Posted in ספרים, tagged אילנה המרמן, אישה לבדה, ביקורות ספרים, כיבוש on 10 ביולי 2016| Leave a Comment »
אישה לבדה מאת אילנה המרמן. אחוזת בית 2016, 302 עמ'.
בפרולוג לספר מטיילת אילנה המרמן בניו זילנד על אופניה. "לבדה, אלמנה, אלמונית, חופשית." את האופניים ממירה בשאר הספר הפורד פיאסטה האדומה שלה. הלוקחת אותה מרחק קצר מביתה בירושלים, ואל מעבר להררי החושך של התודעה הישראלית, אל הגדה המערבית ורצועת עזה. "ארץ הפלסטינים". שם היא פוגשת אנשים.
Posted in שונות, tagged ארתור רופין, בן גוריון, ברית שלום, יהודים, כיבוש, סכסוך, ערבים on 19 בנובמבר 2015| 5 Comments »
בביוגרפיה של בן גוריון שקראתי לא מזמן, מביאה המחברת אניטה שפירא שני קטעים הקשורים לברית שלום, תנועת השמאל שאת הצעתה להקים בארץ משטר דו-לאומי דחה בן גוריון.
הקטע הראשון מתייחס לשיחות שניהל בן גוריון עם אנשי ברית שלום:
“בסופו של דבר, היו כל השיחות הללו בבבחינת תרגילים בסימולציה בין היהודים ובין עצמם, שכן לא נמצאו ערבים שהיו מוכנים להסכים אפילו להצעות של ברית שלום. שנים לאחר מכן סיכם ארתור רופין, יושב ראש ברית שלום, את ניסיונות ההידברות: ‘מה שאנו יכולים לקבל [מידי הערבים] – אינו דרוש לנו ומה שדרוש לנו – לא נוכל לקבל’”. (ההדגשה במקור).
מה שדרוש לנו – לא נוכל לקבל.
ראייתו הנוקבת של ארתור רופין מופיעה שוב בהמשך, כשנכתב על נסיונות ההידברות של בן-גוריון עם גורמים ערבים:
“למרות ניסיונותיו של בן-גוריון הוא לא הצליח להיפגש עם המופתי. עם הזמן, התבררו העמדות היסודיות, שאדם מנוסה כמו ארתור רופין ניסח עוד ב-1931: הערבים היו מוכנים להסכים לקבל את היהודים כמיעוט נצחי בארץ-ישראל – ותו לא”.
היום היו אנשי ברית שלום מוכתרים בידי אנשים מסוימים בשמאל, שחלקם מוכרים לי אישית, כפאשיסטים בשל תפיסתם זאת…
את הכיבוש צריך לסיים מסיבות רבות וטובות. אבל מי שמשלים עצמם שסיומו יסיים גם את הסכסוך היהודי-ערבי – שוגים באשליה שעלולה להתברר כמסוכנת.
כשמבקשים לנסות ולשנות מציאות צריך, ראשית, לראות אותה נכוחה. גם כשהיא כואבת.
“מיעוט נצחי בארץ-ישראל – ותו לא”.
Posted in זכויות אדם, מדיה, שונות, tagged אורי משגב, גדעון לוי, חנין זועבי, כיבוש, משפט בינלאומי, שמאל רדיקלי on 2 ביולי 2014| 3 Comments »
ב"שיח" הישראלי החדש-ישן אין רגע של שקט. אין רגע של שתיקה. אין רגע של חסד. הוא לא נח ולא סותם לרגע. בתקשורת הממוסדת ובמדיה החברתית כאחת.
זעזוע, עצב, כבוד לאֵבֶל – נעדרו מחלק גדול מדי של השיח הזה (לא מכולו). רגע אחרי הפרסום על חטיפת הנערים מיד התחיל השיח הצעקני לייצר, על אוטומט, את ההצדקות. של כל צד. מה שנעדרה ממנו היתה בעיקר חמלה אנושית בסיסית, שלא רותמת ארועים מזעזעים לצרכיה הפוליטיים. כן, משני הצדדים.
מימין ההתלהמויות הצפויות הקוראות להיכנס בהם, להפציץ, לשטח, להרוס. סגן שר הביטחון שקרא להוריד את שלטר החשמל ולפעול נגד אוכלוסייה אזרחית. היינו שם כבר כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות.
Posted in זכויות אדם, מדיה, tagged אזרחי ישראל הערבים, אמנה בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, דילמת האלימות, הגדרה עצמית, התנגדות, כיבוש, מאבק אלים, עמירה הס on 4 באפריל 2013| 14 Comments »
ייאמר מייד: אין במאמרה של עמירה הס משום הסתה לאלימות במובנה המשפטי, בעיני. אין כאן שום ודאות קרובה, אפילו לא חשש, שנער פלסטיני יתחיל ליידות אבנים לאחר קריאתו (אם יעבור את חומת התשלום. גם הארץ בונים חומה).[1] לכן אין כאן מקום לטיפול משפטי. בוודאי בהינתן המשקל הכבד שנותנים לחופש הביטוי, ובצדק, האמונים על אכיפת החוק. כך גם התלונה שהוגשה נגדה ונגד עיתונה (על-ידי מועצת יש"ע) היא בעיקרה פוליטית. זה לא אומר שמאמרה אינו בעייתי. הבעיות במאמרה הן קודם כל מן הסוג המוסרי ואליהן בעיקר אתייחס.
Posted in זכויות אדם, שונות, tagged הכחשה, ישראל, כיבוש, עדות, עופר עין גל, פלסטין, קולנוע, שלומי אלקבץ on 28 בדצמבר 2011| 3 Comments »
הסרט 'עדות' מביא עדויות מהכיבוש, של פלסטינים וחיילים, המועמדות באופן דרמטי על-ידי שחקנים ישראלים כולם ונמסרות בעברית. החומרים לא חדשים ולא מחדשים. הארועים שמשרטטות העדויות הללו מוכרים – אם לא אלה בדיוק אז אחרים, דומים להם – אפילו לקוראי עיתונים; ודאי למי שנחשפו פרסומים של ארגונים לזכויות אדם, שאצל חלקם מצטברות עדויות כאלה לאלפיהן. לא הסיפורים המזעזעים ביותר, אבל חלקם קשים דים. ובעיקר משרטטים תמונה יומיומית. שגרה של התעמרות.
Posted in חוק ואתיקה, tagged גדעון לוי, דמוקרטיה, כיבוש, משאל עם, תקשורת on 28 בנובמבר 2010| 25 Comments »
גדעון לוי צודק, כמובן, בכותבו היום:
השאלה שתעמוד להכרעת העם היא שאלה לא מוסרית. על הפרק יעמוד המשך הכיבוש, מי בעד ומי נגד, כאילו מותר בכלל לשאול את השאלה הזאת (…) השאלה אם להמשיך את הכיבוש אינה לגיטימית כלל ועיקר.
נכון. שכן דמוקרטיה משמעה שבני אדם משתתפים, לוקחים חלק, בהחלטות על גורלם. שהם יכולים להשפיע על השלטון שהם סרים למרותו.
רק מה, אני זכרתי גדעון לוי אחר בעניין משאל עם והחלטות “דמוקרטיות” על הכיבוש. לפני קצת יותר משנה הוא כתב משהו אחר לגמרי. אז הוא הציע, לא פחות ולא יותר, משאל עם בעניין הכיבוש. ואף הגדיל לומר:
אם יהיה רוב למצדדי הכיבוש, כי אז צריך להסתער על הגדה המערבית, לבנות עוד ועוד התנחלויות ולומר לעולם: זה רצון העם. הוא הריבון.
בתגובה כתבתי אז את הפוסט משאל עם, כיבוש ודמוקרטיה. הסברתי בו ששום משאל עם, אפילו לא שלושה, אינם יכולים להפוך את הכיבוש להחלטה “דמוקרטית”; גם אם כך יכריעו כל אזרחי ישראל פה אחד. כי את מי שלא שואלים כאן לדעתם הם את אלה הכפופים לאותו כיבוש, למרות שהם כפופים למי ששולט בהם.
טוב לדעת שגדעון לוי התפכח ממקסם השווא של ה”דמוקרטיות” שבמשאל העם שדחף אז, רק כי רצה להדגיש שהכיבוש לא נמצא באג’נדה הישראלית ולכן,
הגיעה העת לקיים את משאל העם הראשון של ישראל: בעד או נגד המשך הכיבוש, עם כל מה שמשתמע מכך.
או שאולי הוא פשוט מחליף בתפקיד המזגזג בעמדותיו בין מאמר למאמר את יואל מרקוס, שנעדר ממשמרתו.
Posted in זכויות אדם, tagged דמוקרטיה, חוק ומשפט, חינוך, כיבוש, מדיה חברתית, צ'רלס גרינבאום on 4 בספטמבר 2010| 5 Comments »
בכתבתה במוסף הארץ על ההכחשה הישראלית של הכיבוש, מראיינת גיתית גינת את הפרופסורים יצחק שנל וצ’רלס גרינבאום. שניהם מסכימים, אפרופו התמונות שהעלתה עדן אברג’יל לפייס שלה, ש”התדהמה מתמונת פייסבוק הקטנה קשורה להכחשת התמונה הגדולה”. (וגם מסיטה את המוקד מהקורבנות הפלסטינים אלינו ומה שהכיבוש עולל לנו – נ”כ).
מכל התובנות המעניינות המובאות בכתבה אני רוצה להתמקד באחת. גרינבאום, פרופרסור אמריטוס מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, מדבר על האופן שבו המדיה החדשה תוכל אולי לסדוק את חומת ההכחשה (אם לא יווצר עודף מידע שאף הוא אוטם). הוא גם מזכיר שצריך להיות זהירים ביחס לטכנולוגיה של החשיפה, שעובדת לשני הכיוונים. ומוסיף:
Posted in זכויות אדם, חוק ואתיקה, tagged אריאל, התנחלויות, כיבוש, משפט בינלאומי on 30 באוגוסט 2010| 42 Comments »
היא: מה את אומרת על השחקנים שלא רוצים להופיע באריאל?
אני: זכותם. זאת מחאה.
היא: ??!
אני: הם לא פקידים. הם אמנים.
היא: אבל זה אריאל! זאת לא איזו התנחלות… זאת פעם ראשונה שאני שומעת שמדברים על זה ככה.
אני: זאת התנחלות. זאת הבעיה, ששוכחים את זה.
היא: אבל יש שם משפחות!
אני: בכל מקום יש משפחות.
היא: אריאל! אף אחד לא הכריז שזאת לא מדינת ישראל.
אני: הפוך. אף אחד לא הכריז שזאת מדינת ישראל.
זאת הבעיה, שמתנחלים כמו אלה מקבלים לגיטימציה. שוכחים שהם הלכו להתיישב בשטח
כבוש. צריך להזכיר את זה. אפילו אם שכשתהיה מדינה פלסטינית אריאל ככל הנראה
תשתייך לישראל, כחלק מתיקוני גבול. אני לא מוכנה לתת להם עכשיו לגיטימציה.
היא: אבל זה לא הם הלכו על דעת עצמם. הממשלה שלחה אותם. זה חוקי.
אני: הממשלה שלחה את כל המתנחלים, וזה לא חוקי על פי המשפט הבינלאומי.
השיחה הזאת משקפת את הלגיטימציה שקנו בישראל מי שהלכו לשבת באריאל, במעלה אדומים ובאופן כללי במה שנקרא חמש דקות מכפר סבא. כביכול הם אינם “מתנחלים” ממש. סתם אנשים, כמונו וכמוכם, שקשיי החיים דחפו אותם מעבר לקו הירוק. עניין של יכולת. איך אמרה שם מישהי? היא לא מתנחלת, סתם מורה לספרות. 
נכון: לא מדובר בנוער הגבעות. לא בתפוח ולא בגרעין הקשה של המתנחלים. מדובר באנשים שחיפשו איכות חיים יותר בזול. אבל הם בחרו לעשות זאת בשטח כבוש. אני, למשל, ועוד כמה אנשים בסביבתי, לא קנינו שם דירות, למרות שהן יותר בזול. אז מי שעשו זאת לא יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם. גם אם עיקר הטענה צריכה להיות מופנית כלפי ממשלות ישראל לדורותיהן ומדיניותן. הם יושבים על שטח לא להם. הם נוטלים חלק פעיל במדיניות המנצלת את משאבי הקרקע והמשאבים האחרים לטובת האוכלוסייה האזרחית של המדינה הכובשת תוך הפרה של הדין הבינלאומי. שכניהם ודיכוים נעלמים מעיניהם. אולי, בין השאר כי אסור להם לנסוע על אותם כבישים, שנסללו על אדמתם שהופקעה לשם כך.
גם אם אינני חושבת שצריך להפוך את האנשים האלה לאויב, את הבחירה הזאת שלהם בהחלט מותר לשפוט. מותר להזכיר למי שמעדיפים לעצום עינים ולהציג עצמם כ”כמונו כמוכם” – שהם בחרו אחרת. בחירה שיש לה השלכות ותוצאות מוסריות ופוליטיות.
פוסט קודם בנושא: כדי שלא נמות מהאמת
Posted in זכויות אדם, חוק ואתיקה, tagged חוק השבות, כיבוש, משטר ההפרדה, סגרגציה on 22 באוגוסט 2010| 12 Comments »
הכול התחיל בטוויטר. שם צייצתי על השאלון שמאפשר לכם לדעת מה אתם באמת יודעים על הכיבוש, שהעלה המוקד להגנת הפרט. מסוג השאלונים שאפשר רק להיכשל בהם: או בציון או במציאות. כל ציון שמקבלים בו מעורר רגשות מעורבים. קיבלת ציון גבוה? את מודעת מאד לכל עוולות הכיבוש, אבל גם התאמת את מחשבתך למציאות הבלתי נסבלת הזאת. קיבלת ציון נמוך? לא חשבת מספיק גזעני, או סתם היית אופטימית. יש מי ש”הכשילה” אותו השאלה הבאה:
מי רשאי להיכנס למרחב התפר (השטח בין הקו הירוק לגדר ההפרדה), ובאילו תנאים?
- למעט גורמים צבאיים, אף אחד לא רשאי להיכנס לשטח.
- רק פלסטינים שהוכיחו זיקה לשטח וקיבלו היתר מיוחד.
- רק פלסטינים המחזיקים בהיתר, וכל יהודי באשר הוא, כולל יהודים שאינם אזרחי ישראל.
- רק גורמי צבא ומתנחלים המתגוררים באזור.
זהירות ספוילר: אני מתכוונת לגלות כאן את התשובה.
גם אני בכיתי כששחררו את ירושלים; כך קראו לזה אז. הייתי בת שש. שכבתי על הספה בחדר של ההורים (בקיבוץ כל דירה נקראה 'חדר', כי פעם זה היה גודלה. אבל ב-67 בית הורי באמת היה חדר וחצי). אבא שלי היה מגויס למילואים, וברדיו הודיעו על שחרור ירושלים. המתח שהצטבר בימי המלחמה (בימי ההמתנה אימנו אותנו בגן לרוץ אל השוחות כשנשמעת אזעקה) וגודל השעה שחילחלו אל הנפש הרכה עשו את שלהם, והדמעות הגיעו.
ירושלים מזמן לא מאוחדת, כפי שיודעת כל ירושלמית. לא יועילו כל הפראזות המושמעות ב'יום ירושלים', שהכיבוש – לא השחרור – נעדר מטקסיו וחגיגותיו לחלוטין.
הכיבוש הזה הוא בן 40 בעוד שלושה ימים. משמעות הדבר, בין השאר, היא כי גדל כאן יותר מדור שאיננו מכיר מציאות אחרת; שקשה לו לדמיין קווי גבול אחרים. מי היה מאמין ש"נחגוג" לו יומולדת 40. לכיבוש האלים, המושחת והמשחית, ההופך את חיי הפלסטינים לגיהנום ואוכל גם בנו כל חלקה טובה. שאוסר אותנו ואותם בעבותות של שנאה, חשדנות ופחד שקשה לתאר כיצד ניתן יהיה להתירם. שסיבך את חיינו כאן ומישכן את עתידם של ילדינו לדורות.
פרופורציה
זה לא הדבר היחיד שמציינים לו 40 שנים החודש. כותרת של מאמר שפורסמה אתמול בוושינגטון פוסט – זה קרה לפני 40 שנים – גרמה לי לפתוח אותו בהנחה שמדובר בכיבוש. המאמר ציין דבר הרבה יותר שפוי שארע אף הוא ביוני 67: הופעתו של התקליט האלמותי 'מועדון הלבבות הבודדים של סרג'נט פפר' של הביטלס. ואולי עדיף באמת להתרכז בזה. אם רק היה לנו הלוקסוס.
לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.
לחצו על התמונה לפרטים ורכישה
קרוא וכתוב 