• ראשי
  • אות מיס פיגי
  • לרשותכם
  • על הבלוג
  • קצת עלי
  • דברו אלי

קרוא וכתוב

הבלוג של נעמה כרמי

Feeds:
פוסטים
תגובות
« מרפא לשון, עץ חיים
פסטיבל צ'ה: כמה עובדות "נשכחות" »

המקום שבו אנו צודקים

14 ביוני 2003 על-ידי נעמה

הידיעה המזעזעת על הורים שהוציאו את גופת בנם החייל מקברו בדרישה לחקור את נסיבות מותו, הזכירה לי את ספרה של בתיה גור אבן תחת אבן, שכתבתי עליו לפני שנים אחדות.

המקום שבו אנו צודקים

אחת מיצירות המופת הספרותיות והמוסריות של תחילת המאה הקודמת מציגה בתחילתה את גיבורה כך:

"בעולם היו מזכירים את שמו לברכה, אלמלא הפריז על מידה טובה אחת וקלקל בה. כי רגש הצדק שבו, עשה אותו לגזלן ורוצח".

היצירה בה מדובר היא כמובן 'מיכאל קולהאז' של פון-קלייסט, אשר מתארת כיצד מובילה השאיפה לצדק מוחלט לא רק לעשיית עוול לאחרים אלא גם לאבדון אישי. מיכאל קולהאז הוא גיבור אהוב במיוחד על רחלה אבני, גיבורת ספרה החדש של בתיה גור. וממש כמוהו, היא מאבדת במאבקה לצדק את משפחתה, את שמה הטוב ואת חייה. קשה קצת להתנער, רוב רובו של הספר, מהתחושה שהוא נכתב על שולה מלט, אמו של אמיר מלט שנהרג ברולטת הרשת בבסיס חיל-האוויר, שניהלה קרב עיקש עם המערכת הצבאית והמשפטית ולפני שנים אחדות התאבדה. זאת למרות שגור מציינת בסיום הספר שאם כי הרעיון הראשוני אכן נבט מסיפור זה, היא אינה מכירה איש מבני המשפחה וגם לא שוחחה עימם. אבל ככל שאנו מתקדמים בקריאת הספר, אנו צוללים לתוכו ומרותקים מסגולותיו-הוא. הספר נכתב משתי נקודות המבט: של האם ושל השופט שמנהל את משפטם של הקצינים הזוטרים שמועמדים לדין על הריגה בגין רשלנות פושעת. חלקו של השופט לבטח לא נכתב על בסיס עובדות כלשהן, מאחר שגור מציינת כי תיקי הפרשה לא נפתחו בפניה למרות מאמציה.

לכל אחד דפוסי התגובה וההתמודדות שלו, והדרך בה הוא בוחר או נדחף לבטא את כאבו ואבלו. כאב שעובר טרנספורמציה לזעם המתועל לאפיקי פעולה המכוונים למטרות בנות-השגה, הוא תהליך שיכול לעשות טוב. אבל המלחמה במערכת, בכל מערכת, היא אבודה מראש במובנים רבים. זהו מאבק ששוחק את היחיד עד דק, בעוד המערכת נשארת חסינה כשהיתה. זהו סוד כוחה של המערכת: היכולת לטרטר את מי שקורא תגר על סמכותה ועל החלטותיה, לשחוק אותו בסבך הביורוקרטיה ולהביא אותו לכך שימאס במאבקו. במקרה הטרגי, הוא מואס גם בחייו. רוב רובו של הספר, עמוס עולמה הרגשי של רחלה בכעס ובזעם, ובעיקר בנחישות אובססיבית, חסרת פשרות, להמשיך בכיוון שהתוותה: להיאבק על חשיפת האמת כמו גם על עשיית הצדק. בנחישות הזו רואה רחלה אבני את העולם כולו, כולל את בני משפחה, כמחולק לשניים: אלו שאיתה בסיפור הזה, ואלו שלא. בסוף הספר, כאשר מפנה הזעם את מקומו לכאב אין-אונים, מפליאה גור לתאר את הבלתי-ניתן לתיאור כמעט: את הכאב המצמית מול אובדן בן. רק מי שעל יכולת האמפתיה שלה עמדנו כבר במסה שלה 'מכביש הרעב שמאלה', יכולה לכתוב שורות כאלו:

"והכאב בחזה הוא ללא נשוא. היא מניחה עליו את כף-ידה ופורשת את אצבעותיה למלוא רוחבן, אבל לשווא, היד אינה מושיעה. כי לא בחזה של בשר הכאב אלא במה שאין לו קיום בנגיעה. והיא הרי חשבה ששם כבר נבקע הכל לשניים, וחרב, שאיננו ".

סיפורה של רחלה אבני הוא כרוניקה של מוות ידוע מראש. לא רק כי אנו יודעים את סופו הביוגרפי של הסיפור, אלא גם כי הדילמה הטרגית מולה ניצבת רחלה, שבין קרניה היא נאלצת לבחור, היא בין החיים לבין הצדק. יש מקום כזה שבו אנו חייבים לבחור, מתברר. ומן המקום שאנו צודקים, מצטטת גור את עמיחי במוטו לספרה, לעולם לא יפרחו פרחים באביב. ולמרות הכל, מאבקם של רחלה אבני כמו גם של מיכאל קולהאז, מעוררים הערצה. בעיקר, משום שמשמעותם היא שיש דברים ששווה ללכת בשבילם עד הסוף.

כל ביקורות הספרים

  • לחיצה לשיתוף בפייסבוק (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף בטוויטר (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף ב LinkedIn (נפתח בחלון חדש)
  • לחץ כדי לשתף ב-Tumblr (נפתח בחלון חדש)
  • לחיצה לשיתוף ב-Flattr (נפתח בחלון חדש)
  • יש ללחוץ כדי לשלוח קישור לחברים באימייל (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי להדפיס (נפתח בחלון חדש)

פורסם בספרים | מתויג אבן תחת אבן, בתיה גור, מיכאל קולהאז | תגובה אחת

תגובה אחת

  1. ב- 16 ביוני 2003 בשעה 23:18 בלונד

    קודם כל רתיעה וזעזוע מהמעשה. אחר כך בא ההרהור – אולי .. אולי רתיעה וזעזוע הם תנאי הכרחי לשמיעת הזעקה של היחיד מול המערכת? הנה, גם פה אחת מהסתעפויות המשנה של הסיפור המורבידי הזה הוא קבורה מאוחרת של רקמות הבחור שנלקחו מהגופה ללא ידיעת המשפחה וכל שכן – רשותה על ידי המכון הפתולוגי. הנה ההוכחה שהמערכת מסואבת. אבל למרות ההרהור הזה. למרות הידיעה כי הצועקים והמתריעים תמיד יחשדו בשיגעון במקרה הטוב או בחתרנות ובבוגדנות במקרה הרע, הבחירה לנהוג כך בגופת בנו מעוררת בי גועל ותחושה של זוהמה . וכל המתחסדים הטוענים שאין לשפוט אדם בשעת צערו – מתחסדים. זוהי השעה לשפוט. וזהו מעשה שצחנת המוות העולה ממנו מסמנת את אי מוסריותו.



התגובות סגורות.

  • ד"ר נעמה כרמי

  • הצטרפו ל 648 מנויים נוספים
  • וְזֹאת הַתְּרוּמָה

    לתרומה לאחזקת הבלוג בפייפאל.
  • הבלוג בפייסבוק

  • הטוויטר שלי

  • מפתח

  • ארכיון

  • רשימות אחרונות

    • ומעין תנחומותי עוד לא דלל
    • שובל של חסד
    • גישה לרשומות פסיכיאטריות – מה הבעיה
    • ניגוד העניינים של גאולה אבן-סער
    • עיגון משפטי לזכויות אדם אינו מספיק: זכויות חולים כמקרה בוחן
  • סימניה

    מסכת השקרים של ההפיכה המשטרית
    המשבר הפוליטי והחוקתי בישראל
    מחשבת את קצה לאחור
    בחזרה לאדם השלם
    המתה בסיוע רפואי בקנדה
    כן, רק לא ביבי
    הומוסקסואלים לא שמאלנים
    למה הארץ הולך על הראש של העבודה ומרצ
    מדוע וכיצד ללמד היסטוריה
    פשעי ציות ופשעי סירוב, שם וכאן

  • קרוא

    כל ביקורות הספרים

  • וכתוב

    ספרי "זכויות אדם: מבוא תאורטי", הוצאת רסלינג 2018.

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.

  • וכתוב

    ספרי "חוק השבות: זכויות הגירה וגבולותיהן", הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2003..

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה

  • "שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה." (אורהאן פאמוק, 'הספר השחור')
  • יש לי יום יום תג

    ICC אהוד אולמרט אהוד ברק או"ם אונס אזרחות אינטרנט אמנת הפליטים אקדמיה ארגוני זכויות אדם אתיקה מקצועית אתיקה עיתונאית אתיקה רפואית בג"צ בחירות ביה"מ העליון ביקורות ספרים ביקורת בלוג בנימין נתניהו ג'נוסייד גדעון לוי גזענות דארפור דמוקרטיה דת הארץ הומוסקסואלים הטרדה מינית התנחלויות זכויות אדם זכויות ילדים זכויות נשים חולים חופש הביטוי חוק השבות חוק ומשפט חיים רמון חינוך חמלה חקירות טרור יועמ"ש ילדים יצחק לאור ישראל כאב כיבוש כנס מבקשי מקלט מהגרי עבודה מוות מוסר מחאה חברתית מחלה משה קצב משפט בינלאומי משפטיזציה נשים נתניהו סרטן עבירות מין עינויים עמוס שוקן פוליטיקה פייסבוק פמיניזם פרטיות צה"ל רופאים רפואה שואה שטחים שמאל תקשורת
  • יזכור

    יעקב כרמי (אלסטר) ז"ל. אבא שלי
    ראובן אלסטר ז"ל. דוד שלי
    גלריית צילומים שצילם אבא שלי

  • הגברת המודעות סרטן השחלות | Promote Your Page Too

  • ©

    כל הזכויות שמורות לנעמה כרמי

בלוג בוורדפרס.קום.

WPThemes.


  • הרשמה רשום
    • קרוא וכתוב
    • הצטרפו אל 648 שכבר עוקבים אחריו
    • כבר יש לך חשבון ב-WordPress.com? זה הזמן להתחבר.
    • קרוא וכתוב
    • התאמה אישית
    • הרשמה רשום
    • הרשמה
    • להתחבר
    • העתקת קישור מקוצר
    • דווח על תוכן זה
    • View post in Reader
    • ניהול מינויים
    • צמצום סרגל זה