שמתנגדת לו. מעניין איך מתיישבת הנטייה הזאת, ליישר שורות ולסגור פיות (ולפתוח אותם רק בעילום שם לתקשורת), עם הביקורתיות והאנטי-קונפורמיות שאמורה האמנות לייצג. וזאת בדיוק הנקודה: מדובר בביקורתיות ואנטי-קונפורמיות שנהפכת ל-mainstream וקונפורמיות בעצמה, באותם חוגים. אבוי למי שיקרא עליהם תגר. הוא יסומן ויורחק. אולי קשה להלין על מי שחסר את האומץ לעשות זאת בנסיבות האלה. והתופעה הזאת מתרחשת לא רק שם אלא במקומות רבים נוספים המתיימרים לייצג קדמה, נאורות וביקורתיות.
מה שנראה לי חסר יושרה לחלוטין הוא ביד אחת לחתום על עצומת תמיכה בהניג וביד שנייה להחזיק את שפופרת הטלפון שלתוכה מלעיזים עליה “שלא לייחוס” לאזני העיתונאית.
Posted in זכויות אדם, tagged ארגוני זכויות אדם, ביקורת, האגודה לזכויות האזרח, נועה אשל on 9 בינואר 2011| 27 Comments »
כמו מדי שנה (לפחות פעם אחת), מגיע האי-מייל מהאגודה לזכויות האזרח שמציע למרצים בתחומים קרובים לשלב בקורס שלהם “הרצאת אורח בתחום המשפט ההומניטרי הבינלאומי”. הטקסט חוזר על עצמו כל שנה. גם היהירות. אבל למעלה, כמנהגן של תוכנות מסוימות, מתנוסס שמי כאילו היתה זאת פנייה אישית. “ד"ר נעמי כרמי שלום רב”.
קשה, נכון? קשה לעשות עוד מאמץ קטן כשכבר מנסים לשוות לפנייה אופי אישי ולדאוג שתאייתו את שמי נכון. או במקרים אחרים שתהיה התאמה בין השם לבין המין בגוף המכתב (“כבלוגר בעל השפעה”). במיוחד למי שאמורים להבין ששם הוא זהות ולאדם יש זכות לזהות, למשל. כמו גם את חובתם, בנסיבות אחרות, למחוק ממאגרי המידע שלהם את מי שכבר אינם חברים בארגון ולהפסיק לדוור אליהם. פרטיות, אתם יודעים. נלחמים עליה שם כשלא מדובר בהם עצמם.
Posted in שונות, tagged ביקורת, ג'ניס ג'ופלין, חירות, עצמאות, תקשורת on 18 באפריל 2010| 6 Comments »
שיר ידוע ונפלא של ג’ניס ג’ופלין קובע שחופש אינו אלא מִלה אחרת לכך שלא נותר דבר לאבדו.
זאת לבטח הגדרה אפשרית, אף כי מאד חד-ממדית. היא תופסת רק היבט צר אחד של היות חופשי. חירות היא לבטח מושג מורכב הרבה יותר. תלי תילים נכתבו עליו.
אבל לחוסר תלות – במִלה אחרת עצמאות – אולי זה מתאים יותר. כשאני תלויה במישהו או במשהו לצורך דבר-מה שאני חפצה בו, שאני עושה או שיש לי, הרי החשש לאבדו, או להפסיד את מה שאני מרוויחה, או יכולה להרוויח מהתלות הזאת – מדריך את מעשי. אז אולי חוסר תלות משמעו שאין לי דבר לאבד. האם המשמעות היא שאין לי יותר דבר? או שאולי אני נמצאת במצב שבו אני לא חוששת לאבד? אין זהות בין השניים.
אבל כל ההגיג הזה כרגע מכוון למשהו הרבה יותר מצומצם. והוא החירות – או חוסר התלות – שמעניקה הכתיבה בבלוג הזה (כדוגמא).
תכתובת בנושא היעדרן של נשים מכנסים אקדמיים, או תת-ייצוג שלהן בהם, הביאה לפני זמן מה פרופסור אחד לכתוב לי שהיתרון של להיות בגמלאות זה שהוא יכול לכתוב מה שהוא רוצה, בלי להתחשב בשיקולים של תקינות פוליטית. ואני חשבתי לעצמי: הא. זה גם היתרון של לא להיות על tenure track. כי כאלה שנמצאות על המסלול הזה לפעמים כותבות לי בפרטי על ההזדהות עם מה שכתבתי אבל שהן לא יכולות לצאת בפומבי, כי זה כנס שמתקיים בפקולטה שלהן וכו’. להיעדר הצורך לשקול את השיקולים האלה – או במקרים אחרים להחלטה המודעת לא לשקול אותם – יש מחיר עצום, כמובן. אבל הבה לא נזלזל גם ברווח. של חוסר התלות. של העצמאות.
גם היכולת שלי לבקר באופן עקבי את התקשורת, למשל (בכלל ועיתון אחד בפרט – שמעצבנת לאחרונה כמה מגיבים) – קשורה לכך שאני באה בידיים נקיות. עד היום תמיד פרסמו את מה שכתבתי, ואפילו מהר. מעולם לא נדחיתי על-ידי העורך המהולל של המדור לתרבות וספרות, וממקומות אחרים אפילו פנו אלי לעיתים שאכתוב. גם אין לי תכניות לעתיד, המכתיבות על מה אכתוב ולא פחות מכך על מה לא. ידוע שלבקר את התקשורת זה עסק שאנשים לא כל-כך אוהבים לעשות. גם אם איננו פוליטיקאים או אנשי עסקים, כולנו יכולים למצוא את עצמנו נזקקים לה.
כשלעצמי, מעולם זה לא היה שיקול בשבילי לכתוב או לא לכתוב דבר-מה. כמו שבעניינים ובהקשרים אחרים אין זה השיקול שמדריך אותו לומר דבר-מה או להימנע מלהגיד אותו, אם אני חושבת שעליו להיאמר.
כן, לחוסר התלות הזה יש מחיר אישי. כבר שילמתי אותו במטבע קשה בעבר, בגלל דברים שכתבתי (הידעתם שאפילו כתיבת ביקורות ספרים עלולה להיות עניין מסוכן מבחינה תעסוקתית?…) אם הייתי מחפשת עבודה היום ברור לי היכן לא הייתי מוצאת אותה. וזה הרבה יותר ממקום אחד. מי אמר שעצמאות זה עסק קל? רק שיש לה גם יתרונות. והם עצומים לא פחות. לא אומר שמעולם לא איבדתי דבר. רק, לפחות בהיותי מי שאני,.אומר שזה היה שווה.
ג’ניס ג’ופלין. היא עצמה, כידוע, היתה תלויה מאד. וכלל לא חופשייה. אבל להרגיש טוב, כך היא שרה, היה לה קל. וזה בטח קשור:
לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.
לחצו על התמונה לפרטים ורכישה
קרוא וכתוב 