ב-20 הדקות שהיו לי לפני עניין כלשהו, לגמתי קפה על הדלפק של בית הקפה החביב עלי. תוך שאני מעיינת במדור הפובליציסטיקה של הארץ, צדה עיני את הצעתו של גדעון לוי לקיים משאל עם בנושא כיבוש השטחים. כדי שנדע אחת ולתמיד "אם הישראלים חפצים בו".
לא אכנס כאן לשאלת ההצדקה שיש לשימוש במכשיר זה בשיטת המשטר הישראלית. אבל לוי מפתיע במה שנעדר ממאמרו; ובעיקר כשהוא כותב: "אם יהיה רוב למצדדי הכיבוש, כי אז צריך להסתער על הגדה המערבית, לבנות עוד ועוד התנחלויות ולומר לעולם: זה רצון העם. הוא הריבון."
לא. ממש ממש לא. ושוב לא. העם (גוף האזרחים) הוא הריבון בדמוקרטיה. אבל עיקרון דמוקרטי יסודי קובע כי מי שנתון לסמכות השלטון ולמרותו, גם יכול להשפיע עליו. זהו עיקרון ההשתתפות במשמעותו הבסיסית. השתתפות היא יותר מהצבעה אחת לארבע שנים, אבל לא יכולה להיות השתתפות כשנמנע ממך להצביע.
ישראל שולטת בשטחים במשך 42 שנים, מבלי שתושביהם יכולים להשתתף ולהשפיע על שלטון זה. זה לא יכול להיות דמוקרטי, גם אם שלושה משאלי-עם שישתתפו בהם כל אזרחי ישראל יקבעו פה אחד שהם "חפצים" להמשיך את הכיבוש. כי את מי שלא שואלים כאן הם את אלה שנתונים לשליטת אותו כיבוש, למרות שהם כפופים למי ששולט עליהם.
לפני כעשור, הוזמנתי לדבר עם תלמידי ביה"ס הדמוקרטי בחדרה ביום זכויות האדם הבינלאומי. התבקשתי לדבר אִתם על השטחים ושאלתי אותם בדיוק את השאלה הזאת: האם יהיה דמוקרטי לשאול את אזרחי ישראל אם הם "חפצים" להמשיך את הכיבוש. מה שלא כתב גדעון לוי הבין בקלות תלמיד חטיבת הביניים (נדמה לי), שנתן מיד את התשובה לעיל.
העובדה שהכיבוש איננו דמוקרטי ואיננו יכול להיות דמוקרטי גם אם יינתן לו תוקף פה אחד במשאל עם בישראל, איננה אומרת שיש לסגת באופן חד-צדדי מן השטחים מחר. היא איננה אומרת שישראל לא יכולה וצריכה, בהסדר, לערוב לאינטרסים הביטחוניים שלה. בהחלט יתכן שהפתרון הפוליטי לסוגייה לא יהיה נסיגה לקווי 67. מה שלא יתכן הוא להמשיך להחזיק אוכלוסייה נטולת זכויות, ולחשוב שזה דמוקרטי כי זה "רצון העם", כאשר מי שכפוף לאותו שלטון איננו נשאל לדעתו.
