הנה זה הגיע. כמה לא מפתיע. פעילי שמאל ישראלים המארגנים את ההפגנות בשייח ג’ראח ביקשו להגיע בלבוש צנוע. דובי קננגיסר כתב על זה פוסט מצוין (קראו אותו!), שדרכו הגעתי להודעה שלהם. התגובות לה חושפות את המצב לאשורו, הלא מכובס כלשון ההודעה עצמה (שבה פונים לפתע לשני המינים…) והחמור באמת. צריך לבחור את המאבקים החשובים. ושאלת חירותן של נשים לבחור – וזוהי השאלה האמיתית, שאף אחד לא יילך שולל אחרי הסחת הדעת שמדובר בשאלה איזה עומק מחשוף יהיה בגופייה – היא שולית ביחס למאבק החשוב באמת המתנהל בשייח ג’ראח. אחרי שהוא ייגמר, אחרי שנסיים את הכיבוש (זה יקרה?) – נתפנה “לטפל” בכן. טענה שמושמעת גם מפי נשים מסוימות, המוכנות בחפץ לב, או בלית ברירה, לוותר על מאבקן לטובת מאבקים “חשובים יותר”.
מה חדש. למרבית הצער זה טיעון ישן מאד.
שמעתי אותו מדדי צוקר כשהיה יו”ר ו’ חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, ורצה מאד לרשום על שמו את השלמת החוקה והקנית מעמד חוקתי לזכויות החסרות כיום. רק מה, תוך השארת הדין האישי על כנו. כלומר, קיבוע כל הקיפוח של נשים הנובע מהחלת הדין הדתי על המעמד האישי בישראל (לא רק של יהודים, אגב). מה אתן רוצות? זה רק עניין סמלי. נתקן את זה כשאפשר יהיה. שמעתי אותו באינספור מאבקים אחרים. זה תמיד אותו סיפור: חכו, כרגע יש משהו חשוב יותר. ובכן, אין לי כל כוונה לחכות. משמעות ההשהיה הזאת היא שלא נגיע אף פעם לנושא הזה: גם אם המאבקים הקיימים יסתיימו, באחרית הימים, תמיד יצוצו חדשים; דחופים יותר, תמיד, מזכויות הנשים ומעמדן. אבל לא רק בגלל זה, אלא כי עצם הבקשה הזאת מצביעה על כך שסביר מאד שכשהמאבק הנוכחי יסתיים כולנו נמצא את עצמנו לבושות בחיג’אב, מטאפורי או לא. וכמו שכותב דובי, “אם נחכה עד שתושג המטרה (…) זה יהיה מאוחר מדי – החירות שהושגה במאבק תזרום כולה לידי הגברים בקבוצה, והנשים תוותרנה מחוסרות קול להאבק על שיוויונן.” כי זה הסיפור, תמיד. אבל כרגע יש משהו “יותר חשוב”, והנשים תמשכנה להיאבק עליו כפעילות שטח, חיילות נאמנות, שמן על גלגלי המהפכה. הגברים ימשיכו ליהנות מכל החירויות שלהם, וגם לקבל את הבולטות, הקרדיט, החשיפה והקידום כמנהיגים. כן, גם בשמאל. מה הפלא שעל קרקע הגידול הפורייה הזאת צומחת גם קבלה שבשתיקה של הטרדות ותקיפות מיניות כאשר הן מתבצעות בידי אושיות השמאל. אצל מי שהחירות והאוטונומיה של נשים אינן ערך שיש לכבד – גם גופן יהיה למרמס.
ואפשר, כמובן, להציג את זה כסתם נימוס, מתן כבוד למנהגיו של הזולת. נימוס והתחשבות הם תמיד רצויים, כידוע. רק שפה מדובר במאבק משותף. בכזה יש שני צדדים. ובשטח ציבורי, לא בביתו של איש. ואולי כדאי לזכור, ולא פחות מכך להזכיר, שלשני הצדדים יש ערכים הראויים לכיבוד ולהתחשבות? כי זוהי המחלה השנייה של השמאל: ההתבטלות בפני הצד השני, שהוא רואה כמקופח ומדוכא. והתבטלות היא תמונת המראה של התנשאות. גרועה וקטלנית בדיוק כמוה.
אדיוטים מועילים
לצערנו כי רב, ההיסטוריה מלאה בדוגמאות שבהן אנשים טובים מהשמאל תמכו במשטרים דכאניים ורצחניים רק כי אלה נשאו ברמה ערכים “נכונים”; שתקו לנוכח רודנות ופגיעות בזכויות אדם כאשר הן לא בוצעו או נתמכו על-ידי המערב האימפריאליסטי אלא בעולם השלישי עצמו; עצמו עין מול פשעים או המעיטו בחשיבותם כאשר אלה לא הסתדרו עם הביקורת הבלתי מתפשרת שביקשו למתוח רק על צד אחד; השלימו עם גזענות כאשר היא הגיעה מהצד המדוכא וסיפקו אפולוגטיקה לטרור. למעוניינים מומלץ שוב ספרו המצוין של ניק כהן What’s Left. דיכוי נשים – אותו בכלל לא סופרים. (כפי שמתאר דובי את המהלך: “אין פגיעה בפמיניזם; הפמיניזם יכול לחכות; הפמיניזם יכול לחפש את החברים שלו במערב”). כנראה שאף פעם לא מיותר להזכיר שהמטרה הראויה ביותר איננה מקדשת את האמצעים. וערכים שמוותרים עליהם ולא נאבקים עליהם – לא ממתינים ל”זמן הנכון”. הם נרמסים על ידי מי שעבורו הם אינם ערכים כלל. ואז כבר לא תהיה לאיש חירות להיאבק עליהם.
אז כדאי להתעורר. ולהפסיק להיות “אדיוטים מועילים”, בלשונו של לנין. אם מישהו רוצה לדעת למה השמאל נראה איך שהוא נראה – הנה התשובה. כי הוא מתפרק מערכיו, מרצון. ואף אחד לא מעריך את מי שלא מעריך את עצמו.
וזה מה שמנסה לעשות המניפסט של יוסטון.
עוד בנושא:
ששש… אל תפריעו
הנקודה העיוורת של השמאל
בכל האמצעים שהם מוצאים לנכון
פוסט חשוב, מאיר עיניים, טורד מנוחה. הסוגיות שהעלת הן כה מורכבות, כה רב שכבתיות ולא מעט משום כך, א/נשים בוחרים/ות שלא לראות. תודה לך. בין היתר, על כך שאת רואה ומאירה!
עוד דוגמא אקטואלית היא פרשת האונס במרמה.
עושה רושם שכל השמאל הליברלי שבד"כ טורח לציין את היותו פמינסטי ובעד זכויות נשים יוצא נגד סעיף מפורש בחוק האונס מכיוון ומי שנפגע ממנו היה ערבי והמתלוננת יהודיה.
(הפרשה הזאת גמרה מבחינתי את שאריות האמון שהיו לי בשמאל הנאור).
גם אורי אבנרי אמר פעם שאדם יכול להקדיש עצמו להמון מאבקים מועילים ובכלל המאבק לזכויות שוות לנשים אבל זה רק תחליף עלוה למאבק החשוב בכיבוש.
א
זה לא שהיחיד שהפר את החוק הוא במקרה ערבי ולכן זוכה לתמיכה. אנשים משקרים כל הזמן. אכיפה סלקטיבית מסוכנת מחוסר אכיפה.
היו גם מקרים קודמים לפניו שנשפטו על אותה עבירה ואגב השפיטה היא דבר שמתקדמת וגם לו היה הראשון(והוא לא,הוא פשוט הערבי הראשון) הרי שתמיד יהיה מישהו שיהיה הראשון.
יש הבדל בין שקר קטן כמו "אני בן 46" כשאתה בן 45 לבין שקר שמהותי לעניין יחסי המין.
היא לא הייתה הולכת איתו לו ידעה שהוא ערבי(כך היא טוענת) ולכן השקר הזה מהותי מספיק כדי להצדיק אישום באונס.
כדאי גם לציין שהיא לא התלוננה כשגילתה שהוא ערבי,היא באה להתלונן עליו כי היה שם אלמנט של כפיה ובחקירה גילו שהוא ערבי,מאוחר יותר הגיעו לאונס במרמה בעסקת טיעון איתו,כלומר הוא מודה בזה.
אם האכיפה כל כך סלקטיבית הוא צריך להוכיח שעומדת לו הזכות להגנה מהצדק.
איזה מקרים?
יופי יונתן, זה מאד פשוט.
הוא אמר שקוראים לו דודו אז הוא אנס, ואין אמון בשמאל. ואם יגיד ששמו מזר במקום להגיד ששמו מזרחי, גם ייחשב אנס?
מקווה שבאורית קמיר אינך חושד:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3923816,00.html
בין "קוראים לו דודו" ו"אין אמון בשמאל" יש עוד כמה דברים כמו תמיכה מבישה בעבריין,התעלמות מהחוק,לקיחת זכויות הנשים עשרות שנים אחורה(הרי אחד ההשגים התרבותיים של הפמיניזם הוא שאנחנו לא שואלים למה פלונית שכבה עם אלמוני אלאל מקבלים שזכותה לעשות זאת או לא לפי רצונה בלבד) צריך להמשיך?
ובאורית קמיר אני לא חושד,אני פשוט מאוכזב,מאוד מאוכזב,הרי כל מה הטיעונים שלה לזכותו הם אותם טיעונים שכל המטרידים מינית בעבודה משתמשים בהם,כולל הטיעון לפטרנליזם והתערבות יתרה.
נעמה – אני חושב שאת עושה כאן מהלך שהוא לא הוגן לחלוטין. למיטב הבנתי (שגם היא מוגבלת) יש בקרב הפעילים בשייח' ג'ראח דיון על הנושא, ואני חושב שהם ערים לצדדים השונים בו. כרגע אף אחד לא מגרש משם נשים שמגיעות בלבוש "לא צנוע" (ראיתי אתמול) ואני חושב ומקווה שתמיד שמחים לעוד מפגינים ומשתתפות.
הרושם שלי הוא שהמחאה בשייח' ג'ראח מצטיינת במספר מובילות דומיננטיות מאוד, וגם לכך יש ערך פמיניסטי, לדעתי: העובדה שנשים הן אלו שמנהיגות את הצועדים, שהן אלו שמכתיבות את הקריאות וצועקות במגפון, שהן אלו המנצחות על המתופפים, שהן אלו המתעמתות עם השוטרים. אני חושב שראוי להביט על המחאה כמכלול, ולא לבודד את הבקשה הזו (שבבירור לא מקובלת על כל הפעילים שם) ולדון לפיה את כל הערך הפמיניסטי של המאבק הזה.
אני חושב שגם לקשור את זה לפרשת לאור או לדדי צוקר זה מהלך מוגזם. לא כל אפליה נמצאת אוטומטית באותו מישור.
אני הולך לכתוב עכשיו משהו שאני יודע שירגיז אותך, והוא אפילו מרגיז קצת אותי: אין מאבקים מושלמים. זו אמירה שמרגיזה אותך מאותה סיבה שהיא מרגיזה אותי – היא תמיד דורשת מאחרים להתפשר. מבחינתך, ובמידה רבה של צדק, תמיד דורשים מנשים להתפשר על זכויותיהן. אבל אפשר לזכור שהמחאה בשייח' ג'ראח דורשת פשרות גם מטהרני שמאל אחרים: כל ניסוח של קריאה וכל צעד מול המשטרה בהכרח יפגעו במישהו.
ואני חושב שלהכריז שפעילי שייח' ג'ראח הפכו ל-"אידיוטים מועילים" בבקשה הזו זו כבר היפרבולה רצינית.
עצם הבקשה היא גירוש נשים באשר הן, ואם (סלח לי) הן מספיק מטומטמות כדי לא להבין ש"הראו להן את מקומן", והן ממשיכות להגיע להפגנות הללו, שהן לא יותר מחיבור ברנז'אי בין פעילי שמאל יהודים וערבים עם קצת תבלון נשי בשביל המוראל – אין זה אומר שאנחנו, שמחוץ למעגל הפאתטי הזה של "פעילי השמאל" ו"פעילי שייך ג'ראח", לא נציף את הנושא. מעט הכבוד שעוד היה לי ל"שמאל" הישראלי אבד. בעצם הבקשה הזו – אתם מביישים ומבזים את ערכי השמאל באשר הם.
חנה התגובה הזאת שלך מוכיחה את מה שיובל אומר. שהרי לא ענית לטענתו שמי שמניע את המאבק בשייח ג'ראח הן נשים ושבשטח נשים וגברים באים באיזה לבוש שבא להם ומעולם לא היה ויכוח שם בשטח על לבוש של מי מהמפגינות.
יש דיון, פתוח ושקוף על ניסוח מאוד פרווה בכרוזים שמזמינים לפעילות והשמאל הציוני קופץ עליו. חבל שזה היושר האינטלקטואלי שאליו מסוגלים חסידי טאוב ושמאי.
במקום שמאי היה צריך להיות כתוב שביט.
אני רואה יותר מדי הסופראנוס.
ואם כבר חזרתי…
אם הבקשה באה מנשים או מגברים זה עניין שלא מעלה ולא מוריד.
העניין הוא שמעולם לא הייתה בקשה או דרישה היה אזכור קטן לנושא לבוש שהופיע כבר הרבה זמן ומישהו החליט לעשות ממנו עניין.
חנה, מאוד כואב לי לקרוא את התגובות שלך. אני מקבל את הרושם שמבחינתך כל פעילי השמאל הגברים הם רק חרמנים שמחפשים איך למנף את הפעילות הפוליטית על מנת "לכבוש" בחורות ולהשיג טובות הנאה מיניות. בהחלט יכול להיות שזה היה המצב לפני 20 שנה עם לאור ודומיו. אבל הרושם שאני מקבל מהמאבקים שאני משתתף בהם הוא כל כך שונה שמבחינתי התיאור שלך, לפיו המאבק הוא "חיבור ברנז'אי בין פעילי שמאל יהודים וערבים עם קצת תבלון נשי בשביל המוראל" הוא פשוט מנותק מהמציאות. היית בהפגנה בשייח' ג'ראח? זה הרושם שקיבלת מהפעילים ובעיקר מהפעילות שם?
חנה, האם היית ב"הפגנות האלה" ואת שחה מנסיונך האישי?
חנה, דומני שאפשר לבקש ממישהו בקשה שלא מקובלת עליו, מבלי לגרש אותו. באותה מידה אפשר לא להסכים לבקשה שמישהו מבקש מבלי, אני לא יודע מה, לגרש אותו בחזרה. עדיין לא הצלחתי לפענח איך אפשר לגרש מאירוע מסויים את הנשים באשר הן, ובכלל זה את הנשים שלא נכחו שם, אבל אף פעם לא למדתי פיזיקה קוונטית.
למי שענו לי כאן, הדיון איננו חדש וכבר העליתי אותו צלפני ארבעה חודשים: http://2nd-ops.com/?p=1144
למרבה הצער, נשות שייך ג'ראח תזדקקנה ל- 10-20 שנה כדי להבין שהן לא ניהלו כלום, הן רק היו הקול במגפון והפקידה הפלוגתית. אירוני, בהתחשב בכך שקונספט הפקידה הפלוגתית (בהקשריו הצהליים-פטריארכאליים) הוא מה שהן לכאורה מוחות נגדו.
השמאל הישראלי הרדיקאלי לא השתנה בעשרות השנים האחרונות. הוא נשאר פרפראזה על מועדון הגנרלים. לכן הבקשה להופיע בלבוש צנוע איננה מפתיעה, כמו גם אמירות ש"מה הן מתעסקות בשטויות של מי נגע בהן כשנעשות עוולות כלפי הפלשתינאים" – שנשמעו מפי פעילי ועיתונאי השמאל (ע"ע ציפר, גרבוז, אלון עידן, ואפילו במידת מה גדעון לוי) לא מעט סביב חשיפת לאור לפני מס' חודשים. גם הנסיון להסתיר את ניסיון אונס פעילת השלום האמריקאית הוא חלק מאותו עניין. לא מוקיעים את האנס (כי הוא פעיל שלום פלשתינאי…) אלא משתיקים את הקורבן. המשפט האחרון הוא האקטיביזם השמאלי In a nut shell – ולא נותר לי אלא להצטער שהפעילות הצעירות נשארות שם (הבשר הטרי, בעיני מפעיליהן שנותנים להם את המרחב להרגיש שהן מנהלות את העניינים – אבל רבים מהם הופכים ברבות השנים בזכות הפעילות הזו לבעלי מעמד ולעיתים אף הון, בעוד הפעילות שבזבזו את מיטב שנותיהן על הפגנות סוערות, מתקשות לגמור את החודש).
זה ה"ריאל-פוליטיקס" של הנושא, גם אם זה מעצבן או מקומם מישהו.
הפרשנות שלך נראית לי מופרכת. מה הקשר בין החופש לבחור לבין הקריאה הזו שלא להגיע להפגנות בלב שכונה פלסטינית מסורתית בגופיות? אף אחד לא אסר על אף אחת לעשות שום דבר. אם את רוצה לבוא בגופייה, תבואי. אני משערת שפשוט מצאת לעצמך עוד תירוץ מדוע לא לבוא לשיח' ג'ראח (שהיא לא "שטח ציבורי" אלא שטח כבוש) ולמחות נגד גירוש האנשים מהבתים שלהם.
זה פשוט מביך להיות פמיניסטית במקום שבו מאבק על עומק המחשוף הוא תחליף למאבק על זכויות של בני אדם.
נעמה, קודם כל בואי נעמיד דברים על דיוקם – הבקשה היתה "להתחשב בהבדלים תרבותיים בבחירת הלבוש". זו בקשה המופנית גם לגברים, אם כי ברור שההשלכות העיקריות הן על נשים. אבל בעיקר, מדובר על בקשת התחשבות ולא על דרישה לצניעות. שנית, להפוך בקשה כזו לניסיון דיכוי של נשים, בפרט כשהיא באה מנשים, כהדרתן לשוליים והפיכתן ל"שמן בגלגלי המהפכה" נראה לי קצת מהיר מדי. לבסוף, בואי לא נקל על עצמנו ולא נסתפק ברפרוף ביקורתי – איך את מציעה להתמודד עם הבקשה הנחרצת מאוד של השותפות והשותפים הפלסטינים למזער את הפגיעה באורח חייהן, קהילתן וחינוך ילדיהן במסגרת הפעילות המשותפת?
אסף, מדובר בנשים שמגיעות לתמוך במאבק, שמתנהל בשטח ציבורי. על ההתחשבות להיות הדדית. אישית, הייתי ממליצה לכל פעילות השמאל להדיר רגליהן מהפעילות הזו.
מדובר במאבק שמתרחש בשטח כבוש ולא בשטח ציבורי. אם החוק הבינלאומי, או עקרונות מוסריים בסיסיים, היו מעניינים כאן מישהו אז מפגינים ישראלים היו צריכים דרכון בשביל להפגין בשיח' ג'ראח. זוהי שכונה פלסטינית שממוקמת במקום שבו צריכה להיות מדינה פלסטינית ועל כן לתושבים יש גם יש זכות להכתיב תנאים.
לא הבנתי. את חושבת שהפעילות שם אינה חשובה או שהיא חשובה ועצם בקשת ההתחשבות היא נימוק שגובר על חשיבותה? אני שואל ברצינות. מבחינתי זו דילמה אמיתית שראויה לנימוקים ולא רק הצהרות.
אני לא חושבת אלא בטוחה שמעמד שוויוני של נשים באשר הם הוא שיכתיב צדק חברתי, ולכן הבקשה מטילה צל כבד על מניעי המאבק וחשיבותו, שכן הוא עוסק בתיעדוף חברתי ולא בשוויון.
חנה, מה שאת עושה פה זה ללכת לקיצוניות השניה. במקום להכפיף את המאבק הפמיניסטי למאבק הלאומי, את מכפיפה את המאבק לשחרור לאומי למאבק הפמיניסטי. אני חושב ששתי הדרכים שגויות, ושתיהן דוגמאות לבלקניזציה של השמאל. אין זה נכון שאם נפתור את בעית הדיכוי הנשי, נפתור את כל בעיות הדיכוי, בדיוק כפי שאין זה נכון שפתרון בעיית הכיבוש יביא לפתרון כל הבעיות האחרות. המאבקים צריכים להיות משולבים זה בזה, לא לבוא זה על חשבון זה.
דובי, סליחה על האיחור בתגובה, אבל אני מאמינה שעצם תגובתי לדבריך חשובה ומהותית. אני לא מכפיפה הפוך. ערכי הפמיניזם הם ערכי שמאל אנושי, הומאניסטי, של כבוד האדם. בהעדרם – אין משמעות למאבק נקודתי, מלבד משמעות טקטית, ונוצר נזק חברתי עצום מעצם תיעדוף המאבק הטקטי על פני ערכי היסוד שאמורים להוביל אותו.
אני תוהה אם הפעילים האלה היו מתחשבים בהבדלים תרבותיים בבחירת הלבוש אם הם היו מפגינים במאה שערים, נגיד?
המאבק בשייח ג'ראח איננו רק מאבק פנים ישראלי המתנהל בתוך הארץ. הוא נעשה בתחום הגיאוגרפי התרבותי של שכנינו הפלסטינים (למרות שמבחינה לגליסטית יבשה הוא מתנהל בישראל, ב"עיר המאוחדת" יעני). מהסיבה הזאת אני חושב שאנחנו צריכים לכבד את הרגישויות של בעלי המקום, כל עוד מטרת העל היא שייח ג'ראח.
ברור שהייתי רוצה שהחברה הפלסטינית תהיה חופשית ופתוחה, כמו שהייתי רוצה שכל החברות בעולם יהיו כאלה. השאלה אם ניתן להכניס את כל המטרות – גם פינוי המתנחלים משייח ג'ראח – סיבת הקיום של ההפגנות האלה, וגם את החברה הפתוחה – בכפית אחת. ובמיוחד כשאנחנו באים אליהם. אם למשל לפלסטינים משייח ג'ראח היתה בעיה לבוא להפגנה המתקיימת בישראל בעדם בגלל נשים שהולכות בגופיה – הייתי אומר בצער זבש"ם, אבל לא זה המקרה.
להבהיר – אני אישית מאמין בעליונות לגמרי לא פוסט מודרניסטית של ערכי הליברליזם והפתיחות על ערכים אחרים. אבל מודע לזה שלא כולם יכולים ומסוגלים לצעוד אליהם באותו קצב. גישת 'הכל-עכשיו' לא הועילה אף פעם ככל הידוע לי. אם אנחנו רוצים, בצד המטרה הראשית בשייח ג'ראח 'לחנך' את הפלסטינים – ואין לי בעיה עם זה – אנחנו צריכים לעשות את זה בטעם ולא בכסאח, כי אז נצבור רק אנרגיה שלילית שתקלקל את המאבק – וכמו שכבר ציין מישהו – לא זוכר אם כאן או בדיון המקביל אצל מר קננגיסר – לעצם זה שהפלסטינים והפלסטיניות רואים נשים עם טישרט ומכנסיים מנהלות את ההפגנות עם מגפונים יש ערך חינוכי, אם להשתמש במילה המסוכנת הזאת, והתקוה היא שאת שארית המלאכה ('שארית' רבה מאד) יעשו הן והם בתוך עמם/ן.
ההצגה של הבקשה ללבוש צנוע כדרישה של שמאלנים לפמניזם לחכות לסוף הכיבוש, היא זאת שנופלת בקטגוריה של אידיוטים מועילים – קרי שמאלנים שעושים דה-לגיטימציה לשמאלנים בשביל "מה יפית".
רוב המשתתפים והמשתתפות היהודים במאבק יהודי-ערבי בדיכוי הם אנשים בעלי פריבילגיות. אמנם לגברים היהודים יש יותר מלנשים היהודיות אבל לשניהם יש יותר זכויות מאשר לשותפיהם. אני לא בטוח שהיית משתמשת בניתוח הנ"ל לציין את "ההתבטלות" של קריאה לא לאכול בפומבי בשעות היום במאבק סולידרי בעת הרמאדן.
המאבק הפמניסטי לא צריך לחכות כשהוא מצתלב עם המאבק בכיבוש, הוא פשוט צריך לבוא ממקום של פחות פריבילגיות והתנשאות (כגבר אין לי סיכוי לצאת מהמשפט הזה טוב:).
הפריבילגיה שלך היא שאת יכולה לבחור לבוא בלבוש חשוף יותר על אפם וחמתם של המבקשים, את יכולה להיענות לבקשתם ואת גם יכולה שלא לבוא למקומות האלו ועדיין לבחור את המקומות שלך למאבק בכיבוש. זו אולי פריבילגיה אחת פחות מלגבר היהודי שמשתתף איתך במאבק אבל הרבה יותר משל הנשים והגברים הערבים במאבק הזה.
כל זה לא סותר את יכולתך להניף את הדגל הפמיניסטי באותו מאבק ממש ולשאול מי עושה את הכביסה או מטפל בילדים אצל בעלי המשפחות היהודים/יות בזמן שבני הזוג נאבקים בכיבוש.
א. משום מה לא את ולא דובי ערכת הבחנה בין ההפגנה השבועית, הנערכת במרחב ציבורי והינה המונית (יחסית), ובין שלל אירועים אחרים של המאבק, המתרחשים בתוך השכונה- וכמו שאומרת ההודעה בתוך הבתים/ מאהלים של תושבי השכונה, ואשר הינה מצומצמת הרבה פחות.
עובדתית- מזווית ראייתי- איש (ואישה) לא מוגבל בסגנון לבושו בהפגנות. ואכן, יש מגוון די רחב.
שנית, כשאני בא להפגין בשיח ג'ארח, אני בא להפגין כנגד מדיניות הממשלה- לא נגד התושבים. נכון הוא שבנסיבות אחרות הייתי עשוי להפגין הדיכוי המגדרי הזה (או אחר). אבל הנסיבות אינן אחרות- אני בא להפגין נגד הממשלה.
נכון הוא שעדיף שמאבק יהיה צודק עד כמה שניתן- לא בהיבט אחד אלא בשלל- אם לא בכל- ההיבטים האפשריים. הבעיה היא לבחור כשזה לא אפשרי. מובן שהבחירה שלך, נעמה, היא לגיטימית (ויותר מכך, ראויה) לבכר את המאבק המגדרי. אבל זו בוודאי לא התשובה האפשרי (והראויה) היחידה.
(אגב, למה לעצור בהיבט המגדרי? בוודאי יש היבטים סביבתיים למאבק המתמשך. סחורות ושירותים נרכשים במסגרת המאבק, הווה אומר, לפחות בעקיפין ישנו היבט של יחסי עבודה, ושומה על המפגינים לוודא שנהגי האוטובוסים, למשל, מועסקים באופן הוגן והולם וכו' וכו').
ואני תוהה אם "האידיוטים המועילים" הם לא אלה שתוקעים מקלות בגלגלי המאבק על הרווח שבין הגופייה לטי-שרט, למרבה שמחתם של הכובשים.
נפלאה בעיניי הנכונות לפוצץ הכל על גופייה ומכנסיים קצרים, ולהתעלם מכל הערכים ש*כן* מחלחלים בין פעילי שייח ג'ראח לתושבים, כולל ערכים פמיניסטיים.
הגישה הטהרנית הזאת, שלפיה אסור לשתף פעולה עם אף אחד שלא פתור בכל מאז האחוזים, היא זאת שמשאירה את השמאל קטן, שולי ומפולג.
השמאל קטן שולי ומפולג משום השימוש שלך ודומיך במונח "שמחתם של הכובשים". המצב הנוכחי בישראל אינו משמח את רוב האוכלוסיה היהודית שיחד עם האוכלוסיה הערבית זה רוב מוחלט. הוכח במשאלים ובמעשים שרוב האוכלוסיה היהודית מוכן בהחלט מוחלט לוותר על שטחים ולחזור לבערך הקו הירוק.
ברגע זה הפלשתינים מסרבים לשבת ולדון עם ממשלת ישראל שלא תקבל אולטימטום שלהם. סיסמאת השמאל בכל סכסוך לאומי בעולם הייתה "הפסק לירות מייד, החל לדבר פנים אל פנים מייד, עכשיו". גם בהמנעות בוטה מהנפת סיסמא זו השמאל הישראלי שונה מרוב השמאל העולמי. ועכשיו מישהו ייתן לי הרצאה מלומדת במיטב הביטויים האקדמאיים העכשווים למה ומדוע הפלשתינים לא יכולים לשבת ולדבר.
התקפתם אותך היא שבירת מראה שאת מציבה מול האידיוטים המועילים. דרישה זו לפעילות ברמה האישית אינדיוידואלית היא שלב באילוף מה שקרוי השמאל הישראלי. הגאונים הללו אינם מבינים, או עושים עצמם כך, שכפיית לבוש – נניח כמו: מדים לחייל בצה"ל, אסיר בבית כלא, חלוק רופא בבית חולים באה אחרי עוד ועוד ועוד דרישות ל"התנהגות נאותה" והיא תקדים לעוד. מי שמכתיב בורקא ומי שמתנגד לה מבינים הרבה דברים טוב יותר מאידיוטים מלומדים מועילים אלו. דרישת "המכנסיים" היא שלב בתהליך פריסת "סלאמי" מתמיד שבו המפגינים הישראליים, מי שמתחבר לעולם הערבי לפי תנאיו, שלב אחר שלב מקבל את עמדת העולם הערבי מוסלמי בכל דבר ועניין. אילוף כפייתי זה אף פעם לא נפסק, שלב אחר שלב אחר שלב. בנושא הפמיניסטי הדרך של טלי פחימה אשה ישרה הגונה בלי עודף זיבולי שכל אקדמאיים מסמנת את סוף תהליך הסלאמי. גם לדעת ערביים שלא נכנסים הרבה למסגד או כנסיה היא הדרך. הדבר מטושטש ומצונזר אבל ידוע ומוכר מהר זה מגיע לדרישות ליחסי מין. השמאל הישראלי כבר היה שם החל משנות העשרים.
האם יש שמאל ערבי משמעותי שמוכן לדון בעתיד: פמיניזם, ועד, חוזה עבודה, שמונה שעות, הסתייגות מקלריקליזם, סובלנות דתית ומינית? לדבר להבטיח לכתוב במצע? היכן ראינו כזאת בלמעלה מאלף מיליון מוסלמים ומאות מיליוני ערביים? נו באמת.
על מה בדיוק ערבי שמבקש את עזרת מה שקרוי שמאל ישראלי מוכן לוותר. אנא בבקשה חמישה וויתורים סימליים קטנים.
כמות ה"פלסף" והמילים הגבוהות המובאות מולך ממש משיעור האחרון בסוציולוגיה באוניב. ת"א וירושלים מדהימה. בסוף דבר העקרון פשוט: העוול הכי גדול בעולם, שנות אור מעל כל עוול אחר שאי פעם היה קיים או יהיה הנו השליטה של ישראל בערביים. הייתי פעם בבלעין (ככלל אני לא עובר את הקו הירוק ומשום כך ממעט לבוא לי-ם)התרשמותי שעבור חלק ניכר מהמפגינים שם שליטה זו כוללת את יפו, עכו, חיפה, שייח מוניס. שאלו את המפגינים הערביים והזרים. על שטחי המולדת הפלשתינית האלו המפגינים הישראליים כבר ויתרו מזמן בכדי לא להעליב את הנשים המתופפות. כך גם הדגלים והשלטים.
סיפור הלבוש שבשמו תוקפים אותך הנו שלב בתהליך מתמשך של אילוף האידיוט המועיל. אדרבה שהתוקפים אותך יציגו היכן עובר הקו האדום של כניעה לדרישות הלבוש של האיסלם שאפילו השמאל האירופאי השפוי הגדיר כקו אדום. נראה שיגידו בקול רם בשלט פלקט דגל : "לא מכנסיים ולא בורקא".
הנה הוכחה עמדתי !! העמדה של המכונה איתמר היא לטעמי טירוף מוחלט. מילא אל תשאל ולא תדע.
אבל כעקרון? שמי שנוסע להפגין בשם השמאל לא צריך לדעת את תנאי העבודה של הנהג?
ווודאי שעל כל איש שמאל לדרוש מכל חברת הסעות שהוא שוכר שכל הנהגים יקבלו שכר מינימום ושעות נוספות
לטעמי מה שיש בישראל אינו שמאל זו תורת חברה חדשה "הלמוטיזם", ע"ש הלמוט = אורי. חלוץ חיפצון האישה בישראל שמעולם לא התעניין ביחסי הון עבודה או אדם סביבה והנו ראש וראשון ליצירת המוטציה הרעילה הקרויה שמאל ישראלי.
ישראל,
אני מודה לך על שאתה מוכיח את טענתי. דווקא כאיש שמאל אני ממש מודע לכך שישנן אינספור עוולות בעולם. אפשר לפתור זאת על ידי היעלמות מהעולם- התאבדות. אפשר לפתור זאת על ידי בריחה מהעולם- הסתגרות. כנראה שאי אפשר לפתור זאת בעשייה פוליטית בעולם הממשי היום. או מחר. הטהרנות שלך היא עיקור כל יכולת לפעולה בעולם.
(אגב, יהיה פחות מסורבל 'איתמר' ולא 'האיש המכונה איתמר')
הנה תרופה לטהרנות. מארגני ההפגנות שוכרים הסעות. דעתי שכל מי ששוכר אוטו להסיע מפגינים לבלעין או לשייח ג'ראח או לכל מקום אחר צריך לוודא שהנהג מקבל שכר מינימום ושעות נוספות ודמי המתנה. יש חברות השכרה ששם זה כך. מעניין אם זה מתקיים. כה פשוט כה לא אקדמאי כה לא מלומד.
את צודקת לחלוטין והתגובות מעלי מדהימות בעיוורון שלהן.
מה זה אומר לבוש צנוע? הרי לא מדובר במשהו שהוא נטול משמעות, בקשה פשוטה. שמירה על צניעות – היא דיכוי ( של שני המינים אגב) זה אומר שאשה ראוי לה שתסתיר את גופה, את מיניותה, עליה להסתתר מעיניהם של הגברים – יש כאן תפיסה מאוד ברורה של תפקידי המינים. יש כאן חלוקה ברורה שקשורה לדיכוי מיניות אצל נשים וגברים כאחד. שגברים הם בעלי יצרים כאלה שהנשים מופקדות לשמור על כך שלא לעורר אותם מינית. הגבר רק רוצה ותפקיד האישה להגיד לו לא – לשמור על הצניעות. לימי הביניים האלה אתם כולכם משתוקקים לחזור. "לכבד את האחר", זה מאוד יפה, אבל מה בעניין של לכבד את הערכים שמהם אתם מגיעים? את החופש המיני שהושג לשני המינים במאבקים לא פשוטים. את השחרור מכבלי הדת? שגם הוא הושג בעמל לא קטן. חופש שאינו מובן מאליו, שנקודת המוצא שלו היא בדיוק זו – השמירה על צניעות האישה וכל העולם הערכי שעומד מאחוריה. תתעוררו – זאת לא רק סוגייה שצריכה לעניין נשים בלבד. זה מה שאתם רוצים שהנשים שלכן יחזרו ללבוש צנוע ושלהזדיין אפשר יהיה רק באישור הרבנות? הדברים האלה נראים לכם לא קשורים? איפה אתם חיים, על איזה כוכב לכת?
במקום שהנאורות (כן, מילה לא גסה. אנשים שפכו דם כדי לקדם אותה) תתן את הטון, אתם מתקפלים מול תכתיבים חשוכים?
אוי ואבוי העזת לפגוע במאבק החשוב וחשוף ערוותם…..
הפתעתך היא מוזרה קצת. עצם ההפגנה והמאבק הם הבעיה. לא נעים להגיד אבל תושבי שיך ג'ארח הפלתשיאנים מצבם טוב מכל הפלשתינאים בגדה וברצואה ובוודאי מרוב תושבי ארצות ערב בטח פלשתינאים. עצם ההפגנה היא ארוע אנטישמי ממומן על ידי שונאי ישראל אבל גרוע מזה אנשים שהמצב של הפלשתינאים מעניין את האחורים שלהם. להפך הם במו הפגנתם תומכים באנשים שמתעללים בפלשתינאים כבר שנות דור יותר מכל צורר ציוני.
למל בלנון אף אחד לא מגרש פלשתינאי מביתו כי אסור שיהה לו בית שלא לדבר על מצב האישה ברצועת עזה וברוב העולם הערבי.
אז זה מה שמטריד אותך?
עולם הערכים שבשמו מפגינים ה"לא-פלסטינים", ובשמו הם תובעים "זכויות" לפלסטינים, הוא עסקת חבילה.
הנכונות לאפשר לפלסטינים לברור את החלקים השימושיים להם כרגע, ולדחות את כל השאר, מצביע על כך שאין פה באמת עולם ערכים משותף, והיחס הפלסטיני לערכים שעומדים מאחרי המאבק המשותף לכאורה הוא אינסטרומנטלי בלבד ואד-הוק.
כשמאבק לחירות הוא אינסטרומנטלי, אין לנאבק כוונה להלחם בעד חירות לכל, אלא הוא מעוניין להשיג חירות לעצמו לדכא אחרים. הוא אינו מעוניין להשיג שוויון, אלא להפוך את הקערה על פיה.
מדוע אנשים התופסים את עצמם כ"שמאל" מוכנים להשכיר את עצמם ולהכפיף את אמונותיהם לשירות כל חולירע בחלד – זה דבר שנשגב מהבנתי.
מדוע אנשים ממוכנים להרוס דבר לא מושלם בכדי להקים על חורבותיו דבר גרוע ממנו – גם כן לא מובן.
יכול להיות ששכל זה לא הצד החזק בשוליים המתלהבים – לא בשמאל ולא בימין. האחרונים רוצים לרכוב, והראשונים משתוקקים לשמש בהמת משא. מי יותר אדיוט – קשה להחליט.
ניסחת יפה את מה שמציק לנו בארץ בכל כך הרבה הקשרים ואירועים. והרי לשם כך בדיוק הומצאה המילה המעצבנת "המצב", הדוחה כל עיסוק בבעיותיו (בעיותיה, בעיקר, אבל יש גם חלשים אחרים, אני מודה) של מי שאינו שייך לאליטות הכוח.
אוף, הדיון הזה כל כך מרגיז אותי שאני חייב להגיב שוב.
בואו נעשה סדר. איש (להוציא את עו"ד עדי בן יעקב)לא אמר כאן בדיון שמי משני הנושאים אינו נכון וראוי. הטענה של נעמה אינה שהמאבק הפמיניסטי הינו ראוי והמאבק בשיח ג'ארח אינו ראוי. להיפך- הבעייתיות עולה מההסכמה ששני המאבקים ראויים וכי בנקודה מסויימת הם מתנגשים. אז מה עושים? בוחרים. לכן טיעונים כמו שטוען ישראל אינם רלוונטיים. הסוגיה אינה כיצד תומכים בכל המאבקים המוצדקים כולם, אלא כיצד בוחרים במקרה שבו מתגלה סתירה.
הטענה של נעמה כי נשים תמיד בסוף יתכן שהיא נכונה עובדתית. אבל הטענה הנלוות כאילו עובדה זו היא היא הסיבה לאיך שנראה השמאל אינה מנומקת ביותר- וגם אינה משכנעת אותי ביותר. יתרה מזו, אם הטענה לא הייתה נכונה עובדתית, אם במהלך היסטוריה חלופית היפותטית נשים לא היו נשארות תמיד בסוף, אז קבוצה אחרת הייתה נשארת בסוף. זה בהגדרה- כאשר בוחרים עניין אחד יותר מאחר, בו זמנית בוחרים דבר אחד פחות מאחר. האם העולם החלופי ההיפותטי, זה שבו היה מתפרסם פוסט זהה, אבל עם כותרת חלופית (הפלסטינים/ השחורים/ הקומוניסטים/ הטרנסג'נדרים בסוף) היה עולם טוב יותר? אני מתקשה לראות את זה.
בכל מקרה, אני לא מתווכח עם הבחירה של נעמה או כל אחת ואחד אחר להעדיף את המאבק הפמיניסטי על המאבק בשיח ג'ארח כאשר הוא מגיע לידי התנגשות. וחשוב יותר, הבחירה הזו *אינה* אומרת שמי שבחר כך הוא דווקא מעודד את הכיבוש האלים ואת מפעל ההתנחלויות הדכאני. אני אודה, באותה המידה, שתוסר מעליי תוית מעודד משטרים המלקים/סוקלים נשים ותולים הומוסקסואלים, כמו שצייצה בעניין נעמה.
נעמה כרמי מציינת באירוניה: " צריך לבחור את המאבקים ה"חשובים" [המרכאות שלי – דרור]. ושאלת חירותן של נשים לבחור – וזוהי השאלה האמיתית, שאף אחד לא יילך שולל אחרי הסחת הדעת שמדובר בשאלה איזה עומק מחשוף יהיה בגופייה – היא שולית ביחס למאבק החשוב באמת המתנהל בשייח ג’ראח".
אני בהחלט מסכים עם האירוניה. חירותן של הנשים לבחור את דרך מאבקן הוא עניין מהותי, בדיוק כמו שחירותו של העם הפלסטיני לבחור את דרך מאבקו הוא עניין מהותי. הבעייה מתחילה כאשר בא מי וקובע כי יש סתירה בין המאבק הפלסטיני (ולא היהודי-ערבי, כפי שנוטים אנשי חד"ש (ומרצ?)לטעון בלהט) לבין המאבק הפלסטיני.
אז מתחילים הדיונים, אז מתחילים הויכוחים, אז כל בעל דיעה יושב וכותב את רשימותיו, והמגיבים המכובדים נותנים דעתם לנאמר ופורסים את תפיסת עולמם.
רק דבר אחד נפקד מכל הדיונים המכובדים הללו: הרעיון המתבקש מאליו לבוא ולשאול את הפלסטיניות עצמן מה דעתן בנושא. הנה זה הגיע, כמה לא מפתיע, מציינת כרמי עוד כרוניקה של דיון שכל מה שנאמר בו ידוע מראש, והיה יכול כל כולו להכתב ע"י כרמי עצמה.
זה התחיל עם ציונים מסויימים שהתעקשו לבוא עם דגליהם, בטענה שזהו מאבק ישראלי למען ישראל טובה יותר או השד יודע מה (לא טרחתי להקשיב לטיעוניהם), וזה ממשיך עם עוד ויכוח פטרוני, שלא לאמר קולוניאליסטי, האם המשמעות של הקריאה לבוא\לא לבוא בבגדים צנועים הינה כניעה ל\מאבק ב מבנה הפטריאכלי המדכא של החברה הפלסטינית. אלא שהדברים נחקרו ונכתבו ונאמרו ע"י פמיניסטיות פלסטיניות.
לא פמיניסטיות, לא פלסטיניות, אלא 'פמיניסטיות פלסטיניות' כקבוצה בפני עצמה, קבוצה שלא רואה את המאבק הפלסטיני כמאבק יהודי-ערבי אלא כמאבק פלסטיני שהיהודים המוסריים מוזמנים להצטרף אליו. גם את המאבק בשייח' ג'ראח יש לראות כך. התפיסה המוטעית כי המאבק הוא יהודי -ערבי, כמו גם סיסמת הבחירות שבאה בעקבותיה, היא זו המערימה את המכשולים ומביאה לידי סתירה לכאורה בין שני מאבקים שהינם מאבק אחד.
כדאי לקרוא בג'דל, גליון מס' 4, על סוגים שונים של פמיניזם בחברה הפלסטינית
http://jadal.mada-research.org/?LanguageId=3
כדאי לקרוא את מאמרה של ג'נאן עבדו – "עמותות הנשים והעמותות הפמיניסטיות בפלסטין 1948 – בין כניעה להתנגדות"
יש ללחוץ כדי לגשת אל jinan%5B1%5D.pdf
וגם את "כיצד יש לקרוא אלימות נגד נשים פלסטיניות בישראל"? – נאדירה שלהוב-קיבורקיאן
יש ללחוץ כדי לגשת אל nadira-heb-final.pdf
השמאל הגברי נכשל – הודיעה בזמנו, סמוך לבחירות, דפנה גולן במאמר ב'הארץ'. עצומות וקובלנות נגד ראשי מפלגת חד"ש נכתבו במחאה על אי שילובן של נשים במקום ריאלי. אני מניח כי גם ב'מרצ' היו עניינים סביב אי בחירתה של זהבה גלאון לכנסת האחרונה. (אלה עניינם של הציונים ולא שלי). רק דבר אחד שכחו כל אותן הפמיניסטיות. הן שכחו שיש מפלגה בה יש מועמדת אישה בתפקיד ריאלי (חלקן ראו בציפי לבני את המועמדת הזו), הן שכחו כי רוב הפמיניסטיות הפלסטיניות נמצאות בבל"ד ובאבנאא אל בלד, וכי אלו לא רואות בעין יפה כל שיתוף פעולה עם הציונים. מה הפלא, כמה לא מפתיע, שאף אחד מתומכי המאבק היהודי-ערבי המשותף לא טרח ופנה אליהן בסוגייה זו?
המאבק הפמיניסטי הזה בתחומי ארץ-ישראל המנדטורית יכול להתבצע רק תחת כידונים ישראליים. ספר לנו בבקשה על הפמיניסטיות בעזה ועל הצלחתן לאחרונה במאבקן. אם אי פעם בעולם הייתה הצלחה מובהקת בוטה נראיית לריאקציונריות פשיסטית קלריקלית מוסלמית ולדיכוי עד עפר של האשה תחת שלטון כזה הרי זה אחרי הימלטות ישראל מעזה. כמו היחס להומוסקסואלים. כמו היחס לבגד ים כמו היחס לאשה בבית משפט שרעי. כמו מקום האשה בבית המשפט כמו זכותה בגירושין. בכל ממד של שיוויון נשי המלטות ישראל מרצועת עזה פגעה בנשות עזה יחסית למצבן תחת ישראל.
אפשר להוסיף גם מימד אמפירי לדיון:
הנה נשים מדוכאות תחת גלאביות בהפגנה אתמול:
[נדרש חשבון פייסבוק כדי לצפות).
סט התמונות המלא נמצא כאן:
http://www.facebook.com/album.php?aid=28900&id=100000150737581#!/album.php?id=100000150737581&aid=28900&s=0&hash=24f5f93eb9ecea9daa0883b199d433da
איתמר, אני מסכימה איתך שאתה קורא את נעמה נכון – במובן של קדימויות של מאבקים.
אלא שהסוגיה לטעמי לא נמצאת כאן וההצגה שלך את הדברים – מעוותת את המציאות. יש לכם שותפים למאבק, שאינם שותפים לעמדות המוצא שלכם ביחס לערכים בסיסיים. לעובדה הזו יש משמעות שאתם מדחיקים. וההדחקה הזו מתקיימת לאורך כל הדרך – וקיימת סתירה בהתנהלות שאין אפילו התחלה של התמודדות איתה. מצד אחד קידוש זכותם של הערבים להיות שונים ובעלי תרבות שונה (שזה יפה מאוד – אבל שיקדשו גם את זכותי לחיות לפי הערכים שלי ואנשים כאן שוכחים שחופש הוא ערך) ומצד שני – חוסר התייחסות גמורה לעניין. אין כמעט שיח או בדיקה ביחס למשמעות של השוני הזה וכיצד הוא מתבטא בקונפליקט שיש לנו איתם ובהתנהלות שלהם: מצד אחר כשותפים שלי למאבק וגם כאויבים שלי (כן, לא תמיד האינטרסים זהים)
פתרון הקונפליקט אין ספק שהוא האינטרס שלנו הישראלים במדינה הזו – אבל הפתרון ראוי שיבוא מתוך הבנה ביחס לשוני התרבותי הקיים ולדיכוי שקיים בחברה שאיתה אתה מנסה לנהל משא ומתן. אבל אוי ואבוי למי שמעלה את הנושא, אבוי למי שרומז, הי הערבים הם לא מערביים, הם אחרים, הם בעלי תרבות אחרת, עם התנהלות אחרת מאשר העולם המערבי ( למשל תפקיד הדת בחברה הזאת, למשל המבנה השבטי, החמולתי והמשמעויות שלו) – כסוגיה שראוי להתייחס אליה – כי אז זאת הרי גזענות, שוביניזם תרבותי, התנשאות. הצביעות וחוסר היושר העצמי הזה – מגוחכים ומסוכנים.
וכך נוצר "שמאל" שמנותק מהמציאות, שלוקח את כל האשמה על כתפיו הדלות – ולא רואה תמונה מאוזנת וריאלית יותר שבה תכלית הרוע לא נמצאת רק בצד אחד ( הצד הישראלי).
הסוג הזה של המזוכיזם, של הויתור על ה"עצמי" – מתבטא בדיוק בסוגיה שאנחנו דנים בה.
[…] הפעילים עצמם (כפי שאפשר לראות בתגובות), ודובי קננגיסר ונעמה כרמי אמרו כל אחד דברי טעם. כל העסק יוצר דיסוננס קוגניטיבי, […]
דבר ראשון אני חייב לכותבת התנצלות לגבי אמירתי שהבלוג לא מאפשר תגובות.
התנצלות, עוויתי, פשעתי, חטאתי.
אני עד, שכשם שניתן היה להביא ציטוטים המסכימים לקוד הלבוש, ניתן היה להביא ציתותים המתנגדים לו וחבל שאין במאמר של קננגיסר אזכורים לאף אחד מהם.
הדיון הזה התקיים במספר מקומות שונים ולא רק באתר. בין היתר בפייסבוק ובישראבלוג שנפתח במיוחד. שם נשמע הקול השני שטוען שאין לוותר על המאבק המגדרי האחד ל"טובת" המאבק האחר.
עצם הדיון הפתוח והשקוף מראה על כך שהשמאל היום בוגר יותר ופתוח יותר ממה שהיה ואף בטוח יותר בעצמו ובאני מאמין המנחה אותו.
אם מישהו מהשמאל הציוני, לאומי, פטריוטי, נאמן, רוצה לחגוג מהצד על המחלוקת הזאת שיבושם לו. רק שיזכור שמה שקבר את השמאל הציוני היו החדרים האפלים של מפלגת העבודה החל מהקומבינות של רפ"י אומץ וכלה בארגזים של עייני.
כמו שכתבתי המון המון מילים. הדבקות עיוורת אקסקלוסיבית חד ערכית חד נושאית בלאומיות יהודית, אירית, פולנית או פלשתינית אינה שמאל ואינה מביאה קולות במי שמצוי בסכסוך לאומי בצד השני.
שמאל זה עוד הרבה דברים. נושא הנהגים עלה במקרה. הוא לא כרוך בכולם. מדוע שמי ששוכר
הסעות להפגנות השמאל לא יוודא לנהגים תנאי עבודה חוקיים [שעות עבודה וכ"ו] שכר מינימום עשות נוספות דמי המתנה. כה פשוט כה אינדיקטורי כה מרגיז ומעצבן את איתמר הלא טהרני.
כל הפעילים שכותבים כאן, כולל מן הסתם כותבת הבלוג (המשובח, יש לאמר. קוראת אותו קבוע. תודה) לא מבינים איפה הם חיים.
ובכן, למדו קורס בסיסי באיסלם ותבינו שהמוסלמים משתמשים בכם רק כדי לזרוק אחר כך. הם עשו את זה במהפכה באירן, כשהשמאל המערבי (קומוניסטים וליברלים כאחד) לא הבינו שהמולות מרמים אותם, פשוטו כמשמעו, ואומרים להם מילים יפות על שחרור מדיכוי כדי שיעזרו להם, רק כדי לתפוס אחר כך את השלטון ולהפוך אותו למשטר הכי חשוך ואפל על היקום.
הם עושים את זה עכשיו. אילו היו יכולים היו משמידים אותנו בכוח. הם לא יכולים אז הם מפתים אתכם במילים כמו "כיבוש", "דיכוי", "אפרטהייד". כולם שקר וכזב. השטחים שישראל כבשה ב-1967 הם שנויים במחלוקת ואינם שטחים כבושים על פי החוק הבינלאומי. לפלשתינאים מעולם לא היתה מדינה ולכן ישראל לא כבשה מהם כלום, אם כבר יש לה עסק עם ירדן ומצרים. הם לא מדוכאים ולא נעלים, למעשה אפילו תושבי עזה לפני ההתנתקות (וגם היום, אם כי זה מדרדר) נהנו מחופש רב יותר מכל אחיהם במדינות ערביות ומוסלמיות גם יחד. תקראו נתונים על חופש ודיכוי בעולם ותראו בעצמכם. זו אנטישמיות ורצון למחוק את ישראל על המפה. הם יושבים להם בבתיהם וצוחקים עליכם – השמאל הישראלי השוטה. הטמבלים שקונים את הססמאות המופכות שלהם. האידיוטים שעוזרים להם להשמיד את מדינת ישראל.
במערכה של מוסלמים נגד לא מוסלמים הכול מותר למוסלמי. מותר ואפילו רצוי לשקר. ואתם קונים את זה. מתי תפקחו עינים ותראו את המציאות???
מגרשים אותם מהבית.
זה שחנה בית הלחמי חשה שהיא להם "טובה" שהיא באה להפגין, זה גרוטסקי.
אני מציע הפגנה בגיפויות במאה שערים וברחבת הכותל קודם. ראשית, אלו לא שטחים כבושים. שנית, שם אינכם מוזמנים לשתף פעולה עם קרבנות עוול מיידי ונורא, אז אפשר לעשות מה רוצים.
שלישית, קשוט עצמך וכל זה.
רביעית, תיקון: לא "מגרשים" אותם מהבית. מדינת ישראל שלך מגרשת אותם מהבית. בעצם את.
מדינת ישראל היא שלי כפי שהיא של בעלת הבלוג הזה והיא גם של עוד כמה מיליוני אנשים. אין לך זכות להעביר אותה ליישות זו או אחרת, במקרה זה לבעלת הבלוג. אם הנאמר רמז שזו אינה מדינתך והיא אינה שלך כתבי זאת בצורה ברורה.
איש(ה) אינו עושה לאיש(ה) "טובות". זה נכון שבשייח גראח נעשה עוול. לאור הנכתב כאן ברור לי, אם מקודם היה לי ספק, שעוול זה מנוצל על ידי יחידים לקדם עוולות רבות וקשות ויש לי, לאור הנכתב כאן, ספק רב במטרות חלק מהמפגינים שם.
[…] הלבן מאת יוסי גורביץ, על נשים וערבים מאת דובי קננגיסר, נשים בסוף מאת נעמה כרמי. […]
זה נכון בשייך ג'ראח מתבצע עוול נורא. מי שלוחם נגד העוול הזה צריך בני ברית וצריך להבהיר עמדתו מה יהיה אחרי סילוק העוול. כך היה תמיד בשמאל. מאז ימי המהפכה הצרפתית, 1848 מרכס, בקונין, גרמאשי והלאה. תמיד הצגת מניפסט על תכנית לעתיד משוער הייתה צורך אימננטי (גם אני מכיר מילים יפות ). מלבד גברת בחצאית כתומה שאין לי שייח ושיג עמה והיא מוליכה את התנועה הלאומית היהודית לאבדון היחיד כאן שהציג תכנית הנו נציג בל"ד. בתכניתו שייח ג'ראח הנו שלב ראשון בהפיכת הארץ לתיאוקרטיה מוסלמית לאומנית בדוגמת אירן ולוב והפיכתי לעבד דהימי. משונה שמכנסיים קצרים הנם סיבה למחאה ואילו העמדה הפשיסטית רצחנית של בל"ד מתקבלת בברכה על ידי מי שמפגין בששיח ג'ראח ובלעין. הרי ברור שהדרת המרכיבים המעמדיים, המיניים, חברתיים, מעמדיים ממהברית המתממשת בשייח גראח על ידי מי שקוראים לעצמם "שמאל" היא כבר שלב באימוץ של הפשיזם הקלריקלי טוטליטירי גזעני-אנטישמי של הברית בל"ד-חמאס.
שלום
אני פעילה מרכזית במאבק בשייח ג'ראח.אני כותבת כאן מתוך תחושת עלבון אישית. מרבית חיי כמו חייהן של פעילים ופעילות אחרות מוקדשים כעת למאבק בשייח ג'ארח, והנה נדמה שבאיבחת מקלדת ניתן לבטל עבודה שאנחנו עמלות עליה ימים ולילות. כמובן שניהול המאבק רחוק מלהיות מושלם וביקורת היא קריטית , אלא שהביקורת הספציפית הזאת בעיני היא שטחית ונובעת מחוסר היכרות אני אתייחס למספר נקודות
1. יש לי פרספקיטבה של מספר שנים בתור פעילה והיכרות עם רבים מאירגוני השמאל בארץ . מתוך הפרספקטיבה הזאת אני יכולה לומר שהמאבק בשייח ג'ארח יוצא דופן בהובלה הנשית שלו. מההפגנות עצמן שבהן שרה בנינגה היא הקול הבולט במגפונים ,דרך הועדה המשותפת עם הפלסטינים שמרבית היושבות בה מהצד הישראלי הן פעילות, ועד לכל מנגנוני קבלת ההחלטות האחרים , נשים מובילות. יתרה מזאת הנשים שבחזית המאבק בשייח ג'ארח רובן ככולן בעלות תודעה פמינסטית עמוקה
2.המאבק שאנחנו מנהלים בשייח ג'ארח הוא מאבק משותף. במאבק משותף יש ויתורים משני הצדדים. בעבר הדגשנו את עוצמת הקרבה שנדרשת מהפלסטינים כדי לעבוד איתנו, הפעם חשוב לי להתייחס לצד שלנו. אכן בעבודה המשותפת אנחנו נאלצות לפעמים להקריב עקרונות שאנחנו מאמינות בהן. במאבק משותף אין טהרנות. מאידך כן חשוב לנו להבין את הגבולות שלנו ,להבין על מה אנחנו מוכנות לוותר ועל מה לא, ובשיח הפנימי שלנו לחזק את הבסיס שלנו כקבוצה פמיניסטית. שיח בנושאים האלו מתקיים כל הזמן ועכשיו לאור גדילת מספר הפעילים אנחנו עובדת כדי להרחיב אותו למעגלים הרחבים יותר.
3. הטענה שלמרבית אירגוני השמאל שפעלו או פעלים בשטחים אין אג'נדה ברורה או הם נמנעים במובהק מלהתעסק בדיכוי של הנשים הפלסטניות היא ככל הנראה נכונה. ההרגשה שלי היא שהמצב במאבק בשייח ג'ארח שונה ,קיימים נסיונות אומנם ראשוניים לפתח אג'דנה כזאת. הפתח לתקווה כאן הוא שזה מאבק משותף שכרוך אומנם בויתורים אך מאידך מתקיימת בו גם השפעה הדדית. אני יכולה להגיד שבמקרה על שייח ג'ארח השינויים האלה מתחילים לקרות, אומנם בקצב איטי מאוד אבל הם רק הולכים להתעצם. לדוגמא אנחנו הולכים ככל הנראה להשתתף במצעד הגאווה תחת הסמל של שייח ג'ראח. המאבק המשותף חושף את החברה הפלסטינית: נשים ,גברים, נוער, וילדים להשפעות חדשות, ובהתאמה אם דברים נעשים ברגישות הפתיחות מצדם עולה.
4. ספציפית לגבי סוגיית הלבוש. אחת המוטבציות העקריות אכן הייתה פנייה מכיוון הנשים הפלסטניות. אני אגיד זאת בצורה הכי ברורה היסוד לבקשה הזאת הוא דיכוי מופנם , ואף על פי כן אנחנו הפעילות ישראליות בחרנו לקבל אותה. המאבק בשיייח ג'ארח יוצר סיטואציה של חיכוך אינטנסבי בין חברה מסורתית לקבוצת פעילים בעלת ערכים ליברליים. התוצאה בפועל היא תיהום של אנטגוניזם שנפער אצל נשות שייח ג'ארח שמופנה כלפי המאבק עצמו. ואכן יש מספר נשים בשכונה שכבר הודיעו שהן מדירות רגליהן מההפגנות. בעיננו לא ראוי לחגוג את החופש שלנו בהפגנה בזמן שאותן נשים ספונות בביתיהן( אם יש להן כזה). אחד העקרונות של האג'נדה הפמיניסטית שלנו היא להביא למקסימום את המוערבות הפוליטית של השותפות הפלסטניות שלנו.
5.כדי שאישה תוכל להשתחרר היא צריכה חדר משלה. לנשות שייח ג'ארח אין חדר כי אין להן בית. הנקודה כאן היא שאי אפשר להוציא בשום פנים ואופן את הכיבוש ממשוואת הדיכוי של נשים פלסטניות.הטענה קודם נלחם בכיבוש ואחר בדיכוי של הנשים היא לא נכונה , כי הכיבוש הוא נדבך מרכזי בדיכוי שלהן. המהלך ההגיוני בעיני הוא לגייס אותם למלחמה משותפת בדיכוי החיצוני שתעצים אותם מספיק כדי שיוכלו להילחם בדיכוי מהבית .
6.בהקשר של סוגיית הלבוש עלו מספר הערות על המרחב הציבורי כשהמרכזית שבהן היא שהגן בו אנחנו מפגינות הוא מרחב כזה ולכן אין זכות לומר לאף אחת או אחד איך להתנהג בו. נקודה שחשוב מאוד להבאיר -המשמעות של הכיבוש במזרח ירושלים ובשייח ג'ראח בפרט היא הפקעת המרחב האישי מפרטים והפקעת המרחב הציבורי מהקהילה .אחת המטרות שלנו אפוא היא להחזיר לתושבי שייח ג'ארח תחושת השליטה במרחב הציבורי באיזור מגוריהם. המצב בהפגנות בו קבוצה יהודית גדולה משתלטת על המרחב ומתנהגת בצורה שסותרת את המסורת המקומית מערער על כך. הבקשות שעלו גם בנושא האלכוהל וגם בנושא הלבוש מנסות לאזן מעט את המצב הזה. בהקשר הזה חשוב להזכיר שמדובר בקהילה שעברה לא מעט טלטלות בתקופה האחרונה וכל שינוי או לחץ לא מידתי עלול לפורר אותה.
ד.
הפמיניסטיות שמנסות להשתלט על המאבק ולהכניס תכנים פמיניסטיים במקום להתמקד אך ורק בעוול הנקודתי שגרם בגצ (ולא אף גורם אחר!) מביא יותר נזק מתועלת להמשכו של מאבק יהודי פלסטיני משותף כלשהו בעתיד.
נשים אלו (רק נשים) אינן מבינות כי הן מפגינות נגד עוול שנעשה לתושבים על רקע לאומני גזעני, ללא שום קשר לדעותיהם השונות – לא מדובר במקשה אחת של חברה פרימיטיבית מסורתית פטריאכלית וכו'. (גם גישה הרואה בהם כאלה היא סוג של גזענות)
גם כשמפגינים מול שחרור אסירים פלסטינים לא בהכרח מביעים תמיכה בפעולות התנגדות אלימות (מה שמכונה טרור ע"י הציונים). כשמפגינים להשבת זכויותיו של האסיר יגאל עמיר לא מבטאים תמיכה ברצח רבין. האג'נדה של הפמיניסטיות הפלסטיניות הוא ברור: לא הכובש הוא זה שיתערב במאבק הפמיניסטי בתוך החברה הפלסטינית.
לכל הטענות שהועלו בתגובתה של דורית התייחסו בזמנו הרבה פעלות פמיניסטיות פלסטיניות. אלא שחברי חד"ש משוכנעים משום מה כי אם התושבים לא תומכים בסיעת חד"ש, יש לחנכם ו"להסביר" להם כי המאבק הוא יהודי-ערבי משותף. זהו קולוניאליזם לכל דבר ועניין, היות ורוב התושבים והתושבות מבקשות סיוע בדבר מאד מסויים. את המאבק הפמיניסטי הפלסטיני יידעו לנהל לבדן.
אין פלא איפוא כי כיום רוב רובם של הפלסטינים בישראל אינם מעוניינים במאבק יהודי-ערבי משותף, וחלקם גם סבורים שהנזק במאבק כזה גדול יותר מהתועלת. על תומכי חד"ש, וביתר שאת על תומכי מרצ, להקים וועדת חקירה כדי לחקור מדוע הגיעו הפלסטינים להחלטה כה קשה וכואבת זו.
אני קוראת את המניפסט שלך וחושבת, איך התפכחנו, נשות הדור הקודם של השמאל הישראלי. אל תחשבי שלפני שלושים שנה לא העלינו את אותן טענות בדיוק כשהמאבק הפמיניסטי נדחק לשוליים מפאת חשיבות המאבק הפלסטיני.
ומה שמעניין עוד יותר, שטענות דומות מאוד השמיעו נשים לפני תשעים, שמונים, שבעים, וששים שנה, כשהמאבק להקמת המדינה דחק וביטל את המאבק של הנשים היהודיות הציוניות לשוויון וחלוקה שווה של הנטל בבית ובעבודה, ולשיתוף מלא יותר במאבק הציוני.
אותן הטענות. אותה המנטליות. אותם הוויתורים.
מדהים הדיסוננס בין הנימה הכל יודעת שבה הכותבת לבין חוסר ההיכורות עם המציאות של הפעילות בשייח ג'ארח. יש דברים שלא משתנים ויש דברים שמשתנים לאט , גם גם בשבילנו סגיות מגדריות הן עדיין אישיו. ההבדל הוא שאנחנו לא שומרות תיסכולים בבטן עד להתפתכחות כואבת . אנחנו מדברות את הדברים ביננו הנשים וגם מול העמיתים שלנו לפעילות. סביב הפעילות בשייח ג'ארח התגבשה קבוצה נשית חזקה עם הרבה סולדאריות פנימית . אנחנו לא מוותרות על המקום שלנו כשחקניות פולטיות משמעותיות ובפועל נשים מעורבות לא רק כפנים החיצוניות של המאבק אלא מובילות החלטות עקרוניות ואסטטרטגיות. אחת מהחלטות שננשים פעילות הובילו במובהק היא החלטה על הלבוש ( מטעמים שכבר פירטתי) .אפשר לבקר את ההחלטה הזאת אבל לטעון שהיא נובעת ממהמאפיינים השובנסטיים של קבוצת הפעילים ,זה פשוט לא נכון. מהלך נוסף שקבוצת של הפעילות בשייח ג'ארח מובילות כעט הוא פרוטוקול מתקדם לטיפול בנושא של הטרדות מיניות בפעילות , אני לא אפרט כאן אבל הנושא הזה בשום פנים ואופן לא עובר בשתיקה
[…] הדוסים היהודיים והמוסלמיים כאחד) יש לבוא בלבוש צנוע. נעמה כרמי, קננגיסר ועוד אחרים הביעו את דעתם לטובת חופש האישה […]
אין כאן אוכלוסיה אחת שמנהלת מאבק אחד. המאבק של הפלסטינים הוא "ישראל גירשה אותי מהבית, אני רוצה לחזור". יש מאבק אחר, של היהודים, שאומר "ישראל ירדה מהפסים, ואני נלחם כדי להחזיר אותה למוטב".
לבני העם הכובש יש אפשרות לבחור במאבק הזה (שמואל הספרי, למשל), או להצטרף למאבק הערבי. אף אחד לא מונע מישראלים להפגין נגד נישול ערבים מול העיריה, אבל זה לא קורה, אז מי שאכפת לו – יכול להצטרף למאבק הערבי הקיים.
אך שוד ושבר – החברה שם לא מתוקנת. אצלנו כבר יש לגליזציה של סמים ונשים מרוויחות משכורות הגיוניות, והם עוד חשוכים (בין השאר בגלל שאריק שרון חיזק את החמאס בתור אופוזיציה לאש"ף). ואז אתם מרגישים שצריך לעשות קצת ראורגניזציה בקהילה הכבושה (כמו האמריקאים שמשליטים דמוקרטיה בעיראק ומחזקים את אש"ף בעזה עם קצת נשק).הערבים לא צריכים עוד סוג של סי.איי.איי. ויודעים לזהות קולוניאליזם (הנה. אמרתי את מילת הק.).
מי שרוצה להיאבק במסגרת החברה היהודית, מוזמנת להפגין מול העיריה. אפילו בעירום. זה משהו שערבים לא יכולים לעשות (העיריה. לא העירום), אז תעזרי איפה שאת יכולה, ובתנאים שלך.
מי שתבחר להצטרף למאבק של הערבים בתנאים שלהם, תוכל להכיר את הקהילה (רצוי לדעת ערבית. זה מותר האדם על הסי.איי.איי), ולהקשיב במקום "לחנך". הערביות לא הבלות, והן בקיאות בתורת האפשר. זו הדרך היחידה לגלות עוולות נגד נשים בחברה הערבית שחשוב ואפשר לתקן.
הזכות ללבוש חולצה עם מחשוף היא לא הראשונה שבהן, ואני לא אומר את זה בתור גבר יהודי. תשאלו כל אישה ערבית.
ומי שחושבת שאם היא תבוא עם מחשוף להפגנה היא תגרום לשינוי בחברה הערבית היא יותר הבלה אפילו מהסי.איי.איי
[…] למתן תשומת לב לשיח המקביל עם המתנגדים אך גם עם השותפים. נעמה כרמי ודובי קננגיסר מצרים על הפגיעה בנשים שיש בבקשה היוצרת […]
[…] ומונע מהם להשתתף במאבק. שלא במפתיע, דובי קננגיסר, נעמה כרמי ויוסי גורביץ נחרדים מהקריאה הזו. כפי שמנסח את הטענה […]
מה שדורית (28)כתבה. כל מילה נוספת מיותרת. אם כי תובנות אינטליגנטיות ממצביעות ומצביעי ציפי לבני, ג'ורג' אורוול ולימור לבנת (יחד ולחוד, לא בהכרח בסדר זה) יתקבלו כמובן בברכה
[…] ומונע מהם להשתתף במאבק. שלא במפתיע, דובי קננגיסר, נעמה כרמי ויוסי גורביץ נחרדים מהקריאה הזו. כפי שמנסח את הטענה […]
[…] נכתבו שלשום. בינתיים התפרסמו גם רשימות בנושא על ידי נעמה כרמי, אורן ירמיה, חנן כהן ויוסי גורביץ, ואני פרסמתי עוד משהו […]
[…] העלו פוסטים מעניינים בנושא נעמה כרמי, יוסי גורביץ המופלא, חנן כהן ועירא […]
כמו כן, יש לבקש מהבנות לקבל בהבנה הטרדות מיניות, ולא להתייחס אליהן בצורה קולוניאליסטית. חשוב לזכור שבחברה הפלסטינית הפוסט טראומית והגברית בשליטתה (לא לבלבל עם שוביניסטית) אשה רוצה להיות מוטרדת, לשם כך היא בעצם כאן. חשוב לזכור שכאשר הפעילים הפלסטינים מסכימים שנעמוד לידם בהפגנה, הם עושים זאת מתוך הקרבה רבה הדורשת פיצוי. מעבר לכך, נוכחות של נשים המדיפות ריח של סקס, ומאידך, לא נותנות, יוצרת עוגמת נפש קשה בקרב הפעילים. שלא לדבר על כך שכל בחורה שמסכימה להיות מוטרדת מינית, מורידה מעצמת ההטרדות שסובלות הפעילות הפלסטיניות, ומאפשרת בכך הקלה פמיניסטית על האשה הפלסטינית המדוכאת (לפחות בעיניים קולוניאליסטיות.
[…] לת' הזה, כי הנה שבוע מאוחר יותר הבלוגוספירה כולה עוסקת רק בזה, או לכל הפחות כולם מחמיאים לדובי (ת'כלס, מגיע לו) […]
[…] באתר המאבק בשייח ג׳ראח, ומה שכתבו עליה דובי קננגיסר, ד״ר נעמה כרמי, יוסי גורביץ, נדב פרץ ועירא […]
[…] ולכן יש מקום לתהות בדאגה על מהותו של שיתוף הפעולה. נעמה כרמי הרגיזה רבים כשכינתה את הפעילים “אידיוטים מועילים”. היא איננה […]
[…] עד מאד שעלו בוויכוח במקומות שונים, גם כאן בתגובות לפוסט הקודם. סער מנסה ללכת בין הטיפות ולצאת בסדר עם כל הצדדים. […]
[…] בבלוג של דובי קננגיסר – "לא שומעים!", וגם באנגלית, נשים בסוף – נעמה כרמי, מבוכת הגבר הלבן – יוסי גורביץ’, הם לא […]
אני רוצה לחזק את דבריו של המגיב ישראל ישראלי, שאמר-
"האם יש שמאל ערבי משמעותי שמוכן לדון בעתיד: פמיניזם, ועד, חוזה עבודה, שמונה שעות, הסתייגות מקלריקליזם, סובלנות דתית ומינית? לדבר להבטיח לכתוב במצע? היכן ראינו כזאת בלמעלה מאלף מיליון מוסלמים ומאות מיליוני ערביים? נו באמת…"
בנג'מין פרנקלין אמר "אנשים שמוכנים לוותר על החירות שלהם לא ראויים לה."
ואני אוסיף על כך- אנשים שלא מאמינים בחירות או שוויון- לא ראויים לחירות או שוויון.
עם כל הכבוד, אני חושב שמעמד האישה המוסלמית, והערבית בפרט, הוא נושא הרבה הרבה הרבה יותר חשוב מהכיבוש הקטנצ'יק שלנו. מדובר בנושא גלובאלי שמשפיע על כ500 מליון נשים ברחבי העולם, שגדלות לתוך תרבות נחשלת ומדכאת, שטרם הצליחה להקים דמוקרטיה אחת- על אף שהאסלאם מונה 47 מדינות.
וזה לא נראה לי צירוף מקרים…
צדקה בהחלט נעמה כשציינה שהשמאל נוטה להיכנס פעמים רבות לנעלי האידיוט המועיל- שמרוב רצונו הטוב לשנות עולם, מתעלם לחלוטין משותפיו למסע, ומההשלכות הברורות לכל מתבונן למעשיו.
כולנו ראינו את הצילומים מהמרמרה- את פעילי השלום האמיתיים מאירופה, שמצאו עצמם שטים יחד עם חבורת פושעים, ג'יהאדיסטייים שהתראיינו לתקשרות הערבית על רצונם להפוך לשהידים עד סוף ההפלגה, ולקחת עימם כמה שיותר חיילים- וזה בדיוק מה שהם עשו.
אני בהחלט תומך בסיום הכיבוש- אבל אסור להיות עיוור. אנחנו לא נשנה את התרבות הערבית, אבל אסור לנו "לכבד" את התופעות הברבריות והחשוכות שכה רווחות בה- דיכוי אלים של האישה, סקילות, הוצאה להורג של אתיאיסטים והומואים, צנזורה גורפת של חופש הביטוי, מילת נשים, רצח על כבוד המשפחה ועוד שלל מטעמים שליבראלים נלחמו כל כך קשה כדי למגר במערב.
צריך לסיים את הכיבוש בשבילנו- אבל אני לעולם לא אתמוך בויתורים "תרבותיים"…
יוני וישראל ישראלי – כן, יש שמאל פלסטיני. דוגמא בולטת: מוסטפא ברגותי, שזכה בכ-20 אחוז בבחירות לנשיאות ב-2005, על מצע ליברלי מתקדם. נחש, אגב, לאיזו מועמד בבחירות הללו הציקו כוחות הבטחון הישראלים ואף עצרו אותו במהלך הקמפיין?
[…] המאבק "החשוב". פעם זה היה המאבק נגד הכיבוש, שבשמו דחקו אותן. היום מאבקים אחרים, למרות שהם אמורים להיות ה-מאבקים […]
[…] זה לא הזמן לפחות אייתו את שמי נכון. יודעים מה, עזבו נשים בסוף מתי (לא) מגינים על […]
[…] נשים בסוף הוא שמו של פוסט מצויין שפרסמה ד"ר נעמה כרמי ביולי 2010, עת סערה הרשת מסוגיית דרישת פעילי שייך ג'ראח מן המפגינות להגיע ב"לבוש צנוע". עיקר תגובות הפעילים עסקו במה שאני מכנה "תיעדוף זכויות אדם". היינו – זכותכן הריבונית להחליט מה אתן לובשות בבוקר, או כפי שעולה מחשיפת ההטרדות – להיות מוגנות מהטרדה מינית, יכולה לחכות. המאבק בכיבוש חשוב יותר. התפיסה הזו מסמלת את מקומן של נשים בשמאל הישראלי מקדמת דנא. כפי שבהתיישבות הן היו שוות אולם שובצו בתורנויות גנון, כביסה ומטבח, ובשמאל של אחרי מלחמת לבנון השנייה הן היו שוות אבל רק הגברים הגיעו לעמדות מפתח בחברה הישראלית (The proof is in the pudding), כך גם בשמאל ה"רדיקלי" של השנים האחרונות הן שוות, אבל הגנה על זכותן למרחב בטוח והוקעת המטרידים תחכה עד שיסתיים הכיבוש. […]
[…] בנושא: נשים בסוף “זה לא הזמן” וגם, לא נשכח חלילה: בשביל […]