Posted in זכויות אדם, חוק ואתיקה, tagged ICC, אמנת רומא, בצלם, ויליאם שאבאס, חקירות, יש דין, צוק איתן on 14 בספטמבר 2014| 11 Comments »
ארגון בצלם אינו מתכוון לדרוש ממנגנוני החקירה הישראליים הקיימים לחקור חשדות להפרות לכאורה של הוראות המשפט הבינלאומי במבצע צוק איתן. זאת על בסיס ניסיון העבר, "ניסיון המוכיח שלא קיים היום בישראל גוף רשמי המסוגל לבצע חקירות בלתי תלויות של חשדות להפרת המשפט ההומניטארי הבינלאומי". הארגון הודיע כי "לא יסייע למנגנון החקירה הצבאי הקיים, שבמתכונתו הנוכחית אינו אלא תיאטרון של חקירות לכאורה".
יחד עם ארגון יש דין, הוציא בצלם הודעה בכותרת 'ישראל לא מעוניינת לחקור פגיעות בפלסטינים', שבו הסביר:
Posted in זכויות אדם, tagged ICC, אוניוורסליות, אירופה, הפגנות, חקירה, ישראל, צביעות, צוק איתן on 12 באוגוסט 2014| 17 Comments »
עשרות אלפי בני אדם באירופה יצאו להפגין בשנים האחרונות נגד ההרג המאסיבי של אזרחים בסוריה. הם קראו למדינותיהם להפעיל נגדה סנקציות דיפלומטיות וחבר פרלמנט בריטי הכריז על עירו כ”עיר חופשית מסוריה”. השבוע התקיימה בבריטניה הפגנת מחאה בסדר גודל שלא זכור כמותו, בעקבות הטבח ומעשי הזוועה הרצחניים שמבצע דאע”ש בעירק.
אה, לא.
Posted in זכויות אדם, tagged ICC, ארגוני זכויות אדם, סמכות שיפוט אוניברסלית, שיפוט בינלאומי on 29 באפריל 2010| 19 Comments »
לא מפליא. כמעט מתבקש. על-פי הדיווח, הצעת חוק שחתומים עליה 20 חברי כנסת (מהקואליציה ומהאופוזיציה) מבקשת “להוציא מחוץ לחוק עמותות המעורבות בפעילות שנועדה להביא למעצר קציני צה"ל ובכירי ממשל בחו"ל בגין פשעי מלחמה”.
כתבתי מספר פעמים על העובדה שחקירה והליכים משפטיים חיצוניים מתאפשרים כאשר המדינה עצמה לא חוקרת חשדות לפשעים שבוצעו. (למשל כאן, אייטם שני). אמנת רומא, שמכוחה פועל בית הדין הפלילי הבינלאומי (ICC), קובעת במפורש שסמכות השיפוט שלה היא משלימה. אמנת ג’נווה הרביעית מקנה סמכות שיפוט אוניוורסלית למדינות שהן צד לה בגין הפרות חמורות שלה, על-פי העיקרון של הסגר או העמד לדין. זהו עיקרון כללי במשפט הבינלאומי שסמכותן הפנימית של מדינות קודמת לסמכות בינלאומית. ורק משהן כושלות לממש אותה הוא נכנס לפעולה.
באופן אישי לא אשאב שום סיפוק מכך שאראה ישראלים מועמדים לדין בחו”ל. להיפך. אתבייש. אבל אתבייש בעניין עצמו: בכך שהם נחשדים בביצוע מעשים כאלה. לא בכך ש”הגויים” שופטים אותם. מכיוון שטענות חזקות הועלו, ראוי היה שישראל תבדוק ברצינות אותן ואת התנהלותה. קודם כל כי כך צריכה לנהוג מדינה בעלת מערכת משפט מתפקדת. ורק אחר-כך כדי שאחרים לא יעשו זאת במקומה. כי היום גם המשפט מתנהל בעולם גלובאלי.
גם קריאותיהם של ארגונים לזכויות אדם לחקור הופנו קודם כל לישראל. יש להבין שחקירה, הענשה ומתן תרופה בגין הפרות הן חלק מהמימוש המלא של זכויות אדם, ומחובתן של מדינות להבטיח אותן.
ארגוני זכויות אדם אף הם צריכים לעמוד לביקורת. אני עצמי מותחת עליהם ביקורת כאשר אני סבורה שהיא נדרשת. גם בעיני לא תמיד העובדים שם מפרידים כהלכה בין השקפות פוליטיות מובהקות לבין תפקידו של ארגון זכויות אדם. אבל זה לא אומר שאין לעמוד על דרישה מסוימת הנובעת מטעמים של זכויות אדם - כמו הדרישה לחקור – רק כי היא שנויה במחלוקת פוליטית. קיומם של ארגונים לא-ממשלתיים, של ארגוני זכויות אדם, של חברה אזרחית – הוא חיוני. התפקיד שלהם חשוב מכדי לזרוק את התינוק עם מי האמבטיה.
אם שום דבר אחר לא אכפת לנו, בואו נזכור שאולי גם אנחנו נזדקק, יום אחד, שירימו את הקול בשבילנו. ולפי קצב הארועים שהצעת החוק הזאת מסמנת, הוא קרוב עד להבהיל.
עוד בנושא: מי מפחד משיפוט בינלאומי
Posted in זכויות אדם, tagged ICC, דוח גולדסטון, זכויות אדם, שיפוט בינלאומי on 1 באוקטובר 2009|
בעקבות פרסומו של דוח גולדסטון, והתגובות ההיסטריות בעיקרן שהשמיעו גורמים רשמיים בישראל, אנו מתבשרים כעת כי יתכן מאד שתוקם ועדת בדיקה, אולי אפילו חקירה. והשאלה היא מדוע יש צורך בדוח כזה על-מנת שישראל תחקור בעצמה? לישראל יש חובה מוסרית ומשפטית לחקור. זאת גם היתה הדרישה מלכתחילה, וחקירה כזאת מתבקשת לאור ממצאים ושאלות נוקבות שעלו מהם, שחשפו ארגוני זכויות אדם כמו בצלם. המשך…
Posted in זכויות אדם, tagged ICC, אמנת רומא, מועצת הביטחון, סודאן on 6 במרץ 2009|
התובע של בית הדין הפלילי הבינ"ל (ICC) הוציא צו מעצר בינ"ל כנגד נשיא סודאן, עומר אל-באשיר. זוהי הפעם הראשונה שמבקשים להעמיד לדין בינ"ל נשיא מכהן. אמנת רומא, שמכוחה פועל בית הדין, קובעת במפורש כי לראשי מדינה אין חסינות משיפוט. זאת שלא כמו החסינות שהם נהנים ממנה תחת סמכות השיפוט האוניוורסלית, שהיא הסמכות שמפעילות מדינות בבתי המשפט הפנימיים שלהם בגין פשעים בינ"ל מסוג זה. (על-פי קביעתו של בית הדין הבינלאומי (ICJ) בעניין קונגו נגד בלגיה, נהנים מחסינות כזאת בבתי דין פנימיים גם שרי חוץ מכהנים).
משמעותו של צו המעצר הוא שמדינות שהן צד לאמנת רומא חייבות להסגיר את אל-באשיר לבית-הדין בהאג אם יגיע לשטחן. באופן מעשי, יהיה אל-באשיר כמעט כלוא בארצו.
תביעה מעין זאת מעלה פעמים רבות את הוויכוח בין שלום לצדק. תביעות, כך נטען, מקשות על השגת שלום בכך שהן מסכנות הסכמים שאפשר להגיע אליהם, הסכמים שיסיימו את המצב שבגינו מוגשות אותן תביעות. מנגד נטען כי הצדק מחייב כי פושעים יתנו את הדין על מעשיהם. מעבר לטיעון העקרוני, האם המקרה של סודאן אכן מתאים לטענה הראשונה, של סיכון השלום? השיקול להעדיף את השלום על-פני הצדק יכול לעלות במקרה שבו כבר מתקיים משא-ומתן, ותביעות יסכנו אותו שכן הן ידחפו את הצדדים להתבצר בעמדתם ולא לשתף פעולה כדי להשיג מטרה משותפת. הליך משפטי הוא הרי תמיד אדברסרי באופיו. או, במקרה כמו דרום-אפריקה, ששם העמדה לדין סיטונאית היתה מסכנת את יכולתה של המדינה לבסס משטר חדש ואווירה חדשה. לכן, בין השאר, הועדפה שם האפשרות של ועדות האמת והפיוס.
בית הדין הפלילי הבינ"ל יכול להפעיל את סמכותו באחת משלוש דרכים: (1) כלפי אזרחיה של מדינה שהיא צד לבית-הדין או שמעשיה התבצעו בשטחה של מדינה שהיא צד לבית-הדין; (2) כלפי אזרחיה של מדינה שמעשיה התבצעו בשטחה של מדינה לא-חתומה, אך שמסכימה אד-הוק לסמכותו של בית-הדין; (3) באמצעות מועצת הביטחון.
מכיוון שהמקרה של סודאן הגיע לבית הדין הפלילי הבינלאומי באמצעות מועצת הביטחון, סבורים המצדדים בשלום לפני צדק, כי יהיה זה נבון לפנות למועצת הביטחון ולבקש כי תפעיל את סמכותה להשהות את ההליכים למשך שנה. זאת כדי לאפשר לסודאן להשיג שלום. תגובתה הראשונה של סודאן להוצאת צו המעצר הבינ"ל היתה גירוש ארגוני הסיוע משטחה. בכך נתונים העקורים לסכנה מחודשת. גם ההסכם השביר שסיים את מלחמת האזרחים בדרום (ולא בדארפור) יעמוד בסכנה. זוהי, למשל, דעתו של פרנקלין גרהאם שעומד בראש ארגון סיוע.
מנגד, כתב דזמונד טוטו באותו גיליון של הניו-יורק טיימס, שזהו מבחן למדינות אפריקה קבוצת ה-77, המורכבת מ-130 מדינות מתפתחות ובהן רוב מדינות אפריקה, בחרה לאחרונה את סודאן ליו"ר הארגון. (בזמנו נבחרה סודאן מחדש כחברה בנציבות לזכויות אדם של האו"ם, בזמן שהטבח בדארפור התחולל. ומדינות אפריקה ניסו בזמנו לסכל את את התערבותה של מועצת הביטחון שם – נ"כ). האישום נגד נשיא סודאן, כותב טוטו, מצית בהן את התחושה כי מערכת הצדק, ובמיוחד ה-ICC, מוטה כנגד אפריקה. אבל צדק הוא אינטרס של הקורבנות ואלו אפריקנים, מדגיש טוטו. העובדה שארבע החקירות המתנהלות בבית-הדין מאז הקמתו (נגד אוגנדה, קונגו, הרפובליקה המרכז-אפריקנית וסודאן – נ"כ) נוגעות למדינות אפריקניות, אינה נובעת מדעה קדומה. בשלושת המקרים הראשונים המדינות המעורבות עצמן ביקשו שהתובע יתערב. רק עניין סודאן הועבר לבית-הדין ע"י מועצת הביטחון, כאמור. טוטו מסכם כי לא יהיו לא שלום ולא ביטחון עד שתושבי האזור לא ייהנו מצדק. למעשה, אין שלום משום שאין צדק.
כדאי לקרוא גם את מאמרו של ניקולס קריסטוף, שזכה בפוליצר על סיקורו את דארפור: נשיא, ילד ורצח-עם.
עוד בנושא: האם יועמד נשיא סודאן לדין?
Posted in זכויות אדם, tagged ICC, משפט בינלאומי, משפטי נירנברג, עקרונות נירנברג, שיפוט פלילי בינלאומי on 30 באפריל 2008|
בשנת 1950, ניסחה הוועדה למשפט בינלאומי של האו"ם, לבקשת העצרת הכללית, את עקרונות נירנברג: העקרונות של המשפט הבינלאומי כפי שהתבטאו בצ'ארטר של לונדון (שהיווה את חוקת בית הדין במשפטי נירנברג) ובפסיקת בית-הדין בנירנברג.
העיקרון הראשון קובע כי כל אדם המבצע מעשה המהווה פשע על פי הדין הבינלאומי, אחראי בגינו ויישא בעונש.
העיקרון השני קובע כי העובדה שהחוק הפנימי אינו מטיל עונש על מעשה המהווה פשע על-פי הדין הבינלאומי, איננה משחררת את האדם מאחריות על-פי הדין הבינלאומי.
העיקרון השלישי קובע כי העובדה שאדם אשר ביצע מעשה המהווה פשע על-פי הדין הבינלאומי הוא ראש מדינה או פקיד ממשלתי אחראי שלה, איננה משחררת את האדם מאחריות על-פי הדין הבינלאומי.
העיקרון הרביעי קובע כי העובדה שאדם פעל על-פי צו ממשלתי או של הממונה עליו איננה משחררת את האדם מאחריות על-פי הדין הבינלאומי, ובלבד שבחירה מוסרית היתה אפשרית למעשה עבורו.
העיקרון החמישי קובע כי לאדם המואשם בפשע על פי הדין הבינלאומי יש זכות למשפט הוגן על פי העובדות והדין.
העיקרון השישי קובע פשעים שהם בני-ענישה על פי הדין הבינלאומי: פשעים נגד השלום, פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, ומפרט מה נחשב לפשעים אלה.
העיקרון השביעי קובע כי שותפות לדבר עבירה בביצוע פשע נגד השלום, פשע מלחמה או פשע נגד האנושות כפי שהוגדרו בעיקרון השישי, מהווה פשע על-פי הדין הבינלאומי.
הרמן גרינג בנירנברג (תמונה: בריטניקה)
עקרונות נירנברג קובעים אחריות פלילית אישית בגין פשעים בינלאומיים בני ענישה.
העיקרון השלישי בא לקבוע כי הכלל הנהוג בבתי-דין פנימיים של מדינות, שעל-פיו נהנים ראשי מדינות אחרות מחסינות, איננו ישים כשמדובר בשיפוט בינלאומי על פשעים בינלאומיים. (חסינות דיונית בבתי דין פנימיים לראשי מדינות מכהנים קיימת על-מנת להסדיר יחסים דיפלומטיים בין מדינות. היא אושרה רק לא מזמן, כשבית הדין הבינלאומי בהאג פסק בעניין קונגו נגד בלגיה, כי לבלגיה אין סמכות להוציא צו מעצר נגד שר החוץ הקונגולזי). כלל זה לגבי ראשי מדינות או בעלי תפקיד מכהנים איננו חל על שיפוט בינלאומי (לעומת סמכות שיפוט אוניוורסלית בבתי דין פנימיים).
העיקרון הרביעי חותר תחת טענתם של פושעים נאצים רבים (והושמעה, למשל, על-ידי אייכמן במשפטו), כי הם רק "מילאו פקודה".
הגרמנים עצמם השתמשו בעיקרון השני כאשר לאחר נפילת החומה בברלין הועמדו לדין פקידים מזרח גרמנים, שטענו כי הירי על מי שניסו לעבור את החומה ממזרח ברלין למערבה היה חוקי על-פי הדין הפנימי במזרח גרמניה. מי שמכיר דיני זכויות אדם, יודע כי אחד התנאים הראשונים לכך שפגיעה בזכות תהיה מוצדקת היא שהפגיעה תיעשה על-פי חוק (לעומת מעשה שלטוני מכוח סמכות מינהלית). מה שמנהיר לנו עיקרון זה הוא כי מדובר בתנאי הכרחי אך לא מספיק. לא די שפגיעה מסוימת תהיה כחוק. עליה להיות על-פי חוק ראוי. שהרי גם הנאצים פעלו על-פי חוק. (והנפקות היא, כמובן, שיש חוקים שלא רק שיש זכות אלא יש גם חובה לסרב להם). לכן מצטרפת לדרישה שהפגיעה תהיה כחוק הדרישה שפגיעה כזאת יכולה להיעשות רק למען מטרות מסוימות (כמו הגנה על זכויות של אחרים או אינטרסים ציבוריים בחברה דמוקרטית), ורק באופן מידתי.
עקרונות נירנברג הובילו לטריבונלים בינלאומיים אחרים (יוגוסלוויה, רואנדה) ולבית הדין הבינלאומי הפלילי (ICC), שהוא בעל סמכות שיפוט קבועה בפשעים אלה. חשוב לזכור שלבית דין זה סמכות שיפוט משלימה. כלומר, החובה הראשונית לחקור ולהעמיד לדין, במידת הצורך, מוטלת על המדינות. רק כאשר מדינה לא יכולה או לא רוצה לחקור או להעמיד לדין בגין פשעים שבסמכותו – ייכנס בית הדין לפעולה. זאת מכיוון שאחת ממטרותיה של אמנת רומא (חוקת בית הדין), היא לדרבן מדינות להתייחס ברצינות לכללי המשפט ההומניטרי הבינלאומי. זוהי המורשת של נירנברג.
עוד לקרוא:
למאן לומר לנגף טוב
מי מפחד משיפוט בינלאומי
אין דין ואין דיין
Posted in חוק ואתיקה, tagged ICC, אמנת רומא, משפט מבוים, תקשורת on 17 בדצמבר 2003|
הארץ מביא היום דיווח מאד לא מדויק (בלשון המעטה) על החלטת הרכב השופטים במשפט המבוים שנערך במסגרת כנס על בית הדין הפלילי הבינלאומי:
"השופטים… החליטו להרשיע את שר הביטחון של אובליוויה ואת מפקדי חיל האוויר על החלטתם להפציץ מנהיג ארגון טרור, הפצצה שבה נהרגו עשרות אזרחים".
הרכב השופטים לא הרשיע את הנאשם, אלא קבע (א) כי יש לו סמכות לשפוט אותו, שאלה שהיתה שנויה במחלוקת לאור פרטי המקרה ו-(ב) כי העבירות שבהן הוא נאשם, במידה שיוכחו, מהוות אכן פשעים שחומרתם מגיעה כדי פשעי מלחמה ואחרים (ולכן, שוב, נופלים תחת סמכותו).
השופטים לא יכלו להרשיע את הנאשם, שכן המסכת העובדתית והראיות כלל לא הוצגו בפניהם במסגרת המשפט המבוים… הם טרחו, לכן, להוסיף את המלה "לכאורה" (alleged) כאשר התייחסו לאותם פשעים ולשאלת חומרתם.
השתתפתי כשומעת בכנס בן היומיים וחצי, שנערך בת"א ובירושלים, שהיה אחד הכנסים המעניינים שהשתתפתי בהם בשנים האחרונות. הדיונים המקצועיים הרציניים שהתקיימו בו על אמנת רומא משכו פחות את תשומת לבה של התקשורת מאשר המשפט המבוים, אבל אולי היו מסייעים להם להבין יותר את הדקויות. מכל מקום, לא מוגזם לבקש מעיתונאי שמדווח בעיתון לקבל הבהרות על החלטה שיפוטית מורכבת מאחד השופטים שישב בדין, למשל. במשפט מבוים זה הרי אפשרי…
Posted in זכויות אדם, tagged ICC, impunity, משפט בינלאומי, פטור מעונש, שיפוט בינלאומי on 25 באוקטובר 2003|
כמובטח כאן, להלן סקירה על פטור מעונש במשפט הבינלאומי שנכתבה ב-1999,בעדכונים המתחייבים. שום דבר מהותי לא השתנה מאז בגישתה של ישראל. נהפוך הוא.
המונח פטור מעונש (Impunity) מתייחס, בהקשר של זכויות האדם, לאי-נשיאה באחריות על פגיעות בזכויות אדם שבוצעו על-ידי נציגי המדינה או למתן מחילה עליהן. הוא כולל כישלון של המדינה הן לחקור את הפגיעות והן לדאוג לכך שמבצעיהן יועמדו לדין וייענשו, לספק לקורבנות סעד ופיצוי על הפגיעות מהם סבלו ולנקוט צעדים למניעתן בעתיד. התביעה כי האחראים לפגיעות אלו יועמדו לדין היא חלק חשוב של עשיית צדק, שמירה על סדר חברתי תקין של גמול ועונש והכרה בכך כי פגיעה בזכויות אדם איננה דבר שאפשר, בסוף המאה העשרים תחילת המאה ה-21, לעבור עליו לסדר היום. המשך…
Posted in זכויות אדם, tagged ICC, אמנת רומא, חנה ארנדט, משפט אייכמן, שיפוט בינלאומי on 15 ביולי 2003| 4 Comments »
משפט אייכמן עמד בעיצומו בשנה שבה נולדתי. ספרו של חיים גורי מול תא הזכוכית, במהדורתו המקורית, עדיין מונח על מדף הספרים שלי, ירושה משפחתית. גורי סיקר את המשפט ל"למרחב", העיתון עליו גדלתי בבית של אחדות העבודה. 37 שנים לקח למו"ל עברי להרהיב עוז ולהוציא תרגום לספרה של חנה ארנדט, שסיקרה את המשפט באותם ימים עבור הניו-יורקר. אייכמן בירושלים איננו ספרה החשוב ביותר, אם כי הראשון שמתורגם לעברית, אבל לבטח הוא זה שהוציא לה את השם הרע ביותר בין היהודים. לחלוטין שלא בצדק, גם אם הצדק שמחפשים בו הוא צדק ליהודים, לא צדק אוניוורסלי. המשך…
לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.
לחצו על התמונה לפרטים ורכישה
קרוא וכתוב 