קרוא וכתוב

בג"צ 5553/09, הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ראש הממשלה
(הניתוח נכתב עבור פרוייקט ‘פסיקה במבחן’ של המוקד להגנת הפרט)

תקציר

המאמר עוסק בעתירה אשר ביקשה סעד של מניעת שימוש בכבילה כאמצעי חקירה, מניעת כבילה בתנוחות מסוימות ופרסום הנחיות ברורות בנוגע לאמצעי ריסון שאינם גורמים לכאב או סבל. המדינה דחתה את הטענה כי איזוק מופעל כאמצעי חקירה וטענה כי מדובר באמצעי ביטחון שהפעלתו נעשית בסמכות וכדין. את הנהלים הקיימים סירבה לפרסם.

הביקורת במאמר מתרכזת במספר נקודות: (1) שתיקתו של בית המשפט לגבי טענת העותרים כי איזוק כנ"ל נעשה רק בחקירות שב"כ ולא בחקירות משטרה, עניין שדווקא המדינה השיבה לו בהרחבה בתשובתה, ואינו מחווה דעתו או קובע עמדה. (2) העובדה כי באיזוק זה הוכנסו כבר הקלות בעקבות פנייה מוקדמת של העותרת. בכך מכירה המדינה במשתמע בכך שהפרקטיקה מושא העתירה לא היתה תקינה, או למצער טעונת שיפור. (3) התנגדות המדינה לפרסום הנהלים הקיימים, "מעצם טיבם". ואולם, משטענה שלא מדובר באמצעי חקירה, עולה השאלה מדוע אין לפרסמם? מה ב"טיבם" מונע זאת? (4) בית המשפט אינו נחשף לנהלי השב"כ המסדירים איזוק, אך מניח אודותיהם הנחות ובעיקר אודות ההקפדה עליהם. לא ברור על מה מבוססת הנחה זאת, בעיקר על סמך ניסיון העבר, וראוי היה כי בית המשפט לא "יניח" אלא יקבע בצורה פסקנית שחובה על השב"כ לוודא כי לא יופעל איזוק מכאיב. (5) גם לו היה דבר זה נעשה, לא יכול היה בית המשפט לוודא שהוראותיו נשמרות. שכן לא רק שהוא לא מורה על פרסום אלא שהנהלים אינם גלויים לו עצמו.

המשך…

Read Full Post »

1. סבירות נוסח בג”צ

לפי רוב שופטי בג”צ, בפסק דין שניתן זמן קצר לפני הבחירות המוניציפליות, סביר לאפשר למועמד לראשות עיר שהם מדיחים להתמודד שוב בבחירות; אך אם ייבחר שוב – יוכלו לשוב ולהדיח אותו אם מועצת העיר לא תעשה כן. אין ספק, סבירות במיטבה. אולי תחליטו שם: אם אתם מאפשרים מראש לבוחר לתת את פסק דינו הדמוקרטי בנסיבות אלה, מי אתם שתתערבו בו לאחר מעשה?

המשך…

Read Full Post »

במגילת קהלת שנקראה היום, שבת חוה”מ סוכות, מופיע המשפט שחלקנו מצטטים בהנאה לא מוסתרת: “מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע”.
אלא שלמשפט יש המשך. הפסוק המלא הוא: “וְעוֹד רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ מְקוֹם הַמִּשְׁפָּט שָׁמָּה הָרֶשַׁע וּמְקוֹם הַצֶּדֶק שָׁמָּה הָרָשַׁע.” (קהלת ג, טז). זה כבר פחות מהנה. מילא המשפט; רובנו יודעים ומכירים בכך שמשפט אינו ממצה צדק; שלעיתים הוא אינו משיג אותו כלל; ושבבתי משפט לא תמיד נעשה צדק ויש יאמרו שנדיר שנעשה. אבל גם הצדק עצמו? הוא מקומו של הרָשַׁע? הכיצד?

הפסוק התנ”כי יוצר למעשה הקבלה בין משפט לצדק. ולאו דווקא, או רק, מבחינה זאת שמשפט משמעו צדק. אלא, גם, שצדק משמעו משפט. והנה, אכן, המונח האנגלי Court of Justice אינו למעשה אלא ‘בית משפט’. ה-(International Court of Justice (ICJ אינו אלא בית הדין הבינלאומי. ולא, כפי שהשתרשה טעות התרגום, “בית הדין הבינלאומי לצדק”. וכן, גם בג”צ שלנו, ה-High Court of Justice, הוא למעשה בית המשפט הגבוה. המונח ‘צדק’ התוסף אליו כטעות תרגום של מי שאינו בקיא במינוח האנגלי. ומאז מעורר בנו ציפיות, לעיתים ציפיות שווא, שבבג”צ ייעשה צדק. הרי השם מחייב…

ואם צדק אינו אלא משפט, או מעשה המשפט, הרי אז גם שם, אכן, מקום הרָשַׁע.

ואולי אפשר לתת פרשנות אחרת. כזאת האומרת שגם בצדק במשמעות המועדפת עלינו – לא כסינונים למשפט אלא כערך שאנו חותרים אליו, מבקשים אותו, רודפים אחריו – יש רֶשע. ורשעים מוצאים את מקומם שם. כמו בכל מקום. כי שום דבר אינו זך, טהור ונקי. כל דבר אפשר שתימצאנה בו שתי הפנים. כל מה שאנו שולחים בו ידנו, מבקשים להשיגו, מתלכלך מטבע הדברים. יחד עם ידינו. באינטרסים, במחיר שאנו ואחרים משלמים עבור השאיפה להשיגו וניסיון מימושו.
ביטא זאת היטב היינריך פון קלייסט במשפט הפתיחה של הנובלה המופתית שלו ‘מיכאל קולהאז’: “בעולם היו מזכירים את שמו לברכה, אלמלא הפריז על מידה טובה אחת וקלקל בה. כי רגש הצדק שבו, עשה אותו לגזלן ורוצח".
או כפי שמנסח בתמציתיות מופלאה ספר קהלת (ז ,טז): “אַל-תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה”.

Read Full Post »

הבג”צ הבא – בג”צ הסופרים. כך הם (ואיש הרוח אלדד יניב) מאיימים בפנייה ליועמ”ש, בדרישה שנתניהו יצהיר שלא יצא לפעולה באירן ללא אישור הממשלה. אם לא יֵעשה כך עד ה-23.8 הם יפנו לבג”צ. את הידיעה, שחתומה עליה הכתבת לענייני ספרות, אפשר היה לקרוא אמש בלשון עתיד באתר הארץ (“כעשרים סופרים ישלחו מחר [רביעי] מכתב ליועץ המשפטי לממשלה”). מכתב עוד לא נשלח וכבר פורסם. כיאה למכתב שנמענו האמיתי אינו כלל היועמ”ש ולא נתניהו אלא הציבור.  טוב, זה זול יותר מאשר לפרסם מודעה (אף כי ההוצאות עלולות לעלות יותר).

בעקבות הידיעה הפנו אותי למאמר מצוין שכתב איתי זיו לפני ימים אחדים על היבט חשוב של התופעה הזאת – המשפטיזציה של הרוח. קודם התבטלה האתיקה הציבורית ורודדה לכדי חוקי/לא חוקי, כביכול כל מה שחוקי הוא תקין וראוי; כעת מתבטלים אנשי רוח בפני הדיסציפלינה המשפטית. כאילו יש צורך בעמוס עוז כדי לחדד הליכי מינהל, כותב זיו. מה שנחשף כאן עוד, הוא מציין בצדק, הוא הייאוש של אותם סופרים מיכולתם להשפיע על השיח הציבורי. באמת, שיכתבו. שישכנעו. מה להם ולקדם-בג”צ?

כדאי להעיר גם על עורכי דין המשתפים פעולה עם המהלכים האלה. במקום להסביר למרשיהם שיש פעולות שמקומן אינו בזירה המשפטית. חלק ממקצועיות היא לדעת מה הם גבולות המקצוע. וזה מצופה מכל איש מקצוע, גם זה המשפטי. פעולות כאלה תורמות לזילות של התחום המשפטי. אפשר גם לעתור בדרישה שבג”צ יבהיר לראש הממשלה שאם וכאשר הוא יפסיד בבחירות – עליו לפנות את כסאו. הבהרות מראש לראש הממשלה שעליו לנהוג כחוק אינן תפקידו של בג”צ ואין שום בסיס משפטי לתביעה כזאת. יש גבול לשימוש במערכת המשפטית כבימה לדיון ציבורי.

לסופרים מוצע, כאמור, לכתוב. להשפיע על כך שבממשלה (שאכן זאת שאמורה לאשר), לא יהיה רוב לתקיפה. במקום לנסות לנהל את המדינה דרך בג”צ. אם הם יגיעו לשם יש לקוות שייזרקו מכל המדרגות. או בלשון משפטית, יידחו על הסף.

מחלה ושמה משפטיזציה

Read Full Post »

צעקה גדולה נשמעת מקצה הארץ ועד קצה. טוב, לפחות מקצה עיתון הארץ. הוצאות משפט הוטלו על עותר ציבורי! ב-30 השנים האחרונות זה קרה לאגודה לזכויות האזרח, למשל, רק פעם אחת! אז אחרי שקראנו שמדובר ב“דגל שחור” – לא פחות! כמו זה בכפר קאסם? – שמניף בג”צ בעשותו כך, לדעת דיקן הפקולטה למשפטים בחיפה, כדאי אולי לבדוק רגע את השאלה בשקט. לא כדי לקבל כותרות בעיתון, כפי שאמר פרופ’ דני פילק באותו עניין, כשמחה על כך שהוצאות הוטלו על עתירה עקרונית “שלא נועדה לזכות את מגישיה בפרסום בכלי התקשורת”. האם עלינו להבין שבעתירות אחרות זה נעשה לצורך כך? נגיד, עתירות של אנשים פרטיים על פגיעה בזכויותיהם? עתירות של עותרים ציבוריים אבל לא אלה אלא “אחרים”? מעניין.

המשך…

Read Full Post »

השב”כ ממליץ להרוס את בתיהם של רוצחי משפחת פוגל מאיתמר, שנידונו לכמה מאסרי עולם. היועמ”ש אמור לדון ולהחליט אם לאשר את ההמלצה.

הריסת בתים עונשית היא אחד האקטים הברבריים ביותר שניתן להעלות על הדעת. ענישה קולקטיבית מהסוג הגרוע ביותר (לא שיש סוג לא גרוע). היא פעולה עונשית ללא משפט. היא איננה מענישה את הפועלים (agents), שכבר נידונו ונענשו, אלא את בני משפחותיהם. “למען יראו וייראו”. לא רואים ולא יראים: הצבא עצמו קבע לפני שנים שהריסת בתים אינה מרתיעה ובחשבון כולל ייתכן שאף גורמת ליותר נזק. (מראה הריסות ביתו ודאי לא גורם לילד או לנער לגדול להיות שוחר שלום גדול). בנוסף להיותה לא מוסרית ולא יעילה (למי שנימוקי מוסר הם קטנות בלתי נחשבות בעיניו) – הריסית בתים עונשית גם אינה חוקית על-פי הדין הבינלאומי. והעובדה שבג”צ אישר אותה פעמים רבות היא אות קלון למוסד הזה.

המשך…

Read Full Post »

העתירה נגד עסקת שליט היא מחזה ידוע מראש. מבחינת העותרים, אפשר להניח שמדובר ברצון למצות עד תום את המאבק שלהם, גם אם הצעד נראה חסר סיכוי. בנוסף, זוהי בימה להשמעת עמדותיהם. הן בבית המשפט עצמו, הן בסיקור התקשורתי הנלווה לדיון המשפטי. הדיון הציבורי בסוגייה חשוב מאוד. לעומת זאת, אין מקום לדיון משפטי, שכן מדובר בנושא לא שפיט. מבחינה משפטית טהורה, נכון היה שבית המשפט ידחה עתירה כזאת על הסף: זהו נושא שמצוי באופן מובהק בסמכות (ואחריות) הממשלה.

המשך…

Read Full Post »

ב-4.8 התפרסם בהארץ מאמר של ישראל הראל, "בני אינו פורע חוק". אני מתכבדת לפרסם כאן כמאמר אורח את מאמרו של פרופ' דוד קרצמר, שנשלח להארץ כתגובה לאותו מאמר אך לא פורסם.

(לפני ימים אחדים פורסם בהארץ מאמרה של קרני אלדד "הולכת שולל במגרון", העוסק בעתירה אחרת. לתגובה מומלץ לקרוא את המאמר הזה בעין השביעית).

דוד קרצמר הוא פרופסור (אמריטוס) למשפט חוקתי ומשפט בינלאומי באוניברסיטה העברית.

* * *

במאמרו מיום ארבעה באוגוסט מגיב ישראל הראל בזעם לפסק-דינו של בית המשפט העליון שחייב את המדינה לפנות את היישוב מגרון, ובמיוחד להערת נשיאת בית הדין בייניש כי מתיישבי מגרון (שבנו של הראל נמנה עימם) הם פורעי חוק. את כאבו הפרטי של אב על כך שמכנים את בנו "פורע חוק" אפשר להבין; אבל כעיתונאי מנוסה, מותר לצפות מהראל לגישה אובייקטיבית יותר בקריאת פסק הדין שעליו הוא שופך רותחין.

המשך…

Read Full Post »

החלטת בית הדין לעבודה בעניין המתמחים מותחת לקצה את הפער והמתח בין חוק לצדק, מוסר ואולי אפילו השכל הישר. אנשים שלא נותנים להם להתפטר אינם עובדים אלא עבדים. ומי מאתנו ירצה לקבל מחר טיפול מרופאה שמכריחים אותה לעבוד?

מתח בין כל אלה לבין המשפט, משום שההחלטה איננה מופרכת מבחינה משפטית. בית המשפט השתכנע שהפעולה לא היתה אינדיווידואלית ונועדה להשיג הישגים משותפים לכלל המתמחים. לכן אין זה מופרך שמבחינה משפטית הוא יפרש זאת כצעד מאורגן וככזה כהתארגנות של גוף לא יציג במסגרת סכסוך עבודה ולכן כצעד לא חוקי. כי מה לעשות, גם בסכסוכי עבודה יש כללים.
בתי משפט קובעים מהו הדין החל, לא מה מוסרי. הגיע הזמן להבין את זה ולהפסיק לתלות ציפיות לא ריאליות בבתי משפט.

המשך…

Read Full Post »

בבית המשפט העליון צפוי להיווצר עומס רב בשל יציאתו של השופט דנציגר לחופשה לא צפויה. אבל את העומס הגדול באמת הביא בית המשפט על עצמו במו ידיו. אתמול, למשל, עסק בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ בעתירה שדרשה לאלץ את ראש הממשלה להתערב בסכסוך העבודה עם הרופאים. העותר היה אחד, עו"ד דוד פורר. מה לו ולסכסוך העבודה הלז? כלום.

בעבר, השימוש בבג"צ נועד לטפל בסכסוכים בין הפרט לשלטון. אדם שנפגע מהחלטה שלטונית פנה לבג"צ. למי שלא היה נפגע ישיר כזה לא היתה זכות עמידה בפני בג"צ.

המשך…

Read Full Post »