Feeds:
פוסטים
תגובות

Posts Tagged ‘זכויות אדם’

בצלםעצוב היה לקרוא את הכתבה על מה שקורה ב'בצלם'. ארגון זכויות אדם שאיבד את דרכו.
עוד ארגון, שכן הוא לא הראשון ולמרבה הצער כנראה גם לא האחרון.        

בזמן מלחמה זה מתחדד, אבל מנסיוני הדברים נמצאים שם כל הזמן: אנשים נכנסים לארגון זכויות אדם ולא רק מצפים שהוא יבטא את עמדותיהם הפוליטיות בכל דבר ועניין, אלא מכפיפים את פעולתו לאג'נדה הפוליטית שלהם. במקרה הרע מתוך אי-הבנה מהן זכויות אדם ובמקרה הרע יותר מתוך כוונה.

המשך…

Read Full Post »

במוסף גלריה של הארץ בסוף השבוע האחרון התפרסמה כתבה על אורי גרשט, אמן ישראלי שחי בלונדון שנים רבות, ותיאר את המצוקה שלו מול המוסר הכפול של המילייה שלו. אבל את עיני צד המשפט שבו אמר "במשך 35 השנים שבהן אני חי בלונדון לא חוויתי ולו פעם אחת התנהגות שאני יכול לזהות בה אנטישמיות. ביקורת על ישראל אני שומע לעתים תכופות, אבל בעיקר אני חווה כאן בלונדון קבלה ופתיחות גדולה מאד".
ולו פעם אחת.

המשך…

Read Full Post »

אתמול הלך לעולמו תומאס בורגנתל, ניצול שואה ממחנות אושוויץ (לשם הגיע בן 10 וצעד במצעד המוות) וזקסנהאוזן, שהיה למשפטן בינלאומי של זכויות אדם, חבר בוועדת האו”ם לזכויות אדם, שופט בבית המשפט הכלל-אמריקאי לזכויות אדם (האמריקני הראשון שנבחר לכהן בו), ובשיא הקריירה שלו שופט ואב בית הדין של בית הדין הבינלאומי (ICJ).
למרות הזוועות שעבר, בורגנתל מעולם לא הפסיק להאמין באנושות.

כתבתי עליו בהקשרים שונים בבלוג.
בין השאר לגבי הכחשת שואה וחופש הביטוי – בורגנתל פסל את עצמו כחבר הוועדה לזכויות אדם מלדון במקרה של מכחיש השואה פוריסון.
ולגבי חוות הדעת המייעצת שנתן ה-ICJ בנושא חומת ההפרדה, שבה בורגנתל החזיק בדעת מיעוט כשקבע שלמרות שיש לבית הדין סמכות לא יהיה זה נכון להפעיל אותה במקרה זה ולהיכנס לדיון. לדעתו לא היה בפני בית הדין הבסיס העובדתי המספיק כדי להגיע להחלטה, מה שמחליש את הכרעתו הגורפת של בית הדין לגופו של עניין. זאת הסיבה שהוא התנגד לקביעותיו של בית הדין גם לגופו של עניין ולא רק בשאלת הסמכות.

אבל הרשימה בבלוג שממצה ביותר את דמותו כאדם וכמשפטן היא בעיני מאושוויץ להאג – ימי התום של תומאס בורגנתל, שבה כתבתי על הממואר הנהדר שלו A Lucky Child. בחרתי לסיים אותה בהצהרת הפסילה שלו במקרה של פוריסון, שבה לדעתי השתלבו באופן סופי והניצח ביותר עברו והקריירה המקצועית שלו.

יהי זכרו ברוך.

מאושוויץ להאג – ימי התום של תומס בורגנתל
הכחשת שואה וחופש הביטוי

האג – כמה הערות

Read Full Post »

דבר ראשון שנעשה, נהרוג את כל עורכי הדין – אמר שייקספיר בהנרי השישי. היום בטח היו מעמידים אותו לדין על הסתה. השופטת בלטמן-קראי היתה זהירה יותר, אבל קבעה שעורכי-הדין היום "נבערים, רדודים וחצופים". אין בכוונתי להציע כאן הסבר לשנאה שיש לבעלי המקצוע הזה, עוד מקדמת דנא כפי שראינו, ודאי לא ליישב אותה עם העובדה שהוא כל כך מבוקש… אלא, לשאול על המגבלות שצריכים עורכי-דין להטיל על התנהגותם המקצועית. האם ההגנה על הלקוח מתירה הכול?

המשך…

Read Full Post »

אבי המנוח היה נוהג לומר שיש שתי מילים המסכנות חיי נישואים: “תמיד” ו”אף פעם”. רוצה לומר, ויכוחים ומריבות המתחילים ב”את תמיד..” או ב”אתה אף פעם לא..”.  אבל יש עוד סכנות במושג הכול.

“כולנו אשמים” הוא משפט קלישאי שחוק שמרבים לשמוע על רקע תופעות חברתיות או פוליטיות שליליות. כולנו אשמים ברצח במשפחה? באלימות במועדונים? בהתפרעות המתנחלים? ובכן, לא. ונעזוב בצד את ההבחנה בין אשמה לאחריות. כולנו אשמים משמעו למעשה שאיש אינו אשם. זוהי אמירה חסרת משמעות, ריקה מתוכן, שלמעשה מסירה אחריות מכולם. כמה נעים לחסות בחיק החמים של “כולנו”. כן, כולנו אחראים לפעולות הממשלה שלנו, גם מי שהצביעו למי שבאופוזיציה. אבל האמנם אפשר להשוות את האחריות הזאת לאחריות של מי שעומד בראש רשויות הרווחה? של השוטר שקיבל את התלונה? ובעיקר: מרוב שכולנו אשמים שוכחים שהאשם העיקרי הוא בכל זאת מי שלחץ על ההדק. מי שחנקה. ואין לי שום חשק לשחרר אותם מאחריות.

להתנערות מאחריות שמאפשר ההמון יש גם רמה מעשית מאד: ידוע שאנשים נוטים פחות להגיש עזרה ככל שיש יותר אנשים בסביבה העדים למעשה. כל אחד מניח שהשני יגש או יזעיק עזרה.

התכונה הזאת של השימוש ב”הכול” מתפקדת באופן מעוּות בהקשרים נוספים. ארגונים נוטים להרחיב את המנדט שלהם באופן מתמיד. גם כדי שתהיה להם תמיד עבודה, גם כדי להצדיק את המשך פעולתם. אבל כאשר ההרחבה הזאת משתמשת בכשל המושגי של “הכול” היא מסכנת את המנדט המקורי של הארגון ואת יכולתו לקדם אותו ביעילות. אני עוקבת אחרי התופעה הזאת בתחום זכויות האדם, שמעניין אותי. לאט לאט סוגיות נוספות נאספות ומוכנסות תחת כנפי הארגון בשם זכויות האדם. מבלי להרגיש הוא נהפך כמעט לממשלת צללים, בעל אג’נדה חלופית בכל אחד ואחד מתחומי החיים. אג’נדה חלופית זה אחלה. אבל זכויות אדם הן תחום מובחן. שכוחן נובע מהמעמד המיוחד שיש לתביעות שלהן כלפי כל משטר או סדר-יום פוליטי. אם הכול זכויות אדם – שום דבר איננו זכויות אדם. וזה נכון לכל מושג אחר. שום דבר איננו “הכול”. לכל מאבק יש מקום וכמעט לכל מאבק יש גם ארגון. אבל מומלץ מאד לא לסכן לא את הדיוק המושגי, לא את האינטגריטי הארגוני ולא את יעילות המאבק. הסכנה אינה רק אמירות המתרוקנות מכל תוכן בעל משמעות, אלא גם פעילות מעוקרת, והסתכנות ב-backlash.

Read Full Post »

והפעם: גי’האד כהגנה עצמית

בפרק א’ התוודענו להשעייתה של ראש יחידת המגדר באמנסטי, גיטה שנגל, בשל מחאתה נגד שיתוף הפעולה של הארגון עם תומך משטר הטליבאן. כאן.

בינתיים יש פרק ב’. בתשובה לעצומה שיזמו פעילות לזכויות נשים מדרום אסיה, השיב להן קלאודיו קורדונה, מזכיר הפנים של אמנסטי, שהאנשים שבהם מדובר אוחזים גם בדעות נוספות. למשל… לגבי תפקידו של הגי’האד בהגנה עצמית. “האם עמדות אלה עומדות בניגוד לזכויות אדם? תשובתנו שלילית, אף כי יתכן שלא נסכים עמן”, כתב.

נורם, הלא הוא פרופ’ נורמן גארס שדרך הבלוג שלו אני מתעדכנת בפרשה (ובדברים אחרים), קולע כתמיד כשהוא כותב שמכיוון שבאותו מכתב עצמו נטען ש”לעולם לא נשתamnesty candleף פעולה עם מי שדבק בגלוי באידיאולוגיה המבוססת על שנאה והרג אזרחים”,  חייבים להניח שקורדונה מחזיק בתפיסה שעל פיה “ג’יהאד הגנתי” איננו כולל הרג אזרחים או פרקטיקות אחרות “העומדות בניגוד לזכויות אדם”.  העובדה שאחד מהפקידים הבכירים באמנסטי יכול לגלות בורות כזאת בעובדות שחצי העולם יודע ולארגון שלו יש חובה לדעת, מהווה מדד עד כמה אמנסטי תועה בדרכה בעניין.

כזכור, בעקבות פרשת שנגל יצא הסופר סלמן רושדי בהצהרה שאמנסטי הגיעה לפשיטת רגל מוסרית. אני רוצה להמשיך לתת קרדיט לאמנסטי, כמו לארגוני זכויות אדם אחרים, שממלאים תפקיד חיוני. אבל הם מקשים עלי מאד. כמו Human Rights Watch, גם אמנסטי כושלת פעם אחר פעם בעניינים שאסור לה להיכשל בהם. של נטישת עמדות אוניוורסליות המחויבות לזכויות אדם. ולטובת נקיטת עמדה במחלוקות פוליטיות פר-אקסלנס. חבל. העבודה שלהם חשובה מדי.

Read Full Post »

אחד מתחביבי הוא איסוף ספרים על ההכרזה האוניוורסלית לזכויות אדם המיועדים לילדים. אין הרבה כאלה בעברית, כך שאני חושבת שיש לי בבית את כולם. הבוקר מתפרסם ב-NRG שמשרד החינוך פסל לחלוקה לילדי הגן באריאל את הספר כולנו נולדים חופשיים. זהו ספר המיועד לילדים קטנים, המביא את הכרזת זכויות האדם בתמונות. בעברית הוא יצא בהוצאת כנרת, גרסה עברית (תרגום: תמי הראל) של ספר שהוציאה אמנסטי העולמית, המאויר באיורים מקסימים בידי מאיירים מכל העולם. -להמשך קריאה>

Read Full Post »

"מַזָּל גָּדוֹל הוּא / לֹא לָדַעַת בְדִיּוּק, / בְּאֵיזֶה עוֹלָם חַיִּים"
(ויסלבה שימבורסקה, מזל גדול הוא)

מוטב להדליק נר מאשר לקונן על החושך, גורסת אמרה אופטימית. פעם הופיעה הסיסמה הזאת יחד עם סמל אמנסטי על נר אדום שקניתי (כחובבת הצבע והארגון) בחנות אמנסטי באירלנד. האמרה ירדה הנר נשאר, ומדי פעם מאיר את החשכה היורדת עם הפסקות חשמל מזדמנות.

על החשכה הסובבת אותנו מדברים רבות. אינני בטוחה שקשה היום יותר להגן על זכויות אדם מאשר בזמנים אחרים – לפעמים הישגים מצטברים רבים נעלמים משום מה מעינינו – אבל ללא ספק המצב הפוליטי, הקשור הדוקות לזכויות אלה ומשפיע עליהן, מחשיך והולך. מה שאתמול היה "לא יעלה על הדעת", או לפחות נראה כפארסה, הוא היום מציאות שלא מתעכבים עליה יותר מרגע, אם בכלל. לא קשה להיכנס לייאוש לנוכח המציאות הזאת; או לבת-דודה הלא סימפטית לא פחות שלו, האדישות. אז מורידים הילוך. מי יכולה לחשוב על כך שלפני שנים, בחופשתי מהעבודה בארגון זכויות האדם, הרמתי תוך כמה שעות מחאה על מה שקורה ביוגוסלוויה, כולל מסע תרומות של ציוד. בתקופה ההיא נשאלתי אם אני לא מתייאשת מההיחשפות המתמדת לרוע ולפגיעה. תשובתי אז היתה שלהיפך: לנוכח כל הרוע הזה אני לפחות מרגישה שאני עושה משהו, קטן ככל שיהיה. נר בחושך. זה נסך בי סוג של אופטימיות שבאה רק עם העשייה. היום בצלם, הארגון שעבדתי בו אז, מציין 20 שנה להיווסדו. לא ממש סיבה לאופטימיות, כשמסתכלים על המצב שהוא קם כדי לתעד. אפשר להבין שמי שנחשפים יום-יום לרוע ולקשיים האלה, ללא הפוגה וללא סוף – יהיו אלה פעילי זכויות אדם או עיתונאים מסוימים – מקצינים והולכים, ומתקשים לדבר על משהו אחר. זה לא הופך את הפרספקטיווה הזאת לאמת שאין בלתה, רק למובנת יותר לנוכח הנסיבות.  "בֵּינְתַיִם אֲנָשִׁים נֶהֶרגוּ, / חַיּוֹת גָּוְעוּ, / בָּתִּים עָלוּ בַּלֶּהָבוֹת / וְשָׂדוֹת צָמְחוּ פֶּרֶא / כְּמוֹ בִּתְקוּפוֹת קֶדֶם / פָּחוֹת פּוֹלִיטִיוֹת". (שימבורסקה, ילדי התקופה)

אז איזה נר נמצא בכל-זאת השנה, להדליק לכבוד יום זכויות האדם הבינלאומי שצוין אתמול, כדי להאיר את החשכה ההולכת ומשתררת עלינו? אולי פסיקת בג"צ שביטלה את הפרטת בתי-הכלא. יש לי אליה איזו נגיעה קלה, בדמות נייר עמדה שכתבתי בנושא לרופאים לזכויות אדם ופסק-הדין של השופט לוי אף מפנה אליו. כשנתבקשתי לכתוב את הנייר, וסיפרו לי שעו"ד אביב וסרמן מתכוון לעתור נגד החקיקה שכבר התקבלה בשל הפגמים שנפלו בה, הייתי סקפטית מאוד. גם כשהוגשה העתירה, שהרחיבה בהרבה מעבר להליכי החקיקה עצמם, לא האמנתי כי בג"צ יקבל אותה ויפסול את החוק. הנה נר קטן. שמאיר את המשך הדרך. כי הרי לעשייה יש פונקציה חשובה בהרבה משאלת הייאוש הפרטי, שלא ברור אם הוא גדול יותר היום אם עושים או אם לא עושים. אבל בלי לעשות לעולם לא תשתנה המציאות.

אֵין מִי שֶׁטּוֹב לוֹ בְּאַרְבַּע לִפְנוֹת בֹּקֶר.
אִם לַנְּמָלִים טוֹב בְּאַרְבַּע לִפְנוֹת בֹּקֶר
– נְבָרֵך אֶת הַנְּמָלִים. וְשֶׁתָּבוֹא הַשָּׁעָה חָמֵשׁ,
אִם אֲנַחְנוּ אֲמוּרִים לְהַמְשִׁיךְ לִחְיוֹת.
(שימבורסקה, ארבע לפנות בוקר)

אז באמת, שתבוא כבר.

המובאות משימבורסקה הן בתרגומו הנפלא של רפי וייכרט, מן הקובץ "סוף והתחלה".

Read Full Post »

השנה היא שנת ארועים עגולים של זכויות אדם. 60 שנים לאמנות ג'נבה, 20 שנים לאמנה לזכויות הילד שצוינו בחודש שעבר, והחודש – 30 שנים לאמנה בדבר ביטול אפליה נגד נשים לצורותיה (CEDAW). האמנה נפתחה לחתימה ב-18 בדצמבר 1979, ונכנסה לתוקף ב-3 בספטמבר 1991 (אמנות בינלאומיות נכנסות לתוקף כאשר מספר המדינות הנקבע באמנה עצמה אישררו אותה). 186 מדינות הן צד לאמנה, מה שהופך אותה לאחת האמנות המאושררות ביותר. 8 מדינות לא אישררו את האמנה, ביניהן אירן, סודאן, סומאליה ו…ארה"ב. ישראל אישררה את האמנה ב-1991. היא איננה צד לפרוטוקול האופציונלי לאמנה, המאפשר לאזרחים פרטיים הגשת תלונות אישיות על הפרת הוראותיה לוועדה המנטרת אותה (סה"כ 99 מדינות הן צד לפרוטוקול זה). האמנה מגדירה בסעיפה הראשון אפליה נגד נשים כ"כל הבחנה, הוצאה מן הכלל או הגבלה על יסוד מין, שתוצאתן או מטרתן לפגום או לבטל את ההכרה, ההנאה והשימוש בידי נשים, בלא שים לב למעמדן האישי, על בסיס שוויון בין גברים ונשים, בזכויות האדם וחירויות היסוד בתחום המדיני, הכלכלי, הסוציאלי, התרבותי, האזרחי או בכל תחום אחר." המשך…

Read Full Post »

ה"חגיגה" של הסרת צווי איסור הפרסום זימנה לנו יומיים של דיווחים תקשורתיים עמוסים לעייפה. הם דורשים תזכורת חשובה לגבי חזקת החפות, אך בעיקר התייחסות מהותית לכך שגם לחשודים ברצח – ואפילו לעבריינים מורשעים! – יש עדיין זכויות והן ראויות להגנה. המשך…

Read Full Post »

Older Posts »