קרוא וכתוב

בדיוק בשבוע שבו אני שוהה בבלפסט מתרחש אחד הארועים הצבעוניים והטעונים בעיר, המצעד. במצעדים של ה-12 ביולי צועדים הפרוטסטנטים בששת המחוזות של אלסטר, המרכיבים את צפון-אירלנד, כדי לציין את ניצחונו ההיסטורי ב-Boyne של ויליאם מאורנג' על המלך ג'יימס הקתולי, ב-1690. המשמעות, כמובן, היא הרבה מעבר לכך.  אורנג' נתן את שמו ל'מסדר הכתום', הארגון הפרוטסטנטי הגדול ביותר בצפון-אירלנד. המסדר רואה עצמו כמגן על החירויות האזרחיות והדתיות של הפרוטסטנטים וחותר לקיים את שלטון המונרכיה הפרוטסטנטית בממלכה המאוחדת. הזכות לצעוד ומה שהיא מסמלת מרכזית לתפיסתם של חבריו, כביטוי לאמונה וכהנצחה למי שנתנו חייהם על כך. בגלל סמיכותן של השכונות הקתוליות והפרוטסטנטיות, עוברים הצועדים בבלפסט דרך שכונות קתוליות. מתנגדי המצעדים רואים בהם ביטוי לקנאות וסקטנטיות וסמל להגנה רק על זכויותיהם של חלק מן האוכלוסייה בצפון-אירלנד.

דגל היד האדומה. לא בשימוש רשמי מאז 1973

ביום זה העיר סגורה ומסוגרת, הכול נעול על בריח, זכר לימים בעייתיים יותר (ימי ה"צרות" בצפון אירלנד, כפי שהאנגלים מכנים זאת ביובש, באיפוק בריטי אופייני). יום קודם מצטיידים כולם במצרכים כאילו עומד לחול סגר בן 3 ימים, והתורים המשתרכים בסופרמרקט מזכירים ערבי חג בישראל. גם זרים כמוני, שלא מסוגלים בשום פנים להחיל את ההבחנה בין קתולים לפרוטסטנטים על מי שהם פוגשים כאן (להבדיל מהמקומיים, המזהים בקלות על-פי שמות משפחה ומבטא), יכולים ערב המצעד לזהות את השכונות הפרוטסטנטיות והקתוליות המובהקות. באלו של "הלויאליסטים", כפי שהם מכנים את עצמם (או היוניוניסטים בלבושם הפוליטי), מתנוססים בגאון דגלי הממלכה המאוחדת – גדולים ומרשימים לצד מחרוזות דגלונים נוסח יום העצמאות אצלנו – לצדם של דגלי 'היד האדומה', דגלה של צפון-אירלנד עד ל-1973; חלקם משולבים בסיסמאות של המפלגות השונות, ודגלים כתומים של 'המסדר הכתום'. בעיר כבר יש שכונות שהגישה אליהן נחסמת, וערימות ערימות של גרוטאות, עצים ורהיטים ישנים נערמות לקראת איזו מסורת דמוית ל"ג בעומר כולל קולות נפץ של זיקוקים שיחרידו מאוחר יותר את הלילה. המשטרה מגבירה הערכותה למרות ההערכה כי היום יעבור בשקט. השכונות הקתוליות, לעומתן, עירומות מכל דגל, חפות מכל ציון של ארוע העומד להתחולל. זה לא החג שלהם. גם לא יום שבו הם "מחזירים" עם דגלי הרפובליקה. שקט.

ערב המצעד יצאתי לראות את ציורי הקיר (murals) הידועים של בלפסט. אלה לא גרפיטי (גם כאלה יש, IRA ואפילו "Stop Israeli bombs") אלא ציורי צבע של ממש, על בניינים שלמים. באזור הפרוטסטנטי דורשים את הזכות לצעוד (מימין). באזור הקתולי מציינים את הקורבנות; תמונות, שמות ותאריכים. מעל אחת האנדרטאות נתלה שלט ישן של השין פיין הדורש: "אם מהפכה צריכה לבוא, יש צורך במפלגה מהפכנית. הצטרפו למהפכה. הצטרפו לשין פיין". במעבר בין השכונות ניתן לראות במקום אחד את שרידי החומה שנפתחה, וגם עליהם ציורי קיר צבעוניים.

"במצעד החזרה בערב, אין להשמיע שום מוסיקה מלבד תיפוף על תוף צד בודד, מהצומת של רחוב וודביל ומצעד וודביל ועד שכל משתתפי המצעד עוברים את הצומת של רחוב קרומלין ורחוב הסקת' (…) הוועדה מאשרת מחדש כי כל משתתפי המצעד, כולל תומכים, חייבים להתנהג מתוך התחשבות נאותה בזכויות, במסורות וברגשות של אחרים בסמיכות למצעד; להימנע ממילים או התנהגות אשר סביר כי ייתפסו כמגזריות, פרובוקטיביות, מעליבות, פוגעניות או גסות במכוון". (מתוך החלטת הוועדה ב-2006 לגבי המצעד של 'מסדר הכחולים האמיתיים')

הפרוטסטנטים הם, כידוע, הרוב בבלפסט ובצפון אירלנד בכלל. אפשר לתמוה על כך שהרוב עומד על זכותו (ומקבל אותה) לצעוד בשכונות המיעוט. איכשהו התרגלנו שלמיעוט יש זכויות יתר בעניין זה, או זקוק יותר להגנה על זכויותיו, שכן הרוב כביכול לא זקוק לזכויות מעצם היותו רוב. אך מעבר לכך שזכויות אדם בדמוקרטיה יש לכל אדם ואדם – כפרט – ולאו דווקא למיעוט (ומי שהיום מיעוט יכול מחר להוות רוב ולהיפך), הרי מצבם של הפרוטסטנטים כאן מורכב יותר. בצפון אירלנד הם אמנם רוב, אך באירלנד כולה הם מיעוט; סכסוך הדמים ארוך השנים נסוב על רצונו של חלק מן המיעוט הקתולי בצפון-אירלנד להתאחד עם הרפובליקה שבה הוא מהווה את הרוב. על-פי ההסכם, איחוד כזה יקרה כאשר יהיה לו רוב בשני הצדדים (בצפון אירלנד וברפובליקה עצמה). בתקופות מתוחות יותר, אכן ניסו להגביל את זכותם של הפרוטסטנטים לצעוד, בטענה כי יש בכך פרובוקציה כלפי המיעוט הקתולי. לפני מועד המצעד מנסים להגיע להסכמות באמצעות דיאלוג בין הקהילות. ועדה מיוחדת מסדירה בכל שנה את תנאי המצעד, כולל נתיב מדויק ושעות מותרות, ומכריעה את מה שלא הצליחו להגיע לגביו להסכמה. מתחם ההגבלות האפשריות על הפרוטסטנטים מצומצם מכוח חופש הביטוי וחופש ההתאספות המובטחים באמנה האירופית לזכויות אדם.

ביום המצעד עצמו נחסמים הרחובות המובילים למרכז העיר לתנועת כלי-רכב, וכוחות עצומים של משטרה נערכים בעיר, בעיקר בשכונות הקתוליות שדרכן יש בהכרח לעבור כדי להגיע למרכז העיר. למרות שימי ה"צרות" שייכים לכאורה לעבר, עדיין נמתחת העיר הזאת כמתוך הרגל, כאילו היה זה רפלקס מותנה בהגיע ה-12 ביולי, וקרום דק של חשש נמתח מעל שמיה האפורים.

תשע וחצי בבוקר. הקבוצות השונות ממתינות בסבלנות לתורן ומצטרפות למצעד בסדר מופתי. כל קבוצה ובגדיה או מדיה, על הצבע הייחודי לה ודגל המסדר המזהה אותה. תופים, מצילתיים וחלילים מחרישים את האוזניים. רובם המוחלט של הצועדים גברים. חלילן אחד בקבוצת עוטי החולצות האדומות נושא על כתפיו את בנו הקטן, באותו לבוש בדיוק, ילד בהיר שיער שמחלל נמרצות ממש כמו אביו. בראש הקבוצה צועד על-פי רוב להטוטן המפליא ללהטט במקל, כולל דור העתיד של זאטוטים שכבר לומדים את המלאכה ומעיפים את המקל, מי בהצלחה יתרה ומי פחות. הקהל נאסף בכיכרות וברחובות לחזות, וזקנים מבתי-אבות ישובים על כסאות לנקודת תצפית נוחה.

סמוך לשבע בערב, לאחר שבילו כל היום בפיקניק, חוזרים הצועדים דרך העיר. הפעם בפחות רשמיות, בקהל ענק וצבעוני של צועדים וחוגגים. נערות עטופות בדגלי הממלכה המאוחדת, נשים עטויות פאות פורימיות בצבעי אותו הדגל, גברים צעירים חבושי כובעים בני שלוש פינות, ילדים נושאי מקלות מפוספסים כחול אדום ולבן; כל הווריאציות האפשריות על הדגל כלבוש, קישוט ואביזר. אפילו כלבים מולבשים כאן בדגל האימפריה לשעבר. גם הצבע הכתום של המסדר הפרוטסטנטי בולט. כוחות המשטרה מתחילים להתקפל אט אט ממרכז העיר אף הם, אך עדיין ערוכים בשכונות שבהן אמורים הצועדים לחזור. על פי תנאי המצעד עליהם לסיימו עד השעה שמונה בערב. פה ושם מתחילים פאב או מסעדה להיפתח. ברחובות מותירים הצועדים בעיקר כמויות לא יאומנו של אשפה.

מתולתלת שותה קפה בפאריס, שבוע קודם

אירלנד היא מקום שבו זרותי רשומה על פרצופי. פשוט, אין כאן אנשים מתולתלים. בלפסט, ואירלנד כולה, זועקת בלבנותה. בניגוד לרוב מדינות מערב אירופה, מעטים מאד השחורים או האסייתים הנראים כאן. אפשר למנותם על אצבעות כף יד. בבוקר המצעד, בעודי בודקת זוויות צילום, העביר אחד הצועדים את כף ידו על שיערי בהתפעלות: what lovely curly hair, אמר כטוב לבו במצעד, או שמא בבירה.

בעיתון הבוקר דווח כי המצעדים, שהשתתפו בהם בכל צפון-אירלנד כ-75,000 בני-אדם, עברו בשקט.