קרוא וכתוב

כתבה ב'הארץ' מספרת על  התופעה שבה גינקולוגים וקופות חולים מאיימים על פציינטיות בתביעות השתקה בשל כך ששיתפו את מה שעברו אצל רופאים אלו בקבוצות דוגמת 'המלצות ואזהרות על גינקולוגיות.ים' (גילוי נאות: אני חברה בקבוצה). גם מנהלות הקבוצות זוכות לאיומים בתביעות. זאת כתבה חשובה וכדאי לקרוא את כולה. אני רוצה להתרכז דווקא בתגובות של הממסד הרפואי שמובאות בסופה.

המשך…

Read Full Post »

חוק זכויות החולה מדגים שאין די בעיגון פורמלי של זכויות בחקיקה. יש צורך בחינוך לזכויות אדם כדי להגן עליהן ביעילות.

זה הנושא שבחרתי לכתוב עליו כשהוזמנתי לכתוב רשימה לבלוג חדש – שיח.זכויות@מינרבה – הבלוג האקדמי הראשון לזכויות אדם, של מרכז מינרבה לזכויות אדם באוניברסיטה העברית.

מוזמנים לקרוא בקישור כאן את הרשימה.

Read Full Post »

הכתבה המחרידה הזאת קשה לקריאה.  הנה רק הפתיח שלה:

סטודנטיות שצפו בניתוח הוזמנו לנצל מצב שבו אישה מטופלת מורדמת כדי לתרגל מישוש שדיים על מנת לגלות גושים. במקרה אחר דיווחו סטודנטיות בשנה ה', בסבב גינקולוגיה, כי רופא בכיר נעמד מול רגליה המפושקות של חולה מורדמת ונע קדימה ואחורה כאילו הוא מקיים עימה יחסי מין, לקול צחוקם של המתמחה והאחיות שנכחו בחדר. לא פעם הצוות הטיפולי בחדר הניתוח – אחים, אחיות, רופאים ורופאות – נוקטים שפה מינית גסה ומבזה כדי לתאר איברים בגוף המנותחת או המנותח. זה יכול לכלול התייחסויות כמו "איזה כלי גדול יש לו", "תחת של קרדשיאן", "תספורת יפה" (בהתייחסות לשיער הערווה), הערות על צורתו של איבר המין הנשי בניתוחים גינקולוגיים, הערות כלליות על המראה של החולה כגון "איזה נקבה דוחה ומכוערת".

עברתי 5 ניתוחים. המחשבה שבזמן שהייתי מורדמת להוצאת גידול סרטני סטודנטיות/ים התאמנו עלי בבדיקת שד (ללא הסכמתי – עבירה פלילית!), ובזמן שנאבקתי על חיי בניתוח חירום הרופאים ועוזריהם העבירו דאחקות של "בדיחות" פוגעניות ואמירות מבזות על צורת איברי, ואולי גרוע מזה – גורמת לי לרעוד מזעם ואימה.
אני איבדתי כל אמון במערכת הרפואית.

רופאות ואחיות שעמדו מן הצד ושתקו מול ההתנהגות הזאת שהתרחשה בנוכחותן, או צחקו מה”בדיחות” על חולות – אל תתפלאו שאחר-כך גם אתן מוטרדות על ידי רופאים! רופאים ורופאות (בוודאי בכירים) שמחר לא משמיעים קול בפומבי ועושים מעשה כדי לעצור את מה שמתואר שקורה בחדרי ניתוח לחולות (וחולים) מורדמות – אתם שותפים לפשע!! ככה פשוט.

Read Full Post »

אוסף גינקולוגים וגינקולוגיות חסרי וחסרות מודעת עצמית התקבצו להציג לנו מופע מדהים של האשמת הקורבן בחסות ערוץ 13. תשע דקות תמימות נאלצנו לחזות במופע התקרבנות של "אכלו לי שתו לי", שבו סיפרו הרופאים האומללים שהם הם הקורבנות המסכנים והרדופים של האווירה שנוצרה בעקבות התלונות על הטרדות ותקיפות מיניות שעברו נשים אצל קולגות שלהם.

המשך…

Read Full Post »

"לא אפעל בחוסר צדק כלפי החולים ולעולם לא אזיק להם"

בפרץ של כוחניות שהפנה כלפי פעם, הטיח בי רופא (משפחה!) אחד: “את מחפשת צדק? – לא פה!". המשפט נחרט בזכרוני – היה זה שיאה של מסכת השפלות שעברתי מצד רופא זה, שבעיני לא ראוי לתוארו – כשעשיתי דרכי מחוץ לחדרו על-מנת שלא לשוב אליו לעולם. שכן האמנם אפשר לדבר על הקשר כלשהו של זכויות – לא כל שכן הזכות לבריאות – שאיננו קשור לצדק?!

אפשר וקל, כמובן, לפנות אל החוק והמשפט. סעיף 1 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי (שנחקק טרם היה הנ"ל רופא אפילו) קובע: "ביטוח הבריאות הממלכתי לפי חוק זה, יהא מושתת על עקרונות של צדק, שוויון ועזרה הדדית". ובסעיף 3ה': "שירותי הבריאות יינתנו תוך שמירה על כבוד האדם, הגנה על הפרטיות ושמירה על הסודיות הרפואית".
חוק זכויות החולה (שאף הוא קדם להסמכתו של הנ"ל כרופא), עוסק כל כולו בזכויות המטופלים, כפי שניתן ללמוד משמו, וממטרתו המוגדרת בסעיף 1: "חוק זה מטרתו לקבוע את זכויות האדם המבקש טיפול רפואי או המקבל טיפול רפואי ולהגן על כבודו ועל פרטיותו." (ההדגשות בציטוטים משני החוקים הוספו). וכדאי גם לציין במיוחד את סעיף 4א' לחוק, האוסר על אפליה בין מטופלים "מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא, נטייה מינית, גיל או מטעם אחר כיוצא באלה" – מהו איסור על אפליה אם לא דרישה מובהקת של צדק?

המשך…

Read Full Post »

מאמר שלי בכתב העת אלכסון.

מסע אישי ארוך בעולם הרפואה, המחלה, הטיפול וההתמודדות מגלה את כשלי הרפואה ומבוכיה, את הצורך לחנך את הרופאים, ואת שערי החסד שעל כולנו לפתוח ולהיפתח אליהם.

הדרכון הבריא לעולם זמני הוא. למעשה, כולנו מחזיקים כל הזמן באזרחות כפולה: זו של ממלכת הבריאים וזו של ממלכת החולים, אבחנה שטבעה סוזן סונטג בספרה המחלה כמטאפורה (בתרגום יהודה לנדא. אלה השורות הפותחות את הספר):

המחלה היא הצד החשוך של החיים, האזרחות המעיקה יותר. כל הנבראים מחזיקים באזרחות כפולה – בממלכת הבריאים ובממלכת החולים. אף-על-פי שכולנו מעדיפים להשתמש בדרכון הטוב, במוקדם או במאוחר חייב כל אחד מאתנו – לפחות לזמן מסוים – להזדהות כאזרח של המקום האחר ההוא.

להמשך המאמר בכתב העת “אלכסון”.

Read Full Post »

פוסט אשפוז
אפשר גם אחרת, יש אפילו מה לאכול, אבל רופאים צריכים להזדהות בפני החולה.

הפעם שהיתי במחלקה השנייה (לקודמת לא הייתי חוזרת בעד כל הון שבעולם), והטיפול היה בהחלט שונה. כידוע, מי שקובע את רוח המחלקה הוא המנהל שלה. (ובמרפאה: הרופא. זאת הסיבה שהמרפאה המקומית נראית כפי שהיא נראית. ולא לטובה אם מישהו לא הבין). אז אפשר גם אחרת.

המשך…

Read Full Post »

בשנים האחרונות הדרכון של ממלכת החולים לא מאופסן במגירה. הוא כל הזמן בתוקף, ונוכחותו מורגשת בכל יום. אבל יש זמנים שבהם הוא משתלט ודוחק לחלוטין את הדרכון הבריא. כשאת שבה ו"מפעילה" את האזרחות האחרת שלך, של ממלכת החולים – עוד לפני שאת מופשטת מבגדייך (כדי להקל על הדה-הומניזציה שתעברי), את מופשטת מהפרטיות שלך ומכבודך.

המשך…

Read Full Post »

לא אחת שומעים על חולים סופניים שהרופאים הקצו להם שבועות ספורים, או חודשים ספורים, לחיות. האחרון שעלה לכותרות הוא הפרשן בעל הטור בוושינגטון פוסט, וזוכה פרס פוליצר, צ'רלס קראוטהמר, שסיפר על כך לקוראיו.

המשך…

Read Full Post »

בחודש הבא יתקיים ברמב"ם הכנס הראשון של "המסע החברתי להבראת הרפואה". איזה יופי. כמה נחוץ, להבריא את הרפואה. וכמה חבל שגם בכנס הזה אנשי הרפואה מדברים עם עצמם, ואל עצמם. בלי לשתף את מי שבריאותם והבראתם היא יעדה של הרפואה. לא, לא "קליינטים", ה"לקוחות" של המערכת, ביטוי נתעב שהשתרש באותה מערכת, כאילו אנחנו קונים ממנה מזרונים. אלא פציינטים. המלה "פציינט" באה מלשון "סבל". עניין שרבים מדי מהרופאים והאחיות נוטים לשכוח.

המשך…

Read Full Post »