הידיעה המזעזעת על הורים שהוציאו את גופת בנם החייל מקברו בדרישה לחקור את נסיבות מותו, הזכירה לי את ספרה של בתיה גור אבן תחת אבן, שכתבתי עליו לפני שנים אחדות.
המקום שבו אנו צודקים
אחת מיצירות המופת הספרותיות והמוסריות של תחילת המאה הקודמת מציגה בתחילתה את גיבורה כך:
"בעולם היו מזכירים את שמו לברכה, אלמלא הפריז על מידה טובה אחת וקלקל בה. כי רגש הצדק שבו, עשה אותו לגזלן ורוצח".
היצירה בה מדובר היא כמובן 'מיכאל קולהאז' של פון-קלייסט, אשר מתארת כיצד מובילה השאיפה לצדק מוחלט לא רק לעשיית עוול לאחרים אלא גם לאבדון אישי. מיכאל קולהאז הוא גיבור אהוב במיוחד על רחלה אבני, גיבורת ספרה החדש של בתיה גור. וממש כמוהו, היא מאבדת במאבקה לצדק את משפחתה, את שמה הטוב ואת חייה. קשה קצת להתנער, רוב רובו של הספר, מהתחושה שהוא נכתב על שולה מלט, אמו של אמיר מלט שנהרג ברולטת הרשת בבסיס חיל-האוויר, שניהלה קרב עיקש עם המערכת הצבאית והמשפטית ולפני שנים אחדות התאבדה. זאת למרות שגור מציינת בסיום הספר שאם כי הרעיון הראשוני אכן נבט מסיפור זה, היא אינה מכירה איש מבני המשפחה וגם לא שוחחה עימם. אבל ככל שאנו מתקדמים בקריאת הספר, אנו צוללים לתוכו ומרותקים מסגולותיו-הוא. הספר נכתב משתי נקודות המבט: של האם ושל השופט שמנהל את משפטם של הקצינים הזוטרים שמועמדים לדין על הריגה בגין רשלנות פושעת. חלקו של השופט לבטח לא נכתב על בסיס עובדות כלשהן, מאחר שגור מציינת כי תיקי הפרשה לא נפתחו בפניה למרות מאמציה.
לכל אחד דפוסי התגובה וההתמודדות שלו, והדרך בה הוא בוחר או נדחף לבטא את כאבו ואבלו. כאב שעובר טרנספורמציה לזעם המתועל לאפיקי פעולה המכוונים למטרות בנות-השגה, הוא תהליך שיכול לעשות טוב. אבל המלחמה במערכת, בכל מערכת, היא אבודה מראש במובנים רבים. זהו מאבק ששוחק את היחיד עד דק, בעוד המערכת נשארת חסינה כשהיתה. זהו סוד כוחה של המערכת: היכולת לטרטר את מי שקורא תגר על סמכותה ועל החלטותיה, לשחוק אותו בסבך הביורוקרטיה ולהביא אותו לכך שימאס במאבקו. במקרה הטרגי, הוא מואס גם בחייו. רוב רובו של הספר, עמוס עולמה הרגשי של רחלה בכעס ובזעם, ובעיקר בנחישות אובססיבית, חסרת פשרות, להמשיך בכיוון שהתוותה: להיאבק על חשיפת האמת כמו גם על עשיית הצדק. בנחישות הזו רואה רחלה אבני את העולם כולו, כולל את בני משפחה, כמחולק לשניים: אלו שאיתה בסיפור הזה, ואלו שלא. בסוף הספר, כאשר מפנה הזעם את מקומו לכאב אין-אונים, מפליאה גור לתאר את הבלתי-ניתן לתיאור כמעט: את הכאב המצמית מול אובדן בן. רק מי שעל יכולת האמפתיה שלה עמדנו כבר במסה שלה 'מכביש הרעב שמאלה', יכולה לכתוב שורות כאלו:
"והכאב בחזה הוא ללא נשוא. היא מניחה עליו את כף-ידה ופורשת את אצבעותיה למלוא רוחבן, אבל לשווא, היד אינה מושיעה. כי לא בחזה של בשר הכאב אלא במה שאין לו קיום בנגיעה. והיא הרי חשבה ששם כבר נבקע הכל לשניים, וחרב, שאיננו ".
סיפורה של רחלה אבני הוא כרוניקה של מוות ידוע מראש. לא רק כי אנו יודעים את סופו הביוגרפי של הסיפור, אלא גם כי הדילמה הטרגית מולה ניצבת רחלה, שבין קרניה היא נאלצת לבחור, היא בין החיים לבין הצדק. יש מקום כזה שבו אנו חייבים לבחור, מתברר. ומן המקום שאנו צודקים, מצטטת גור את עמיחי במוטו לספרה, לעולם לא יפרחו פרחים באביב. ולמרות הכל, מאבקם של רחלה אבני כמו גם של מיכאל קולהאז, מעוררים הערצה. בעיקר, משום שמשמעותם היא שיש דברים ששווה ללכת בשבילם עד הסוף.
קרוא וכתוב 
קודם כל רתיעה וזעזוע מהמעשה. אחר כך בא ההרהור – אולי .. אולי רתיעה וזעזוע הם תנאי הכרחי לשמיעת הזעקה של היחיד מול המערכת? הנה, גם פה אחת מהסתעפויות המשנה של הסיפור המורבידי הזה הוא קבורה מאוחרת של רקמות הבחור שנלקחו מהגופה ללא ידיעת המשפחה וכל שכן – רשותה על ידי המכון הפתולוגי. הנה ההוכחה שהמערכת מסואבת. אבל למרות ההרהור הזה. למרות הידיעה כי הצועקים והמתריעים תמיד יחשדו בשיגעון במקרה הטוב או בחתרנות ובבוגדנות במקרה הרע, הבחירה לנהוג כך בגופת בנו מעוררת בי גועל ותחושה של זוהמה . וכל המתחסדים הטוענים שאין לשפוט אדם בשעת צערו – מתחסדים. זוהי השעה לשפוט. וזהו מעשה שצחנת המוות העולה ממנו מסמנת את אי מוסריותו.