לזכר הגר אורן 1960-2022
בשעות הערב של יום חמישי 3.11 שעון קליפורניה, שעות הבוקר המוקדמות של יום שישי 4.11 שעון ישראל – נשמה חברתי הגר את נשמתה האחרונה.
ואני לא ידעתי את נפשי.
לפני יותר מ-31 שנים, אחרי שמת, מצאתי את גזיר הנייר הזה ובו קטע משירו של גיתה בחפציו של אבי. מאז הוא תלוי מעל שולחן העבודה שלי, מוסתר למחצה בין פתקים אחרים. מדי פעם אני מסתכלת בו; תוהה האמנם מושבר כפל נחמה לאומללים כפליים?
הסתכלתי בו שוב אחרי מותה. כל כך עייפה היתה מסבל. אחרי חודשים גדושים שלו, היא זכתה לשלוה המתוקה שמביא איתו בשעות האחרונות המורפיום. ועל כנפיו יצאה מן העולם.
אך מה פשר כל הכאב הזה? הכאב שבחיים, והכאב שמותיר אחריו המוות.
מותה של הגר השאיר אותי חנוקה מרוב כאב והלומת צער.
הגר עזבה את העולם בפרשת "לך לך". יותר מהסמליות בכך שזוהי הפרשה שבה מוזכרת לראשונה בתנ"ך הגר, היא נמצאת במילותיו של ה' לאברהם "והיה ברכה". הגר היתה ברכה. במובן הפשוט שכל מי שהכיר אותה היה מבורך.
הגר היתה ציפור רבת יופי, וכזאת לא אראה עוד, כפי שכתב נתן זך. כל דבר שנגעה בו נחתם בחותם של יופי. של חמדה. היא היתה האדם הרגיש ומלא החמלה ביותר שהכרתי.
אחרי מותה הביאו לי חבילה ממנה. כל כך מוזר לקבל חבילה מאדם מת. וכל כך מאפיין את הגר שגם בסבלה חשבה על האחר. כתמיד, כל פרט ופרט טבוע ביופי, ואגרת שלא ידעה שהיא האחרונה שתכתוב לי, וכל כולה מרוכזת בי.
ממש כמו תמיד, היא השאירה אחריה שובל של חסד.
ועכשיו צריך לחיות בלי הגר. אבל איך? איך אפשר בלי לשמוע את קולה בטלפון? מי תחלוק עימי בעדינות אין קץ את משא הצער והסבל? מי תזכיר לי חמלה ורכות? למי אשלח צילומים של שקיעות בוערות, של חצבים, את הצילום המסורתי שלי כל שנה בסוף הקיץ של חבצלות בחוף, החבצלות שכה אהבה, שהייתי מוסיפה לו בכתב "שלהי דקייטא קשים מקייטא"?
ושלהי החיים קשים מהחיים, ככל שיכול להיות משהו קשה מהם.
”מילים שאמרתי אמש לא אומר עוד היום”.
איך אפשר לחיות עכשיו? "חשבתי שהשמים יתהפכו", כתבה מיה טבת דיין. (…) "אבל רק לבי התהפך והחל לפעום לאחור".
שלום הגר. שלום ציפור רבת יופי שלי. עופי לך, משוחררת מכבלי הגוף.
מי יתן ושובל החסד שלך ימשיך לחיות בלבבות כל אוהביך.
חשבתי על זה שוב היום, כשסיימתי לקרוא את קובץ הסיפורים (עב הכרס) של לוסיה ברלין “המדריך לעוזרות הבית”. אפשר לומר המון על ברלין ועל הכתיבה המדויקת והמחשמלת שלה. אבל עדיף פשוט (לרוץ) לקרוא. אסתפק בכך שמדובר מבחינתי בתגלית בסדר גודל של ריימונד קארבר. לא פחות. וזה שאני יכולה להכיר סופרת כמו 
את המשנה הזאת פורש גאוואנד כרופא וכאדם. האופן המיוחד ומלא החמלה שבו הוא משלב ושוזר את הידע הרפואי שלו וגוף הידע המחקרי בנושא, עם הסיפור האישי של משפחתו, וסיפורם של חוליו – הוא שהופך את הספר הזה לכל-כך אנושי ונוקב. גאוואנד, רופא כירורג ומרצה בביה"ס לרפואה ובביה"ס לבריאות הציבור של הרווארד, שזה לו ספרו הרביעי, כותב באפילוג כי "מעולם לא ציפיתי שההתנסויות המשמעותיות ביותר שיהיו לי כרופא – ולמעשה, כבן אנוש – יגיעו מלסייע לאחרים להתמודד עם מה שהרפואה איננה יכולה לעשות כמו גם עם מה שהיא יכולה". 
קרוא וכתוב 
אתם חייבים להיות מחוברים על מנת לשלוח תגובה.