קרוא וכתוב

כתבה ב'הארץ' מספרת על  התופעה שבה גינקולוגים וקופות חולים מאיימים על פציינטיות בתביעות השתקה בשל כך ששיתפו את מה שעברו אצל רופאים אלו בקבוצות דוגמת 'המלצות ואזהרות על גינקולוגיות.ים' (גילוי נאות: אני חברה בקבוצה). גם מנהלות הקבוצות זוכות לאיומים בתביעות. זאת כתבה חשובה וכדאי לקרוא את כולה. אני רוצה להתרכז דווקא בתגובות של הממסד הרפואי שמובאות בסופה.

המשך…

Read Full Post »

אוסף גינקולוגים וגינקולוגיות חסרי וחסרות מודעת עצמית התקבצו להציג לנו מופע מדהים של האשמת הקורבן בחסות ערוץ 13. תשע דקות תמימות נאלצנו לחזות במופע התקרבנות של "אכלו לי שתו לי", שבו סיפרו הרופאים האומללים שהם הם הקורבנות המסכנים והרדופים של האווירה שנוצרה בעקבות התלונות על הטרדות ותקיפות מיניות שעברו נשים אצל קולגות שלהם.

המשך…

Read Full Post »

מהו כינוי הגנאי האולטימטיווי

סרטון המחווה היפה והמרגש שבו מופיע נשיא המדינה רובי ריבלין עם ג’ורג’ עמירה בן ה-11 מיפו הוא תגובה לסרטון המרגש אך גם הכואב מאוד של ג’ורג’ עמירה (את שניהם ניתן לראות כאן). ח”ח (לא ראשון) לריבלין ועוד יותר לעמירה, על האומץ, האנושיות והמסר חודר הלב.

את תשומת לבי לכדה בסרטון המקורי של עמירה מה שמאפיין את שמות הגנאי שבהם קיללו אותו “חבריו” בבית הספר:
הומו. בת. מעודדת. קוקסינל. לא שייך לקבוצת הבנים. קול של בת.

המשותף לכל אלה הוא להיות לא “גבר”. בין אם לא גבר פשוט כאשה, בין אם “הומו” או “קוקסינל” כמי שאינו “גבר” במובן הנורמלי (במובן של טווח הנורמה הנקבעת על פי הרוב). 

אז מה היה לנו כאן? להיות אשה זאת קללה. בת (או לא בן “אמיתי”) הוא כינוי הגנאי האולטימטיווי.
קולו של עמירה עוד יתחלף. אבל נשים, הן לעד תישארנה צווחניות. “קול של בת”.

אחד המסרים שמציג עמירה בסרטון הוא “האחר הוא אני”. כנראה בעקבות הנושא השנתי (היוצא) של משרד החינוך. אבל ממה שהוא חווה בבית הספר המסר שם, וממש לא רק שם לצערנו, הוא שהאחר הוא פשוט מי שאיננו גבר. כפי שמתמצתת זאת הרשימה הנ”ל: “לא שייך לקבוצת הבנים”.

Read Full Post »

עם פתיחת המבצע בעזה, התמלאו משדרי ומגזיני החדשות בערוצי הטלוויזיה השונים, הנמשכים לאינסוף, בשורות שורות של גברים. בפנים חמורות סבר וטון יודע כל, מנתחים הפרשנים והמומחים את המצב ומשמיעים את דעתם המלומדת. לצורך כך אוּוררו מהנפטלין אפילו חובב מועדוני חשפנות ועבריין מין מורשע. שהרי הכול מחוויר לעומת הפלאפלים על הכתפיים, המבטיחים את כרטיס הכניסה לזמן השידור.
פה ושם הפציעה אשה (ככל שעובר הזמן צריך יותר מרואינים), והבנתי שבערוץ הראשון אפילו נשזף פאנל שלם של נשים! בענייני ביטחון! התגובות הנפעמות רק מצביעות, כמובן, על הנורמה השלטת, של פאנלים גבריים, שלאורה (או לחושכה) זה נראה לנו כה חריג וראוי לציון.

המשך…

Read Full Post »

בשולי הדיון בנושא ההזנה בכפייה, צדה את עיני התבטאות של ד”ר יהודה ברוך, מנהל ביה”ח הפסיכיאטרי אברבנאל.
אני מתנגדת להצעת החוק: את גילוי הדעת של מרצים העוסקים בפילוסופיה של המוסר, פילוסופיה מדינית או אתיקה מקצועית נגד הצעת החוק להזנה בכפייה, שגם אני חתומה עליו, ניתן לקרוא כאן (FB). כאן זאת תהיה מעין הערת שוליים, בעניין אחר.
ובכן, בדיווח על ההתנגדות שעוררה הצעת החוק, צוטט גם ד”ר ברוך, שהדגיש את ההבדל בין הזנה מלאכותית בהסכמה לבין הזנה בכפייה, אשר משנה לחלוטין את התמונה הרפואית והאתית (אכן!). לדברי ברוך (על הראשונה), “זה אמנם לא נעים לחולה אבל גם לא כואב והרבה חולים מבצעים את זה בהסכמה".

המשך…

Read Full Post »

פעילה חברתית שהעירה על כך שמהפכה המסומנת כצעירה עלולה להשאיר את המבוגרות מאחור קיבלה תגובה מוכרת: "זה לא הזמן להיכנס לרזולוציות של גיל ומגדר. הזמן לזה יגיע!!!", שהמשיכה בתביעה "כרגע על כולם לתמוך בלי סייגים".

התגובה מוכרת מפני ש"זה לא הזמן" היא הסיסמה שתמיד דרשה מקבוצות מסוימות (נגיד, נשים?) לחכות לתום המאבק "החשוב". פעם זה היה המאבק נגד הכיבוש, שבשמו דחקו אותן. היום מאבקים אחרים, למרות שהם אמורים להיות ה-מאבקים שלהן ובשמן.

ל"זה לא הזמן" יש תשובה אחת, חדה מתמיד הפעם: הזמן הוא עכשיו!

לתמוך – כן. (אף כי בשום דבר אינני תומכת ללא סייגים. תמיד יש סייגים. אני לא תומכת במאבק המכיל נימות גזעניות, למשל). לחכות – לא. להעיר, להעלות מודעות. אף אחת לא נולדה עם כל התבונה והניסיון ביד. “טובה תבונה אחת ושתיים – מוטב”, כלשון דוסטוייבסקי.

בוודאי שיופייה של המחאה הנוכחית הוא בין השאר בחוסר העיצוב שלה. יש מי שרוצים לתת לזה להמשיך להתגלגל. יכולות להיות דעות לכאן ולכאן באשר לצורך להציב דרישות קונקרטיות או להתרכז בתחום של השינוי התודעתי, שהוא-הוא השינוי הגדול המתחולל לנגד עינינו. אבל מה שאסור שיקרה הוא שיגידו לקבוצות מסוימות: אתן חכו. יומכן יגיע. ההיסטוריה מלמדת כי הוא אף פעם לא מגיע. תמיד יש תביעות "יותר חשובות". אדרבה, זה הזמן למנף את המומנטום. קבוצות ועמותות רלוונטיות צריכות להביא לחזית קודם כל את המידע איך השיטה הנוכחית עובדת לרעתן באופן מיוחד (למשל: זקנים, ערבים, נשים, בעלי מוגבלויות). ולדחוף לשינוי.

בסופו של דבר לא כל הדרישות יתקבלו, זה ידוע וברור לכל מי שעיניה בראשה. יהיה צורך לתעדף גם בין הדרישות השונות. מה שצריך לשים עליו את מלוא המשקל זה את שינוי השיטה. וכן, גם את מה שכותבת היום מירב ארלוזורוב על אחריות תקציבית צריך לקחת במלוא הרצינות, למרות שהכותרת שניתנה לטור שלה תקומם הרבה מהמוחים. מדינה שתתרסק לא תוכל לתת כלום ולא להבטיח אף זכות. ישראל פחות מכול. ארלוזורוב מזכירה שמהשפל של שנות ה-30 בעקבות התרסקות כזאת של מדינות כמו גרמניה או איטליה, נחלץ העולם באמצעות מלחמת עולם שנייה. תזכורת גם למרבים לצטט בימים אלה משִׁיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר ("פִּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר וּמַרְגִּישׁ כִּי הוּא עַם") של אמיר גלבוע; בהנחה שאנחנו מבקשים שגם אחת משורות ההמשך תתגשם: "וְנִכְלָמוֹת מִשְׁתַּחֲווֹת הַמִּלְחָמוֹת אַפַּיִם".

עוד בנושא: נשים בסוף

Read Full Post »

והרבה חלב זה בשביל נשים. משקה למחשבה.

בשנות נעורי הרחוקים רווחה אמרה סקסיסטית שגרסה שגבר טוב הוא (או צ”ל) כמו קפה: חזק, חם וחריף. או משהו דומה לזה.
נזכרתי בזה, ובמבחן הקפה שלי, כי יוסי גורביץ שלח לי לינק למסיבות קפה, בעקבות ציוץ שלי שתמיד העדפתי קפה. אפרופו מסיבת התה שעושה עלייה, כמובן. (ותומר רזניק השיב לי בשדרוג נאה: tea party? not my cup of coffee).

אבל כנראה שלא רק שגבר צריך להיות כמו קפה, ההנחה היא שהוא אוהב קפה ושותה אותו. ומה שיותר חזק ושחור – יותר טוב (ויותר “גברי”?). לפני שנים, ביקורת בתי-הקפה של עכבר העיר כללה באופן קבוע את מה שכונה “מבחן החשבון”: למי בשולחן מגישים את החשבון? לגבר? למי שמבקש? מניחים באמצע השולחן בדיפלומטיות? באופן דומה, סיגלתי לעצמי את מבחן הקפה. פשוט על סמך ניסיון. לפני שנים נסעתי הרבה במערב אירופה. מדינות נאורות, כידוע. אני שתיתי קפה ובן זוגי למסע – תה. כמעט תמיד כשהוגשו המשקאות שהוזמנו לשולחן הוא קיבל את הקפה ואני את התה. בלי לשאול מה למי. נשים הן חלשלושיות כאלה, מתאים להן התה. הגבר החסון יקבל את המשקה המתאים לו.

באירופה כבר די מזמן לא ביקרתי, אבל התוצאות שרירות וקיימות גם בישראל. אני שותה מקיאטו. כפול או ארוך, תלוי כמה כבר שתיתי באותו יום. י”קירי שותה הפוך קטן. הדירוג מתקיים גם בין משקאות הקפה. כשאנו יושבים יחד בבית קפה והקפה מוגש לשולחן, באופן כמעט קבוע מגישים לו אוטומטית את המקיאטו (המרוכז ולכן החזק יותר) ולי – את ההפוך. למרות שההזמנה היתה הפוכה. משקה למחשבה.

ואל תגזימו, אבל עד שלוש כוסות קפה ליום זה בהחלט בריא. כך אומרים המחקרים. אלה שאני אימצתי, לפחות.

Read Full Post »

התלבטתי אם לכתוב משהו על יום האשה הבינלאומי, השנה. לאחרונה כתבתי רשימות לא מעטות המקוטלגות באתר בקטגוריה 'פמיניזם'. אם כל יום הוא יום האשה, תהיתי, אולי יהיה מתאים יותר לכתוב משהו שונה בתכלית. בהפוך על הפוך.  לבסוף, החלטתי לכתוב משהו דווקא על גברים.

מעולם לא ראיתי גברים באופן אישי כיריבים שלי. ודאי לא כאויבים. אני אפילו מחבבת גברים. טוב, לא את כולם, כמובן. אבל גם ממש לא את כל הנשים. -להמשך קריאה>

Read Full Post »

הפוסט הזה התחיל באופן אסוציאטיווי לגמרי. הטריגר שלו היה הידיעה שהקצין א' חשוד עכשיו גם במעשה סדום ותקיפה. האסוציאציה היתה למקור של "מעשה סדום", סיפור סדום ועמורה בפרשה שנקראה לפני שבועות אחדים. משם הדרך היתה קצרה לסיפור לא פחות מעניין שמופיע בפרשה שתיקרא השבת (וישלח), הלא הוא אונס דינה. ואחרון, פילגש בגבעה. לשלושתם משותף משהו. המשך…

Read Full Post »