קרוא וכתוב

"כל המלחמות מתרחשות פעמיים, פעם אחת בשדה הקרב ופעם שנייה בזיכרון" – זהו המוטו של הספר המעולה הזה. מחברו בחר לספר על "הצרות" בצפון אירלנד (כפי שמכנים הבריטים ביבושת את הסכסוך העקוב מדם שהתחולל שם) דרך סיפורם של אנשים.  סיפורה של גי'ן מקונוויל – אלמנה בת 38, אם ל-10, שנחטפה מביתה בבלפסט ב-1972 ונרצחה מאוחר יותר – הוא אחד הסיפורים הטרגיים הידועים לשמצה ביותר מתקופה זאת, ומשמש לקיף כסיפור המסגרת לספרו. מקונוויל נחשדה בידי הצבא האירי הרפובליקני (IRA) כ"מודיעה" של הבריטים, חשד שהתברר כשגוי. היא היתה בין מי שנקראו "הנעלמים", שנרצחו ונקברו בחשאי, וגופתה התגלתה באקראי ב-2003. חייהם של ילדיה עמדו בסימן הטרגדיה הזאת והחיפוש אחר הצדק לאמם. הצעירים שבהם, תאומים, היו בני 6 כשנחטפה. ב-2014, לאחר שהתפרסמו עדויות של כמה אנשי IRA לשעבר, נעצר מנהיג מפלגת שין פיין ג'רי אדמס, בחשד למעורבות בחטיפתה ורציחתה. אדמס נחקר במשך 4 ימים ושוחרר ללא אישום.

ג'רי אדמס, לעומת זאת, מצטייר בספר כפוליטיקאי חלקלק, ואדם בלתי נסבל באופן כללי. ועדיין תמיד סברתי שיש לזקוף לזכותו את חלקו בהסכם השלום של 'יום שישי הטוב', ששם קץ לסכסוך. ועם זאת מהספר עולה כי יש רפובליקנים חברי ה-IRA לשעבר המותחים ביקורת חריפה על דרכה של מפלגת שין פיין וסבורים עד היום שההסכם היה מקח טעות וכי היה צריך להמשיך במאבק המזוין. מנגד, באירלנד אפשר לשמוע יוניוניסטים שהתנגדו להסכם כי סברו שהוא סלחני כלפי הטרור של ה-IRA.

ההכחשה של אדמס שהיה חבר ב-IRA או היה לו קשר לפעולות אלימות של הארגון, כשבכך הוא פוטר את עצמו מכל אחריות מוסרית, היא בדיחה לא מוצלחת על גבול הפאתטיות. דומה גם שממילא איש לא מאמין לו. הספר עצמו חותר תחת ההכחשה הזאת בכל מובן אפשרי. קיף אף מציין ביובש שהחיסרון שבהכחשת דבר שכולם יודעים שהוא נכון הוא שהערך של כל מה שאתה אומר נשחק בהכרח. עדיין, כל פרק מפרקי הסדרה שהופקה על בסיס הספר מסתיים בדיסקליימר ההכחשה של אדמס. שידור הסדרה הביא גם לתביעת לשון הרע שהגישה מריון פרייס, אחותה של דולורס ושותפתה למאבק ולכלא.

קיף כותב שככל הנראה אדמס לא יזכה לראות בחייו את אירלנד מאוחדת, אך נראה שיום כזה יגיע בהכרח. "השאלה האמיתית היא האם זה היה קורה בכל מקרה, גם בלי ההתערבויות האלימות של ה-IRA". זאת שאלה שמציקה לפעילים אחרים, אבל אדמס נראה כלא מוטרד ממנה. בראיון שנתן ב-2010 נשאל אדמס אם יש לו דם על הידיים והשיב "לא, אני שלו לגמרי. לחלוטין". צריך כנראה להיות בעל אישיות מסוימת מאד כדי להצליח לחיות עם עצמך כך. לעומתו ברנדן יוז, פעיל IRA ודמות מרכזית נוספת בספר, חי את שנותיו האחרונות בתחושה שאם כל הרצחנות היתה מצליחה לסלק את הבריטים מאירלנד, אולי הוא היה יכול להצדיק לעצמו את פעולותיו. אך בהינתן איך שהדברים התפתחו, שום מוות לא היה שווה את זה. גם לו וגם לדולורס פרייס היה חשבון מר מאד עם אדמס המכחישן, בעבר חבר קולגה ומפקד. אבל על אף הביקורת החריפה על אדמס, קיף מציין שיוז הוא זה שההיסטוריה השאירה מאחור. ולמרות המוטיבציות והאינטריגות של אדמס, הוא זה שהוציא את ה-IRA מהקונפליקט המדמם לקראת שלום שביר אך בר-קיימא. "צפון אירלנד סבלה דיה", קובע קיף.

אף על פי שהחלוקה בין הצדדים לסכסוך בצפון אירלנד חופפת ברובה לחלוקה דתית, הסכסוך איננו סכסוך דתי בין קתולים לפרוטסטנטים אלא סכסוך פוליטי-לאומי שעניינו הכיבוש הבריטי באירלנד.  נכון יותר, וגם מקובל באירלנד עצמה, לתאר את הצדדים לו כרפובליקאים, המבקשים לאחד את צפון אירלנד עם הרפובליקה האירית העצמאית, מול הלויאליסטים או היוניוניסטים המבקשים שצפון אירלנד תמשיך להיות חלק מהממלכה המאוחדת (UK).

הספר מתרכז במאבק של ה-IRA, ליתר דיוק של הפלג ה"זמני" שלו (Provisional IRA, או ה-Provos כפי שכונה, שהמשיך לדגול בטרור), מאבק שעם מטרתו ניתן להזדהות אך שקודם באמצעות אלימות רצחנית מזעזעת ובלתי נתפסת, שלא ניתנת להצדקה. עם זאת יש לזכור כי אלימות וטרור ננקטו גם בידי הארגונים היוניוניסטים. המחבר עצמו מציין בסוף הספר שמשום שבחר לספר את הסיפור המסוים הזה, יש היבטים חשובים של "הצרות" שלא התייחס אליהם. כך, הספר כמעט לא מזכיר את הטרור של היוניוניסטים, אם לתת רק דוגמא אחת, הוא כותב. האם תמיד הדרך שבה נתפוס טרגדיה תהיה תלויה במקום שממנו אנחנו מתבוננים? הוא שואל ביושר.

אני תמיד תוהה האם זה כשל של החינוך בישראל, או תוצאה של טראומה היסטורית-לאומית, שרוב אם לא כל ההשוואות אצלנו נעשות לנאציזם. יש כל כך הרבה ללמוד ממקומות אחרים, בין אם אלה מדינות בדרום אמריקה ובין אם אירלנד. כמובן שיש גם הבדלים: לכל סכסוך מאפיינים משלו ושום סכסוך איננו דומה לגמרי למשנהו, בכל השוואה יש דומה ושונה. ועדיין אירלנד יכולה ללמד אותנו שיעור חשוב.

שם הספר לקוח משורה בשירו של המשורר האירי שיימוס היני: And whatever you say, say nothing, ומשמש לתיאור תמציתי של קוד השתיקה שחייב את אנשי ה-IRA. אלא שכמה מהם בחרו לשבור אותו ולספר, בדרך זו או אחרת. סיפור העדויות האלה והמאבק המשפטי סביב "פרויקט בלפסט" תופס אף הוא מקום מרכזי בספר.
Say Nothing נסמך על תחקיר מדוקדק ושום פרט בו לא מומצא. בסופו קרוב ל-70 עמודים של הערות (ללא הפניות מהטקסט עצמו), וכמה עמודים טובים של ביבליוגרפיה – אך הוא נקרא בנשימה עצורה, כספר מתח מרתק שקשה להניח מהיד. זהו ללא ספק אחד הספרים הטובים שקראתי בשנים האחרונות.

עוד בנושא:
המצעדים של בלפסט