קרוא וכתוב

חברת הכנסת מיכל רוזין מותחת ביקורת על מכללת סמינר הקיבוצים האוסרת להכניס תינוקות להרצאות. רוזין אף פנתה לשר החינוך בנושא בטענה כי איסור זה פוגע בקידום נשים ומהווה חסם בפני נשים המבקשות להביא ילדים לעולם. גם שדולת הנשים התגייסה למאבק ובדקה לבקשת רוזין את התקנונים במוסדות אקדמיים אחרים (זה של סמינר הקיבוצים אוסר על כך במפורש), ואת השאלה האם קיימים בהם מעונות. כך על פי ידיעה המתפרסמת בהארץ. סמינר הקיבוצים, מתברר, דווקא מפעיל פעוטון מגיל 3 חודשים ועד גיל 3, אלא שהמקומות בפעוטון מוגבלים בין היתר על ידי הבטחת מקומות לילדי הסגל ועובדי המכללה. בשדולה הדגישו כי ״לא ייתכן שהמוסד יאסור כניסתה של סטודנטית עם תינוק, ובד בבד יגביל את גיל הפעוטון המינימלי ואת המקומות הפנויים בו״. לא יתכן! הם חייבים לספק פעוטון מגיל אפס ולא להגביל את המקומות בו (איך בדיוק? מישהו שמע על מעון שמספר הילדים בו לא מוגבל? הגבלה שמשרתת בעיקר את רווחת הילדים, אגב).

המשך…

Read Full Post »

במשך שנים (הבלוג כבר בן למעלה מ-9) התרגלתי לקבל פניות אינסוף מסטודנטים, המבקשות ואף דורשות לשלוח להם את "כל המקורות" הקשורים לנושא מסוים שהם כותבים עליו עבודה. לאו דווקא נושא שבתחום התמחותי המיידית, אבל ככה עובד גוגל. או יותר נכון, ככה עובדים היום חלק מהסטודנטים: הם מגגלים; הם מוצאים פוסט שכתבתי שקשור איכשהו (ממש לא תמיד ישירות) לנושא שלהם; הם שולחים מיד בקשה/דרישה לכותבתו לעזור להם. במקרה הטוב זה מנוסח בנימוס. במקרים רבים זאת פשוט דרישה. בלי שלום, בלי תודה, "לשלוח הכול" (דחוף!), והחתום/ה אפילו לא מזדהה בשם מלא. כידוע אני נמצאת כאן לשירות הקוראים א' מ' ו-ש'.

המשך…

Read Full Post »

שר הביטחון אהוד ברק, כך אני קוראת, הגיע אמש לאולפן חדשות 2 חדור רוח קרב. כשנשאל על ידי מגישת החדשות יונית לוי על הכשל בסיכול פעולת הטרור האחרונה ענה: “זה יותר קשה מאשר להסתכל לתוך הטלפרומפטר”. לוי לא נשארה חייבת: “הבנתי כמה אתה מעריך את אנשי התקשורת, בכל זאת אני אעשה את תפקידי – אני אשאל ואתה תענה, אני אשאל ואתה תענה”. יפה. גם בסיום הראיון לא התאפק ברק מלהעיר על שאלת הקושי. כשלוי שוחחה אתו על המשבר עם טורקיה אמר לה, על פי הדיווח: “הגנה על חיילים זו לא התלהמות מול המסך, זה לא חיפוש ממד פופוליסטי”.

כל מה שאמר ברק נכון: לסכל פעולת טרור בהחלט יותר קשה מאשר להגיש חדשות או לראיין. הגנה על חיילים (וגם על אזרחים..), מצריכה יותר מאשר התלהמות פופוליסטית מול המסך. רציתי להוסיף שגם משלמים יותר בשביל זה, אבל ככל שמדובר ב”טאלנטים” אני כלל לא בטוחה.

נכון, כאמור, אבל לא רלוונטי.

המשך…

Read Full Post »

קורא נאמן אחד דחק בי להתייחס לטענות בדבר מגמתיות פוליטית באוניברסיטת תל-אביב וכתב שהוא מחכה לכך "בקוצר רוח". נו, so many issues so little time…

אוניברסיטת תל-אביב היא האלמה-מאטר שלי. כבר בתחילת דרכי, וזה היה מזמן, האווירה שם היתה מה שנוהגים לכנות 'סמולנית'; לפחות בחצי המערבי של הקמפוס (מדעי הרוח, החברה והאמנויות), שבו הייתי ממוקמת. בחצי המזרחי – של מדעי הטבע והמדעים המדויקים – הסיפור שונה לגמרי, כך היו אומרים. אודה על האמת שכסטודנטית, באופן אישי זה התאים לי לגמרי. אבל שימוש לא הוגן באקס-קתדרה אף פעם לא אהבתי, כבר אז, גם כשהתוכן תאם לעמדותי. היתה לי מרצה אחת בתואר הראשון שכל הדוגמאות והתרגילים במבוא לבלשנות שהיא העבירה ביטאו את עמדותיה הפוליטיות. חשבתי שזה ניצול לרעה של הסמכות שניתנה לה, אף כי הייתי באותו צד. המשך…

Read Full Post »

זו הפעם השנייה תוך מספר שנים שאני מקבלת פנייה: "תוכלי לכתוב לי/לגיסתי/ל… את התזה לתואר שני?". ומכיוון שמדובר באנשים שאני מכירה והם אותי (מסתבר שלא), אני שואלת: איך ייתכן שאנשים נורמטיווים וישרים בשאר תחומי החיים, חושבים שכאן מותר לרמות? המשך…

Read Full Post »

ברשימה קודמת, הצגתי בין השאר את הלבטים שקדמו לנסיעתי לכנס באוניברסיטת יורק. (בהזדמנות זאת תודה לרבים שכתבו לי בתגובה ולא הספקתי להשיב להם אישית לפני שנסעתי). האם חזרתי בשלום? תלוי מאיזו בחינה.

מכיוון שחששתי מראש שהכנס ייהפך לגרסה אקדמית של דרבן, לא ממש הופתעתי לשוב ולשמוע את אותם טיעונים פלסטינים המושמעים מזה עשרות שנים. גם אם לעיתים בהקצנה קשה לשמיעה; וגם אם פה ושם תוך שימוש במונחים חדשים, כדי להתאים את השיח לבון-טון הפוליטי-האקדמי (ההתאמה למציאות פחות חשובה…). כך שמענו שישראל היא מדינת אפרטהייד גזענית; שהציונות היא תנועה קולוניאלית שנישלה, טבחה וטיהרה את אוכלוסיית הילידים ("indigenous") הפלסטינים; שהסיבה היחידה לאי-נכונותם של היהודים בישראל לוותר על מדינת לאום יהודית היא אי-רצונם לאבד כוח ופריווילגיות; ושיש בציונות נטייה איהנרנטית (כך!) לפשעי מלחמה. המשך…

Read Full Post »

בואו נעשה ניתוח טקסטואלי קטן לתגובתה המדהימה של  פרופ' אווה אילוז מן החוג לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, כפי שהובאה בהארץ אתמול, במסגרת הידיעה על הפרשה המסעירה את החוג והמוסד שלה:

"'פרופסורים באוניברסיטה נתונים למרות החוק כמו כולם', אמרה הפרופ' אווה אילוז, פרופ' מן המניין בחוג. 'אני מקווה שההאשמות הן כזב ושהוא יימצא חף מפשע. יחד עם זאת, אוניברסיטה היא מוסד היררכי, ומוסדות היררכיים מזמינים גברים ונשים להיכנע לפנטזיות תרבותיות שבהן גבר הוא אטרקטיווי כשיש לו כוח ואשה היא אטרקטיווית כשהיא נכנעת לכוח הזה. אני לא רוצה שמה שאני אומרת ישמש כתירוץ להתנהגות הזאת כשהיא קורית, אבל אני גם לא רוצה לפגוע באף אדם שהוא כבר פצוע', אמרה אילוז".

הפוסט נכתב בלילה הקודם. ראו הערה מעודכנת לגבי הידיעה מהיום בסופו.*

"אני מקווה שההאשמות הן כזב ושהוא יימצא חף מפשע"
תקווה מאד מובנת, בהתחשב שהחשוד הוא עמית לעבודה וסביר שפרופ' אילוז מיודדת אתו. אם חבר קרוב שלי יואשם בגניבה, אייחל מאד לכך שהוא יימצא חף מפשע ושההאשמה נגדו תתברר כהאשמת שווא. אבל יש כאן catch. לגבי שום עבירה אחרת שאדם נחשד בה לא מועלית דרך קבע ההאשמה הנגדית, שהמתלוננים נגדו בדו את התלונה מלבם. אילוז משחקת על ההאשמה הזאת ומזינה אותה. היא לא מסתפקת בתקווה שעמיתה יימצא חף מפשע אלא מוסיפה ומייחלת מפורשות לכך שההאשמות יתבררו ככזב. אם כך יהיה, הרי סטודנטיות במחלקתה – לא אחת ולא שתיים, אלא כ-10 במספר, על-פי הדיווחים – הן שקרניות שבדו (יחד) עלילה נוראית. מדוע בחרה אילוז בנוסח הזה, ולא, נניח, בנוסח המביע תקווה כי האמת, או הצדק, ייצאו לאור? היא הרי לא מקווה שאם, חלילה, עשה הקולגה שלה מה שמיוחס לו הוא עדיין יימצא חף מפשע?! (נניח, אם הראיות לא יהיו בעלות המשקל הנחוץ להגשת כתב אישום או להוכחה במשפט פלילי). כדי להבין למה, באמת, דווקא זה הנוסח שבחרה, צריך לקרוא את המשך הטקסט.

"יחד עם זאת, אוניברסיטה היא מוסד היררכי, ומוסדות היררכיים מזמינים גברים ונשים להיכנע לפנטזיות תרבותיות שבהן גבר הוא אטרקטיווי כשיש לו כוח ואשה היא אטרקטיווית כשהיא נכנעת לכוח הזה."
"יחד עם זאת" – זהו מרכיב מפתח בטקסט. הוא אומר: יש מצד אחד, אבל יש גם מצד שני. והמצד השני נראה במבט ראשון כהסבר סוציולוגי מלומד. היררכיה, פנטזיות תרבותיות, יחסי כוח. בואו לא נשכח שמדובר בפרופסורית בחוג לסוציולוגיה. וההסבר הזה מסיר אחריות מהפועלים האנושיים שנוטלים חלק בניצול מיני מפני שהם "מוזמנים להיכנע" לפנטזיות התרבותיות שהמוסד שלהם ניזון מהן ומזין אותן בו-זמנית. בה-בעת ההסבר הזה פועל גם ברמת העל. ברמה זאת, רמת המטא, בוחרת פרופ' אילוז להרהר בהסברים סוציולוגיים מלומדים במקום לראות כיצד התיאוריות שהיא מפריחה משמשות כדי להימנע מנקיטת עמדה כלפי המציאות ובתוכה. שהרי כל אותם מודלים תיאורטיים על יחסי כוח מגדריים ואחרים, והבנייתם בתוך המציאות – שוודאי נטחנים עד דק בשיעורי המבוא וההמשך של החוג שבו מדובר –  קורמים כאן עור וגידים אל מול עיניה. אבל כעת, משצריך לא רק להעביר קורס אלא לשאול את עצמי איפה אני בתוך המערבולת הממשית לחלוטין, עם כל הקושי והסיבוך, עם כל ההסתייגויות הנחוצות, כעת משצריך לנקוט עמדה – היא בוחרת להישאר במגדל השן התיאורטי שלה.

"אני לא רוצה שמה שאני אומרת ישמש כתירוץ להתנהגות הזאת כשהיא קורית"
עוד "יחד עם זאת". היא אולי לא רוצה, אבל זה בדיוק מה שהיא עושה (אולי כמו שהגברים והנשים מהמודל שלה לא רוצים, אבל נכנעים). למען הדיוק, זה לא "משמש תירוץ" זה מתן תירוץ, באופן אקטיווי, על-ידה. שכן כמו שראינו לעיל, הניתוח הסוציולוגי שלה מתפקד כדי לשחרר מאחריות מוסרית את מי שמעורבים בפרשיות כאלה ודומות. הרי יש "מוסד" ויש "תרבות", ויש יחסי "כוח". ואיפה בני-האדם בתוך כל זה? מוזמנים להיכנע. לכוחות חזקים מהם. כאילו אין להם שום בחירה בתוך הסיטואציה הזאת. ולא רק שאין להם בחירה, שני הצדדים ליחסי הכוח הלא-סימטריים מוצגים כאן באופן סימטרי. שניהם קורבנות של החברה. שניהם? לא ולא, כפי שמתברר מיד, בפינאלה.

"אבל אני גם לא רוצה לפגוע באף אדם שהוא כבר פצוע"
בהחלט. ומי שפצוע כאן, לדידה של פרופ' אילוז, הוא עמיתה לחוג. הוא בכל אופן הפצוע היחיד שמוזכר. כשמתרחשת אותה "כניעה לפנטזיות תרבותיות" הפצוע הוא דווקא בעל המרות, בעל הכוח באותם יחסי כוח לא סימטריים שהיא עצמה משרטטת. כמו אילוז, גם אנחנו לא יודעים מה בדיוק היה. אין ספק שאם הכול עלילה הרי מדובר בפצוע של ממש, שחייו האישיים והמקצועיים נהרסים בהרף עין, שלא לדבר על בני משפחתו. אבל אילוז בוחרת, בתוך אי-הידיעה, להתייחס רק לצד אחד של המשוואה. זאת בעוד שבצדה השני יכולות להיות פצועות קשה הרבה יותר. קשה יותר משום שאם כן יש ממש בתלונות, הרי מדובר במי שנפלו קורבן לניצול וסחיטה לעומת מי שחולל אותם. לא רק שאילוז לא מתייחסת להבחנה הזאת – היא מעלימה בכלל את כל הצד השני של משוואת יחסי הכוח הזאת. כאן כבר אין "גברים" ו"נשים". כאן יש רק פצוע אחד. לא פלא שהצד השני נעלם. כדי להבין למה צריך לחזור לרישא: "אני מקווה שההאשמות נגדו הן כזב". אילוז יותר ממקווה. היא כמעט קובעת. לכן גם יש רק פצוע אחד. ולעומת זאת אין שום גינוי מצדה לניצול לרעה של יחסי כוח אם אכן ארע (אם לא במקרה זה כי אז במקרים האחרים שמתאר המודל הסוציולוגי שלה). שימו לב לנוסח הסטרילי של פתיחת דבריה, שעד כה לא דנתי בה:
"פרופסורים באוניברסיטה נתונים למרות החוק כמו כולם". כאילו מדובר כאן רק באיזה "חוק" מופשט ופורמלי, חף מכל היבט ערכי, ואם לא היה המעשה אסור בחוק לא היתה כל בעיה. כאילו אין כאן נורמות מוסריות, כאילו אין כאן שאלה אנושית בוערת, והפעם לא ברמת התיאוריה אלא ברמת הפרקסיס.

במילים אחרות, ובלי להיכנס למודלים סוציולוגיים מסובכים, מה שעושה כאן אילוז, הוא האשמת הקורבן. או ליתר דיוק וזהירות, האשמת המתלוננות.

העומדים מן הצד

לא קל להיות במצב שבו אדם קרוב אליך מואשם בדברים קשים. אבל כפי שמעיד ראש החוג עצמו, השמועות הסתובבו בחוג כבר שנים. לכן יש לשאול היכן היו המרצים הבכירים של החוג בכל השנים האלה ומה עשו כדי לבדוק את השמועות? מה עשה ראש החוג, שמעיד על עצמו שהוא לא מאמין בהאשמות? (כי "אין דבר באופי שלו שיכול היה לרמוז על המעשים." על כך נאמר: אין אפוטרופוס לעריות). מה עשה דיקן הפקולטה הקודם, קולגה נוספת מהחוג לסוציולוגיה, אם אכן הגיעו אליו תלונות כפי שנטען, עוד לפני 7 שנים? לא רק אשמתם של המעוולים, גם אשמתם של העומדים מן הצד, היודעים ושותקים – היא אשמה מוסרית כבדה. איש מאתנו לא נקי ממנה. הרי איננו עושים כל שביכולתנו בכל הקשר שבו אנו יודעים על עוולות. אבל שלא כמו במודל הסוציולוגי של פרופ' אילוז, בחיים יש דרגות ואין סימטריה. ללא קשר לתוצאות החקירה המשטרתית, על האוניברסיטה לעשות בדק בית נוקב, ולא להסתפק בהודעות הדוברת הדוחות את הטענות נגד המוסד. כדאי גם לפרופסורים נכבדים בחוג לסוציולוגיה (במקרה זה) להבין שיש מצבים בחיים שבהם התיאוריות המלומדות שלהם נקראות למבחן מעשי. ועוד יותר מכך נקראת למבחן מעשי האנושיות הפשוטה שלהם, ולו כשכל מה שנדרש מהם היא תגובה לעתון.*

* רשימה זאת נכתבה אתמול בלילה, עד לשעות הקטנות. הבוקר אני קוראת במהדורת האינטרנט של הארץ תגובה אחרת של פרופ' אילוז, שלדבריה יש עוד המון קורבנות של מעשים דומים: "הן צריכות לצאת לא לפחד ולצאת החוצה ולדבר. האוניברסיטה העברית צריכה להוקיע בתוקף את התופעות האלה, שהן תוצאה של תרבות גברית מובהקת". אז או שפרופ' אילוז קיבלה עוד כמה תגובות על תגובתה אתמול, או שהיא בכלל מהאו"ם. ראש החוג החדש, לא זה מהקישור בבוקסה למעלה, סובר שבחוג שלו "שורר משטר של פחד". איפה הוא היה עד היום? לראש החוג היוצא הנ"ל, שכאמור איננו מאמין להאשמות נגד עמיתו, יש גם הסבר מעניין על איך מתאפשרת פגיעה בנשים בחוג העוסק ביחסי כוח ויחסי מגדר: "בחוג לפיסיקה עוסקים בכוח המשיכה, אבל זה לא אומר שכוח המשיכה פועל שם באופן אחר מבחוגים אחרים." זאת אומרת שיחסי כוח ויחסי מגדר, אליבא דפרופ' לסוציולוגיה, כמוהם כחוקי הטבע. אפשר רק ללמוד עליהם ולהכיר אותם, לא להתנגד להם. אפשרות של שינוי לא באה בחשבון. התודעה האנושית – חסרת משמעות. כמה מרענן. ומזכיר לי את אותו פרופ' שהיה טוען בלהט בשיעוריו (ומְממש בחייו) שכמו שפרופ' לגיאומטריה לא צריך להיות משולש, כך פרופ' לתורת המוסר לא צריך להיות מוסרי. גם הוא היה מהאוניברסיטה העברית, אגב.

Read Full Post »

הפקולטה למשפטים (הפורום למשפט ופילוסופיה) בשיתוף עם החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית ארגנו כנס בינלאומי מכובד שנושאו שוויון.
בכנס משתתפים 20 דוברים, במתכונת של מרצה ומגיב. ועכשיו נחשו, כמה נשים משתתפות בכנס שנושאו, כזכור, "שוויון"?
התשובה: אחת.   כמגיבה.

ולמשתתפים מכובדים בכנס, בעלי דעות מתקדמות עד רדיקליות, שבדרך-כלל מספרים לנו רבות על שוויון, גם באופן אקדמי וגם מחוץ לאקדמיה, בטלוויזיה, בעיתונות ובבלוגים – זה כנראה לא מפריע. בכל אופן לא מפריע להם להשתתף.  או שהם מדקלמים לעצמם את התירוצים הרגילים שאנחנו מקבלות להיעדרן של נשים מכנסים אקדמיים. שמענו כבר את כולם. והם תמיד אותו דבר.  או שאולי יעירו על כך הערה מתוחכמת בפתח הרצאתם, לכסות את ערוותם המשותפת, וירגישו נפלא.

לצערי לא מצאתי כרגע גרסה מקוונת להזמנה שאפשר לקשר אליה. תודה לד"ר יופי תירוש שהעבירה לי את ההזמנה באי-מייל, בליווי ההערה הקולעת (המצוטטת ברשותה): "נראה מרתק. אני רק מציעה להוסיף עוד פייפר אחד, שנושאו 'מה ניתן ללמוד על שוויון מתוכנית הכנס על שוויון'."

Read Full Post »

תַקשיב כשאתה מדבר!

אַל תַּגִּיד יוֹתֵר מִדַּי שֶׁאַתָּה צוֹדֵק, הַמּוֹרֶה!
תֵּן לַתַּלְמִידִים שֶׁיַכִּירוּ בְּכָךְ!
אַל תְּאַמֵּץ אֶת הָאֱמֶת יוֹתֵר מִדַּי:
הִיא אֵינָהּ סוֹבֶלֶת זֹאת.
תַּקְשִׁיב כְּשֶׁאַתָּה מְדַבֵּר!

(ברטולד ברכט)

נזאר חסן הוא קולנוען מוכשר. שניים מסרטיו, 'איסתיקלאל' ו'יסמין', שמורים אצלי בספריית הווידאו. באחרון השתמשתי גם בהשתלמויות שאני מעבירה.
על פי הכתבה במוסף הארץ המתפרסמת היום, "חסן לא הוציא מהכיתה את הסטודנט, סגן במילואים אייל כהן, אלא רק העיר לו: 'אני לא מוכן בשום אופן שיבואו אלי לכיתה אנשים בנשק ובמדים – לא של שוטרים, לא של פתח, לא של חמאס'".

אני רוצה להפריד בין שני דברים, הנשק והמדים. באוניברסיטה (הישראלית) שבה אני למדתי, אסור היה להכניס נשק לקמפוס. אישית יש לי קושי עם אנשים שמסתובבים עם נשק בכלל ובאוניברסיטה בפרט. עם זאת, קיים קושי למי שמגיע משירות מילואים ולא רשאי להשאיר את נשקו בבית. לבעיה זאת יש למצוא פתרון הולם. לעומת זאת, הערתו של חסן על לבישת המדים איננה קבילה, והיא מהווה גם פגיעה בכבודו של הסטודנט שלו.

מרצה אינו רשאי "לא להיות מוכן" שבכיתתו ישבו אנשים בלבוש מסוים. לא כשמדובר במדים ולא כשמדובר בכיסוי ראש מוסלמי. כל עוד הסטודנט לבוש, אין זה עניינו של המרצה במה הוא לבוש. אם סבר המרצה שהסטודנט לבוש שלא כראוי לְאוניברסיטה הוא יכול לשקול להעיר לו על כך בפרטיות. באופן אישי אינני אוהבת תמיד את הלבוש של הסטודנטים שלי (סטודנטיות בעיקר, יש לציין). מעולם לא העליתי בדעתי להעיר למישהו מהם על כך.

חייל שמגיע במדים לכיתה משום שהגיע היישר משירות המילואים שלו ואיננו מעוניין להפסיד שיעור – לא מגיע לו שיפגעו בו בשל כך ויעבירו לו את המסר שאיננו רצוי בכיתה, כל עוד לא עבר על כללי ההתנהגות המקובלים. אין בכך שום מיליטריזציה של האוניברסיטה. יש בכך ביטוי לעובדה שאזרחי ישראל (חלקם, לפחות) גם משרתים במילואים, ובינתיים שירות זה חיוני לביטחון כולנו, גם אם איננו מסכימים לכל מה שהצבא עושה בכל מקום.

אך יש בעיה קשה גם בתגובתו של ראש המכללה, פרופ' זאב צחור. הוא רשאי (וצריך, לדעתי) לדרוש מהמרצה להתנצל בפני הסטודנט, להבהיר לו כי שגה קשות בהערתו, ושהתנהגותו איננה מקובלת על המוסד שבו הוא מלמד. הוא גם איננו חייב להמשיך להעסיק מרצה שאיננו מתנצל על התנהגותו הלא-קבילה ואיננו מתכוון לעשות זאת (כדברי חסן בראיון). לעומת זאת, הוא אינו רשאי לדרוש מהמרצה לבטא כבוד למדי צה"ל כפי שעשה. המרצה צריך לבטא כבוד לסטודנט, לא למדים או לתלבושת כזאת או אחרת. תגובת היתר של צחור היא גול עצמי. כעת הפך את חסן לנרדף פוליטית.

חסן מספר שבדיון שהתפתח אמר לתלמידה "'אני מלמד בני אדם! אני לא רוצה לראות כאן נשק, לא רוצה לראות מדים, ואני מבקש מאוד לא להביא לי את המלחמה לכיתה – אני מלמד בני אדם'". (באופן אירוני, מיד בסוף השיעור נשמעה אזעקת "צבע אדום" ו"כולם, כולל המרצה נזאר חסן, רצו אל מרחב מוגן." עד כאן על הבקשה "לא להביא את המלחמה לכיתה" והאופן שבו המציאות מצייתת לה). אבל אפילו(!) לחיילים יש זכויות אדם. העובדה שאדם לובש מדים אינה מפקיעה ממנו את היותו אדם. את זה שכח לא רק חסן ("הוא ענה לי 'גם אני בן אדם'. אמרתי לו, 'אני לא מלמד מדים'"), אלא גם האגודה לזכויות האזרח. לנוכח תגובתו של צחור, הזדרזה האגודה להפנות אליו מכתב מליצי, שכרגיל עוסק מעט מאד בזכויות אדם פרופר ולעומת זאת חובק עולם פוליטי ומלואו.

חבל ש(לא בפעם הראשונה) בוחר ארגון זה להגן רק על זכויותיו של צד אחד במשוואה. גם הסטודנט זכאי להיכנס במדים לכיתה, מבלי שילבינו את פניו ברבים. חופש אקדמי, שהאגודה נושאת את שמו במכתבה, איננו חופש לבזות בני אדם. מרצה בכיתה הוא בעל סמכות שככזו מטילה עליו חובה לכבד את זכויות תלמידיו. במובן זה הוא רשות, ממש כמו רשויות ציבוריות וממשלתיות במישור המדינתי, שאליהן מפנים ארגונים לזכויות אדם את טענותיהם. לכל רשות יש סמכות, וככזאת היא מוּעדת להשתמש בכוחה לרעה. זה נכון גם למי שהוא בן למיעוט מקופח. אסור לו לפגוע בזכויותיהם של תלמידיו, גם אם הם משרתים בצבא הכיבוש (מבחינתו).

Read Full Post »