קרוא וכתוב

מה זה פינקלר מאת הווארד ג'ייקובסון. מאנגלית: יותם בנשלום. כתר, 2012, 354 עמ'

שאלת פינקלר הוא ספר נפלא. מבריק, שנון, משעשע ואנושי. שזיכה בצדק את מחברו בפרס הבּוּקר לשנת 2010. דבר אחד הפריע לקריאת גרסתו העברית ואציין אותו מיד בהתחלה כדי להיפטר ממנו ולהתענג על כל היתר. למעשה, תיקנתי אותו כאן כשקראתי לספר 'שאלת פינקלר'; שכן השם שקיבל הכותר – "מה זה פינקלר" – הוא תרגום לקוי הן ליטראלית הן מהותית. The Finkler Question היא אנגלית פשוטה שתרגומה המדויק והלא מסובך הוא 'שאלת פינקלר'. אך גם מבחינה תוכנית, הספר עוסק למעשה ב"שאלת הפינקלרים"; כאשר "פינקלר" – סאם פינקלר, אחד מידידי המספר ומגיבורי הספר – נהפך לשם נרדף ל"יהודי". השאלה המעסיקה את המספר, אפוא, היא זאת הידועה כ"שאלת היהודים". התרגום שנבחר הוא לא רק לקוי אלא עילג. לבד מזאת התרגום נקרא בשטף אף כי ניתן אולי פה ושם לחלוק על ההגייה שנבחרה.

המשך…

Read Full Post »

תגלית בעיתון הארץ: יש אנטישמיות!

הידיעה הזאת – אם היא מדויקת – הזכירה לי את מדיניות ההגירה של קנדה בתקופת שלטון הנאצים. פקיד הגירה בכיר שנשאל אז כמה יהודים תיאות ארצו לקבל, השיב: None is too many.

נו, אז ברוח זאת כמה יהודים על הסיפון אפשר לשאת? כנראה שאף אחד זה יותר מדי. שניים מהם – הרבה מעבר למה שניתן לסבול.

לא פחות מפליאה היא העובדה שעיתון הארץ מפרסם באופן בלתי-ביקורתי את הידיעה הזאת. מה, יש אנטישמיות? והיא לא נובעת ממדיניותה של ישראל? אני מצפה לתיקון נאות.

נוה האבטחה זה לא

ואם כבר התיישבתי לכתוב בסוף היום הלא משהו הזה: אפשר להעלות כמה שאלות אפרופו חזרתו של אלוף במיל’ יאיר נוה לשירות פעיל, בתפקיד סגן הרמטכ”ל. בין השאר, זה אולי הזמן לשאול מה מידת אחריותו כאלוף פיקוד המרכז לנורמות של ביטחון שדה ששררו בלשכתו דאז. ככל שרוצים להחמיר יותר עם המדליפה, שאכן עשתה שימוש שלא כדין במסמכים סודיים, כך מתגברת התחושה שמנסים לכסת”ח את הבכירים האחראים לנורמות שאיפשרו לעשות זאת בכזאת קלות. מצד שני, לפחות מבחינת נורמות האבטחה נראה שהוא הגיע למקום הנכון.

Read Full Post »

לפעמים קשה להאמין שכל-כך מהר ישובו ויישמעו באירופה הקולות האלה. יודן ראוס. 75 שנים, נניח, הן הרי רגע במונחים היסטוריים. יש עוד אנשים שהיו שם שחיים בינינו, למגינת לבם של המכחישים. אבל עוד מעט גם הם יילכו לעולמם.

זאת כמובן רק תקרית אחת מני רבות שנטפלתי אליה. כן, צריך להבחין בין אנטישמיות לבין התנגדות לישראל. כן, ישראל עצמה מסכנת פעמים רבות במדיניותה את היהודים שחיים מחוץ לה (בנוסף ליהודים ולערבים שחיים בה). אבל בואו לא נתבלבל ובעיקר לא נכחיש: יש גם אנטישמיות. אומר דבר מאוד מרחיק לכת: בקצב הזה, אולי עוד נשוב ונראה תאי גזים על אדמת אירופה. אבל אני לא מודאגת: תמיד יימצאו פוריסונים שיכחישו וחומסקים שיגבו אותם. 

כששהיתי בלונדון לפני שנים מספר, אמר לי סוציולוג בכיר בעל שם עולמי, וגם שמאלן מכובד ששמו מופיע בכל המודעות נגד מדיניות ישראל בעיתונות הבריטית, שאני כאאוטסיידרית לעולם לא אבין את עומק האנטישמיות בחברה הבריטית. עד כמה היא מפעפעת עמוק אל תוך שדרות החברה, בעיקר שדרות מסוימות בה.

לא רק שקיימת גם אנטישמיות, בלא מעט מקרים היא מה שעומדת מאחורי המדיניות ה”אנטי ישראלית” לכאורה. הדרישה להתפרק ולשנות את אופייה הלאומי איננה מושמעת כלפי אף מדינה אחרת. ויש עוד כמה מדינות עם מדיניות בעייתית, mind you.

יש הרואים בדה-לגיטימציה למדינת ישראל שלב שלישי בסדרה. הראשון: גירוש (יהודים החוצה). השני: השמדה. השלישי מגיע לאחר שאירופה נפטרה מהם בגדול, אבל זה לא מספיק לה.

ליהודים, ככל עם, יש זכות להגדרה עצמית. אני תומכת בה. יתרה מזאת, אינני מאמינה שזכויותיו הקולקטיוויות של העם היהודי היושב כאן יישמרו ללא ריבונות. ועוד יתרה מזאת, אני בספק אם זכויותיהם האינדיווידואליות של בני העם הזה יישמרו כאן ללא ריבונות.
מעבר לכול, אני מתנגדת לאנטישמיות כי גם היא, מה לעשות, צורה של גזענות.

Read Full Post »

מכחיש השואה דיוויד אירווינג נידון בבית משפט אוסטרי לשלוש שנות מאסר. העונש נראה מוגזם, אבל שווה להתעכב לרגע על השאלה המקדימה: מדוע בכלל נחשבת הכחשת שואה – במדינות רבות – לא לדיבור מוגן, בגדר חופש הביטוי, אלא לעבירה שעונש בצדה? האם מוצדק להפליל ביטוי, מקומם ככל שיהיה?

איסור על הכחשת שואה מבוסס, ברוב המדינות שבהן הוא קיים, לא על תוכנה של ההכחשה כשלעצמה; אלא על-כך שהיא מהווה, על-פי רוב, ביטוי מרושע במיוחד לאנטישמיות ולהסתה לגזענות נגד יהודים. השתמעותה של הכחשה כזו היא כי כל "הסיפור" הזה של השואה הוא בגדר המצאה יהודית שנועדה, כרגיל, להפיק רווחים ולסחוט את העולם הנוצרי בשל רגשות האשם שלו. איסור כזה מהווה בוודאי הגבלה על חופש הביטוי, אבל בהחלט לא ההגבלה היחידה. הסתה לגזענות אסורה, למשל. האמנה הבינ"ל בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות אף מחייבת את המדינות שהן צד לה לחוקק חוקים האוסרים עליה. הטענה כי חופש הביטוי הוא עיקרון מוחלט היא שטות גמורה, שאין להתרשם מהפצתה בידי עיתונאים חסרי כל ידע ואחריות, המגינים על האינטרס של הגילדה; גם אם אני מסכימה אִתם כי מקומו של אירוינג אינו בכלא. מִלים כשלעצמן אמנם אינן הורגות, אך בנסיבות מסוימות (עוד נחזור לנסיבות), הן בהחלט יכולות להביא למעשי הרג.

ככלל, באירופה (וגם בקנדה) קיימת רגישות רבה יותר לכל הנושא של הסתה גזעית ותוצאותיה מאשר ארה"ב, שבה הקונספציה של חופש הביטוי רחבה לאין ערוך. גזענות, על-פי התפיסה הנהוגה באירופה ובקנדה, איננה "דעה". אין מדובר בהשקפה אחת מני רבות, החופשית להתחרות בשוק הדעות. גזענות היא פגיעה בכבודם האנושי של חברים בחברה, שלעיתים קרובות מובילה לפגיעה גם בגופם ובחייהם. אירופה חוותה על בשרה את מכוות האש של הלענה המרה הזאת, ועל-כן היא פחות סובלנית לגזענות המרימה בה שוב את ראשה. אוסטריה איננה יוצאת דופן, וגם בה הכחשת שואה היא עבירה שעונש בצִדה. (במקרה האוסטרי יש בכך גם לא מעט צביעות, בהתחשב בכך שאוסטריה לא עשתה תשובה ולא הכתה על חטא על שיתוף הפעולה שלה עם המשטר הנאצי, אלא מוסיפה להציג את עצמה כקורבן של הכיבוש הנאצי).

מה שחשוב לראות הוא שהקונספציה האמריקנית המקדשת את חופש הביטוי היא רק קונספציה אחת, וקונספציה חריגה. למרות שיש כאלו האוהבים לראות אותה כאחת ואין בלתה, אין שום ביטחון כי היא עדיפה על הקונספציה האחרת. גם הניסיון ההיסטורי וגם חוסנה של החברה שונים במדינות שונות ומהווים גורמים רלבנטיים. ארה"ב אפשרה, בזמנו, לנאו-נאצים לצעוד ברחובות סקוקי, עיר בעלת אוכלוסייה גדולה של ניצולי שואה. האיגוד האמריקני לזכויות האזרח תמך במצעד מטעמים של חופש הביטוי. האם ניתן ומוצדק היה לאפשר מצעד כזה בגרמניה, בצרפת או בישראל?

במקרה של פוריסון נ' צרפת ניתנה החלטה מעניינת וחשובה של הוועדה לזכויות אדם של האו"ם, המנטרת את האמנה הבינ"ל בדבר זכויות אזרחיות ופוליטיות. פוריסון, ששמו עלה לאחרונה לכותרות כמי שהוזמן בידי נשיא אירן לוועידה ל"בירור" השאלה האם השואה התרחשה, הוא מכחיש שואה ידוע. בתלונתו לוועדה טען פוריסון כי זכותו לחופש הביטוי ולחופש אקדמי הופרה כאשר הורשע על-פי החוק הצרפתי מ-1990, ה-Fabius-Gayssot Act. חוק זה תיקן את חוק חופש העיתונות מ-1881 וקבע כי הכחשת פשעים נגד האנושות כהגדרתם בצ'רטר של לונדון (שעל-פיו נערכו משפטי נירנברג) היא עבירה.

בהחלטתה קבעה הוועדה כי למרות שאין מחלוקת כי החלתו של החוק שבנדון היתה יכולה להביא, בנסיבות אחרות, להפרת זכויות המוגנות באמנה, הוועדה לא נקראה לבקר באופן מופשט חוקים שמחוקקות מדינות שהן צד לאמנה. מתפקידה של הוועדה, על-פי הפרוטוקול לאמנה המאפשר הגשת תלונות אישיות בגין הפרתה, לבחון האם במקרה המובא לפניה עמדה המדינה בתנאי ההגבלות על חופש הביטוי. כל מגבלה על חופש הביטוי צריכה לעמוד בשלושה תנאים: על המגבלה להיות על-פי חוק; עליה לשרת את אחת התכליות המותרות באמנה כהגבלה על הזכות; ועליה להיות חיונית להשגת מטרה לגיטימית. בית המשפט הצרפתי הרשיע את פוריסון בשל כך שהביטוי שלו פגע בזכויותיהם של אחרים. מכיוון שכך, הגיעה הוועדה למסקנה כי החוק הצרפתי, כפי שפורש ונאכף בבתי-המשפט הצרפתים, מתיישב עם הוראות האמנה. הצהרותיו של פוריסון נועדו לעורר רגשות אנטישמיים. הגבלת חופש הביטוי שלו שירתה את זכותה של הקהילה היהודית לחיות ללא פחד מאקלים של אנטישמיות. על-כן עמדה ההגבלה בתנאים המפורטים באמנה, המצדיקים את הגבלתו של חופש הביטוי. לבסוף, בחנה הוועדה את השאלה האם ההגבלה היתה חיונית. הוועדה השתכנעה מטענתה של  צרפת, כי החוק נועד לשמש במאבק נגד גזענות ואנטישמיות, שהכחשת השואה היא מכשיר מרכזי לקידומן. עם כל הבעייתיות שבקיומו של חוק כזה, לא הובאו בפני הוועדה ראיות שערערו קביעות אלו.

מעניין במיוחד לקרוא את הצהרתו של תומס בורגנתל, אז חבר הוועדה והיום שופט בבית הדין הבינלאומי בהאג, וניצול שואה שצעד במצעד המוות מאושוויץ. בורגנתל פסל את עצמו מלדון במקרה ונימק זאת כך: "כניצול מחנות הריכוז אושוויץ וזקסנהאוזן, שאביו וסביו מצד אמו נהרגו בשואה הנאצית, אין לי ברירה אלא לפסול את עצמי מהשתתפות בהחלטה בתיק זה". איזה מענה חזק יותר ניתן לתת למכחיש שואה?

למרבית הצער, אלו שניצלו בעצמם מהמחנות הולכים ומתמעטים. לא לעד ניתן יהיה להביא את דבריהם מכלי ראשון כמענה לפוריסון ולחבריו. ברמת העיקרון, חופש הביטוי איננו מוחלט. אפשר לדון בשאלה הכללית מה נכון (ונבון) יותר לעשות – להפליל את הכחשת השואה או להתמודד עם שקרים בעזרת האמת, מתוך ביטחון בכוחה של האחרונה. מה שיש להיזהר ממנו הוא מכך שהמדינה תיטול לעצמה את התפקיד של קביעת אמת היסטורית. כשמדובר בהגבלת ביטוי נדרשת זהירות מרבית. על-כן בהכחשת שואה כשלעצמה אין די על-מנת שתיחשב לעבירה. החוק הישראלי, לדוגמא, דורש כי הכחשת שואה תיעשה "בכוונה להגן על מבצעי הפשעים האלו או להביע להם אהדה או הזדהות" על-מנת שתהיה בגדר מעשה פלילי. גם בהסתה לגזענות יש להוכיח כי היא נעשתה במטרה להסית. בכל מקרה ומקרה, ההקשר והנסיבות הם שקובעים האם מדובר בביטוי לגיטימי – גם אם מעליב, גם אם מקומם ומתועב – או בהסתה לגזענות.

Read Full Post »