במוסף גלריה של הארץ בסוף השבוע האחרון התפרסמה כתבה על אורי גרשט, אמן ישראלי שחי בלונדון שנים רבות, ותיאר את המצוקה שלו מול המוסר הכפול של המילייה שלו. אבל את עיני צד המשפט שבו אמר "במשך 35 השנים שבהן אני חי בלונדון לא חוויתי ולו פעם אחת התנהגות שאני יכול לזהות בה אנטישמיות. ביקורת על ישראל אני שומע לעתים תכופות, אבל בעיקר אני חווה כאן בלונדון קבלה ופתיחות גדולה מאד".
ולו פעם אחת.
נזכרתי בתקופה שבה שהיתי בלונדון מספר חודשים. כמעט כל ערב שבת היינו מארחים קרוב וחבר, פרופסור לסוציולוגיה בעל שם עולמי בתחומו. שחי שנים אחדות בישראל ואז חזר לבריטניה. איש זכויות אדם ששמו היה מתנוסס תדיר על עצומות השמאל בעניין ישראל ב'גרדיאן'. כמו שכבר כתבתי בעבר, הוא ולא אחר אמר לי בשיחותינו שאני כאאוטסיידרית לעולם לא אבין את עומק האנטישמיות בחברה הבריטית. עד כמה היא מפעפעת עמוק אל תוך שדרות החברה, בעיקר שדרות מסוימות בה.
אולי פשוט צריך לפקוח את העיניים והאזניים. ובעיקר להיפטר מ-wishful thinking ולהתבונן נכוחה במציאות.
בניגוד לכמה מידידי בשמאל, לא הופתעתי מעוצמת הטרלול של השמאל "הפרוגרסיבי". ומאותם חלקים שהתעלמו ממעשי הזוועה שביצע החמאס ב-7.10.2023, הכחישו אותם או אפילו חגגו על הפשעים נגד האנושות שבוצעו שם. Been there, Saw that.
(למשל, למשל, למשל).
אבל אולי ההלם ותחושת הבגידה יגרמו לשמאל ההומניסטי לחשב מסלול מחדש ולהבין לאשורה את תמונת המצב העולמית והאידיאולוגית שבה אנחנו פועלים.
זאת גם אולי הזדמנות להגיד שבמבט מפוכח על התיאוריה ועל המציאות, למרות שהשמאל אוהב לנכס לעצמו את זכויות האדם, הרי משטרים של הימין והשמאל כאחד הוכיחו עצמם כאויבים של זכויות אדם. ולא חסרות לכך דוגמאות היסטוריות. קל מדי לפטור את העובדה הזאת באמירה "זה לא באמת שמאל". זה לא עושה צדק עם העניין. זכויות אדם הן למעשה רעיון ליברלי, שעל-פיו האדם נמצא במרכז ויש לו זכויות מסוימות ששום משטר או שלטון (וגם פרטים) לא רשאים לשלול ממנו. גם לא בשם האידיאולוגיה הכי "פרוגרסיבית". אלא שלא רק שליברליזם הוא passé בקרב חוגי שמאל מסוימים, אלא מהווה מושא ללעג ולבוז מצדם.
אני תמיד ראיתי בליברליזם (שיש לציין שהוא שם משפחה ולא שם פרטי, ומקיף זרמים שונים) – את אבן הראשה. את מה שמבטיח במרב חיי אדם ואת האינטרסים האנושיים הבסיסיים שכולנו צריכים ורוצים, יהיו אשר יהיו המוצא, הזהות או התרבות שלנו.
אם השמאל יאמץ ללבו את הערכים האלה ויגן עליהם באמת, ללא מורא ולללא משוא פנים, מול כל אויב שהוא, מימין ומשמאל – אני שייכת לשמאל. אבל האמת, די לי להיות ליברלית והומניסטית. זה מספיק מחייב.
שאלה נוספת שאני מהרהרת בה בימים אלה היא האם נכון להתגאות בכך שהזוועות של ה-7.10.2023 "לא שינו את השקפת עולמי". האמנם אפשר – האמנם נכון – להישאר אותו אדם אחריהן? או שיש בכך התעלמות מהמציאות שטופחת על פנינו? האם שום דבר לא דורש שינוי?
זוועות ומוראות השואה שינו את השקפת עולמה של האנושות כולה, לפחות בכל מה שהתבטא בהכרזה האוניוורסלית בדבר זכויות האדם (שבדצמבר נציין מלאת לה 75 שנים), ובאמנות הרבות לזכויות אדם שנחתמו אחריה ומהוות את משטר זכויות האדם הבינלאומי שהתפתח והתבסס מאז. שהפך את ההגנה על זכויות אדם לעניינה של האנושות כולה. כתבתי לא אחת על חולשותיו של משטר זה, ועל כך שהוא אינו מספיק; אבל קרוב לוודאי שבלעדיו המצב היה גרוע יותר כפי שאבחן תומס בורגנתל, שורד שואה שהיה למשפטן בינלאומי בולט של זכויות אדם ומגינן.
מה שאנו חוזים בו היום הוא הפניית עורף לאותה השקפת עולם והתפרקות שלה. התפרקות ממחויבות לאותן זכויות אדם אוניוורסליות גם בחלקים בשמאל. יש להצביע על הצביעות הבלתי נתפסת בקרבם (היי רלי אזולאי!), וכן, גם על האנטישמיות. לא יהיה ממנוס משידוד מערכות; מהוקעה של אותם חוגים ואנשים; ומהצורך לתבוע מהם באופן חסר פשרות לא רק יושרה אינטלקטואלית אלא קודם כל אנושיות פשוטה.
אולי היטיב לקלוע דב חנין, שנשאל בכתבה במוסף הארץ האחרון אם השקפת העולם שלו ספגה מכה בעקבות המתקפה של חמאס, והשיב: "זו לא מכה להשקפת עולמי, זו מכה לאנושיות שלי".
בואו נתחיל מכאן.
#BringThemHomeNow
[…] ברשתנעמה כרמי: על אנטישמיות, שמאל, ונקודות עיוורות: "…בניגוד לכמה מידידי בשמאל, לא הופתעתי מעוצמת […]
תודה לך
מיותר לציין שאני מסכים אתך לגמרי. ישנן ב’גלריה’ האחרונה 2 טורים. אחד שפותח, של ניסן שור: “לא על.. אלא..” בו הוא מסביר את כעסו על “השמאל הבינלאומי” ואחר כך טורו של לוינסון שקורע את מסכת הצביעות של יהודים אמריקאים “אינטלקטואליים”.
לצערי נאלצתי גם להעמיד את רעייתי על מקומה לאחר שמשום מה ראתה בססמאות של “השמאל”, כולן מבוססות וספוגות פילוסופיה ותיאוריה פוסטקולוניאלית, אמת.
ודאי שהאירוע לא נוצר בחלל ריק, אבל יש גבול, וכשטירוף הדם הדאע”שי והחמא”סי פועל, זה ממש לא מאבק על זכויות, זה טירור אלים ומסוכן.
המהלומה שאני ספגתי מתייחסת לתקווה שגם ללא הסדר פורמלי נוכל לקיים איזו שגרת קיום יחד. מתברר שמדובר באשליה לפחות בכל הנוגע לחמאס. אני נאלץ להשלים עם העובדה שהמאבק הפך ברוטלי הרבה יותר ויביא להרבה יותר סבל ופגיעה בחפים
תודה!