קרוא וכתוב

לא צריך לחפש הרבה כדי להבין מה מפריע ב"יומן המחלה" של גליה הראל דור, שנאחל לה רפואה שלמה, המתפרש על לא פחות מחמישה עמודים במוסף גלריה של הארץ ביום שישי. "האותיות הקטנות" אך הבולטות מאוד בעמוד הראשון, מסגירות את התשובה. הפקה וסטיילינג: …, ע. סטיילינג: …, איפור: …. סוודר: …. במלה אחת: הפקה מסחרית. מלוטשת ונוצצת. גם סטיילינג וגם עוזרת סטיילינג, מאפר, וקרדיט למותג של הסוודר. ובל נשכח, חלילה, את קידום המכירות לרומן החדש שכתבה הראל דור ורואה אור, ממש במקרה כמובן, "בימים אלו". "איזה עיתוי מחורבן", היא מוסיפה. כן. כדי שלא נפספס את הספר שהיא מבקשת לקדם, מוקדשת לו מסגרת נפרדת ומיוחדת. שהרי היום הכול – סרטן, התאבדות, יו ניים איט – נחשף לצורך המטרה הנאצלת של קידום המכירות לספר, או לסרט, או לאלבום, החדש. הסרטן הממוסחר.

המשך…

Read Full Post »

מלכת כל המחלות מאת סידהרתא מוחרג'י. מאנגלית: יוסי מילוא. עם עובד/אופקים 2013, 573 עמ' כולל הערות ומפתח.

סידהרתא מוחרג'י – אונקולוג וחוקר סרטן – כתב "ביוגרפיה של מחלת הסרטן", ככותרת המשנה של הספר המרתק הזה. על אף נושאו העגום – והיה זה פלובר, כמדומני, שאמר ש"כל למרות הוא בגלל סמוי" – הוא נקרא בשקיקה לא פחות ואולי יותר מכל יצירת ספרות בדיונית. לא מפליא כי הספר זכה בפרס פוליצר לספרות עיון ב-2011. כתיבתו של מוחרג'י קולחת ורהוטה. הוא הצליח לא רק להשתלט על גוף ידע ענק – הספר נסמך על מאות רבות של מקורות – אלא להעביר אותו באופן המובן לקורא המשכיל שאינו איש מקצוע בתחום, כשהוא כותב ביד אמן. מדובר בפרוייקט מעורר השתאות, הפורש את ההיסטוריה המדעית של מחלת הסרטן, חקרה והמערכה (הרפואית והפוליטית כאחת) שמנהלים נגדה. מערכה שמסופרות בה הדבקות במטרה, הנחישות, העבודה המתסכלת בדרך לגילוי, פריצות הדרך, האכזבות, התגליות, ההחמצות, התקוות והטרגדיות.

המשך…

Read Full Post »

שלום צבי,

הפנו אותי למאמרך המקומם "גילו לנו גוש" (ברישום). ואת התואר “מקומם” אני כותבת כמתנגדת נחרצת, עקבית וחד משמעית להתנחלויות. וגם כבעלת ניסיון אישי בגושים.

אצטט לעניין זה את סוזן סונטאג:

לתאר תופעה כסרטן הרי זו הסתה לאלימות. השימוש בסרטן בהתבטאויות פוליטיות מעודד פטאליזם ומצדיק אמצעים 'חמורים' – ובה במידה מחזק מאוד את הדיעה הנפוצה, שהמחלה היא בהכרח אנושה.

ומכיוון שכבר כתבתי על השימוש הפוליטי בסרטן (ברשימה שבה מצוטטת גם סונטאג ביתר אריכות), אפנה אותך לשם:

עשבים (שוטים) וגידולים (ממאירים)

[אגב, כשהיו פעם בהארץ עורכים, הם בטח היו פוסלים את זה בגלל השימוש הלא תקין "יש לו את" (לא חלילה בגלל ההשוואה הממאירה שלך)…].

הערה מנהלתית: לאחרונה התקבלה תרומה לאחזקת הבלוג. ברצוני להודות לתורם.

Read Full Post »

לכל מי שחשבו שמדובר בפוליטיקאים – לא, זה לא. הם לא היחידים שמשקרים. ויש שקרים הרבה יותר כואבים.  כל הסיפורים – אמיתיים.

מחזה בחמש תמונות. או חמישה רופאים.

תמונה 1

רופא א': “לא, היום אנחנו יודעים למנוע מראש בחילות והקאות בכימותרפיה”.
ביום השלישי הקאות בלתי פוסקות. גם אחרי עירוי שכלל פראמין לווריד. הן נפסקות רק כשהרופאה רושמת סטרואידים. שבתל השומר, למשל, מקבלים בימים אחרי הטיפול כחלק מהפרוטוקול. לא יוצאים מבית החולים בלעדיהם. (רופא המשפחה: כן, אנחנו אלה שרואים את החולים במצב הזה אחרי הטיפולים, לא האונקולוגים).

המשך…

Read Full Post »

לא רק פרידה: הרהורים על חיים ומוות, ריפוי וסרטן. מאת ד”ר דויד סרוואן-שרייבר. מאנגלית: נעמי כרמל. מודן, 2012, 124 עמ’

הספר הצנום הזה הוא הספר האחרון שכתב סרוואן-שרייבר, על ערש מותו. קוראי העברית פגשו בו בספריו ללא פרויד, ללא פרוזאק ולא לסרטן. שניהם ספרים פורצי דרך ומעוררי השראה, שכתב נוירולוג ופסיכיאטר שהיה קודם כל אדם. אדם, משמע, אנושי; משמע, נפגש בסבל; משמע, חש חמלה; משמע, מושיט יד. הרופא שהיטיב לדעת עד כמה קצרה ידה של הרפואה הקונוונציונאלית מלהושיע דווקא כשאנו נזקקים לה ביותר. ביקורתו על תעשיית התרופות הפסיכיאטרית בפרט ועל הפסיכותרפיה בכלל היתה נוקבת והוא לא היסס להציע למכאובי הנפש חלופה אנושית והוליסטית יותר. בסרטן מעולם לא קרא להימנע מלטפל בדרך הקונוונציונלית, שבה טופל אף הוא. אלא, להעמיד לרשות הטיפול הזה את מלוא משאביה של החולה, כדי לגייס את כוחות הריפוי הפנימיים שלה. את ‘לא לסרטן‘ כתב על רקע התנסותו האישית, כרופא צעיר שגילה שיש לו גידול ממאיר במוח. גידול שחזר ומאז הוא חי על זמן שאול: ידוע ידע שההישנות הבאה, הקטלנית, “הגדולה”, ה-הישנות בה”א הידיעה כפי שהוא קורא לה כאן, תגיע. השאלה רק מתי.

המשך…

Read Full Post »

ענת גוב כתבה מחזה חדש שנסוב על מחלת הסרטן שבה חלתה ועל השאלה של סירוב טיפול. אפשר לומר לא מעט דברים טובים על הראיון איתה שערך יאיר לפיד. על הדמות המרשימה המצטיירת, על הדיבור הגלוי והשימוש במונח סרטן (במקום “המחלה ההיא” או רק תנועת הראש של החשיבה המאגית, או היופומיזם של “מחלה קשה”); על ההחלטה לא לקבל כימותרפיה (אך כן לקחת תרופות אחרות, העניין לא היה ברור עד הסוף); ועל חוסר הפחד למות. אפשר גם לתהות על חלק מהדברים או על דברים אחרים, מה גם שלא כל המידע הרפואי היה גלוי לפנינו. את הדיסקליימר שמרו בערוץ 2 לסוף הכתבה, כשהם מדגישים שלא מדובר בהמלצה לא לקבל טיפול, שיש טיפולים המאריכים חיים ואף מרפאים סרטן.

צריך אולי להתייחס לראיון בהסתייגות המתבקשת: ייתכן שהוא לא היה מתקיים לולא הצורך לקדם את ההצגה החדשה. (שהקטעים שהוקרנו ממנה לא הפילו אותי, בלשון המעטה). במאמר מוסגר, משונה קצת להצהיר כמו לפיד שסרטן בדרך כלל לא נחשב לחומר טבעי לקומדיות, ממש באותו זמן שבו מקרינים בהוט את הסדרה ‘במזל סרטן’ (The big C). אבל הבעיה הקשה היא אחרת.

המשך…

Read Full Post »

עם תחילת שביתת הרופאים פרסמתי כאן רשימה שביקרה אותה די בחריפות. בחילופי הדברים בתגובות שאל אותי ד”ר אסי סיקורל, “האם לדעתך זה בסדר לדחות ניתוחים לא דחופים או בדיקות מתוכננות, ולהמשיך לטפל במטופלים הזקוקים לטיפול?”. הוא המשיך והצדיק את השביתה כך: “מעולם, מעולם לא היתה שביתת רופאים ממש. רוב רובם של הרופאים ממשיכים לעבוד כרגיל וזו החולשה והחוזק של המאבק שלנו. אני חושב שמותר להיות כאן סלקטיביים, שביתה בהחלט יכולה להיות על חשבון דברים שאינם דחופים, ועדיין להיות אתית”. 

בתשובה כתבתי:

בשביתה שנמשכת נניח חודשיים, כפי שכבר קרה, כמה בדיקות וניתוחים שנדחים כי הם לא דחופים גורמים בטווח הארוך לנזק בריאותי, גם רציני, לפציינטים?
ללא קשר לשביתה, למערכת הציבורית יש הגדרות משלה ל"דחיפות". אני מכירה מקרים שבהם הניתוח לא הוגדר דחוף ולכן האדם חיכה בתור חודשיים-שלושה, רק כדי לגלות שהגוש שהיה ידוע שיש לו הוא סרטני ולו הניתוח היה מבוצע חודשיים שלושה קודם היו תופסים אותו בשלב מוקדם יותר.

המשך…

Read Full Post »

בספרו סרטן כנקודת מפנה, כותב ד”ר לורנס לה-שאן (LeShan), פסיכולוג שמאחוריו עשרות שנות עבודה עם חולי סרטן:

אחד הסימנים אשר לפיהם יכולתי לשפוט את מידת ההתקדמות שלי עם מטופלים מאושפזים היה תגובת אחיות המחלקה אלי בעת ביקורי. כל עוד הן שמחו לקראתי, ידעתי שהמטופל עדיין מתנהג ‘יפה’ (בהתאם לכללי בית החולים) ולפיכך פחותים הסיכויים לשיפור במצבו. אבל כשאחיות המחלקה הפגינו אי שביעות רצון ברורה כלפי בעת ביקורי, ידעתי שהמטופל מוטרד פחות מן הדעות והדרישות של אנשים אחרים, ומתרכז בצמיחה של נשמתו הוא. כלומר, השגתי התקדמות! המטופל נלחם על חייו! מחקרים שערכו לאחרונה גריר ועמיתיו מראים שמטופלים ‘לוחמנים’ או ‘חצופים’ שורדים את אבחנת הסרטן ואת הטיפולים הרפואיים במחלה זמן רב יותר ממטופלים ‘סבלנים’ או ‘אדישים’.

כשמדובר במחלת הסרטן, לעיתים ההבדל הוא אכן של חיים ומוות. אך גם כשמדובר בהיתקלויות פעוטות יותר עם מערכת הבריאות, הרצון להיות ‘חולה טוב’ מביא אותנו לעיתים קרובות להיות חולה הרבה יותר. כי במקום לשאול שאלות, לעמוד על כך שנקבל מידע מלא כולל חלופות, לא לשתוק על יחס לא נאות – אנחנו עסוקים בלרַצות את המערכת ולהיות מנומסים. במקום להתרכז בעצמנו ובבריאותנו. התוצאה היא הרבה פעמים חוסר אכפתיות ואף רשלנות, הנובעת מכך שאיש אינו עומד על המשמר על זכויותינו. כי אין מי שיעשה זאת אם אנו לא נעשה זאת.

המשך…

Read Full Post »

אהוד ברק אמר בעצרת לזכרו של רבין כי העשבים השוטים של הימין הקיצוני היו לגידולים סרטניים.
מה באה ללמד אותנו המטאפורה של סרטן? שמדובר בתופעה המתחילה במקום אחד אך מתפשטת למקומות אחרים בחברה (גרורות)? שמדובר בתאים שיש להשמיד, לפני שיסכנו את התאים הבריאים שבסביבתם? שמדובר בתופעה קטלנית וחסרת-תקנה שתביא למותה של החברה כולה?

בכל מקרה,
המטאפורה של סרטן נסמכת על תפיסה הרואה בחברה אורגניזם, גוף, ומשווה בינה לבין האורגניזם האנושי. האדם שוב איננו אינדיווידואל העומד בפני עצמו ובזכות עצמו, אלא איבר בגוף (חבר בקבוצה). תפיסה קולקטיוויסטית זאת משותפת לאידיאולוגיות טוטליטריות ממינים שונים. היא מצדיקה שימוש באדם כאמצעי לטובת החברה כולה. במקרים הקיצוניים,יש לכרות איבר על-מנת להציל את הגוף כולו.

השוואת בני-אדם או קבוצות מיעוט למחלה מפחידה או במקרים אחרים ליצורים מעוררי בחילה ("ג'וקים מסוממים בבקבוק"), גם מאפשרת ומצדיקה שימוש באמצעים דרסטיים כנגדם. כולנו יודעים איך נפטרים מג'וקים ומהו הטיפול הנפוץ בסרטן ותופעות הלוואי שלו. ומן הצד השני, השוואת מצבם לתופעות מגונות בחברה מהווה מסר מעליב לחולי סרטן הנאבקים באומץ במחלתם.

כדאי לברק, ולרבים אחרים, לקרוא את דבריה הנכוחים של סוזן סונטאג:

"אין זו דוקא הפעם האחרונה, שיצדיקו אלימות מהפכנית בהסתמך על כך, שהחברה סובלת ממחלה רדיקלית ונוראה. למלודרמטיות של מטאפורת המחלה בהתבטאויות הפוליטיות המודרניות נלווית מחשבה מענישה: המחלה איננה עונש, אלא סימן לרע, משהו שראוי לעונש.
תנועות טוטליטריות מודרניות, בין מן הימין ובין מן השמאל, נטו במיוחד – ובאופן שחושף את טיבן – להשתמש בדימויי מחלה. הנאצים הכריזו, שאדם שמקורו ה'גזעי' מעורב דומה לחולה עגבת. את יהדות אירופה דימו ללא-הרף לעגבת, ואף לסרטן שיש לשרשו. מטאפורות המחלה היו מצרך נפוץ בפולמיקה הבולשויסטית, וטרוצקי, המחונן ביותר בין הפולמוסנים הקומוניסטיים, השתמש בה בשפע (…) הסטליניזם כונה כולרה, עגבת וסרטן. השימוש רק במחלות פטאליות לשם דימויים בתחום הפוליטיקה מקנה למטאפורה אופי הרבה יותר מחודד. ברם, לדמות מאורע או מצב פוליטי למחלה הרי זה להאשים, לקבוע עונש.
דבר זה נכון במיוחד לגבי השימוש בסרטן כמטאפורה. אין זאת אלא לומר קודם כל, שהמאורע או המצב רעים ללא-סייג וללא-תקנה. מה שעושה את הדבר כבד הרבה יותר. (…) הנאצים מיהרו לעשות את הרטוריקה שלהם למודרנית, ואכן דימויי הסרטן התאימו הרבה יותר למטרותיהם. כפי שנהגו לומר במשך כל שנות השלושים בנאומיהם על 'הבעיה היהודית', כדי לטפל בסרטן חובה לחתוך הרבה מן הרקמות הבריאות סביב לו. דימויי הסרטן הורו לנאצים טיפול 'רדיקלי' בניגוד לטיפול ה'רך' המתאים לשחפת – ההבדל בין סנטוריום (דהיינו: גלות) לבין כירורגיה (דהיינו: קרמאטוריום). (…)
לתאר תופעה כסרטן הרי זו הסתה לאלימות. השימוש בסרטן בהתבטאויות פוליטיות מעודד פטאליזם ומצדיק אמצעים 'חמורים' – ובה במידה מחזק מאוד את הדיעה הנפוצה, שהמחלה היא בהכרח אנושה. מושג המחלה אף פעם אינו תמים. (…)
הסרטן נשאר מטאפורת המחלה הרדיקלית ביותר. ודוקא משום שהיא כה רדיקלית, היא מגמתית במיוחד – מטאפורה טובה לפראנואידים, לאלה שצריכים להפוך מבצעים למסעי-צלב, לפטאליסטים (סרטן=מוות), ולאלה הנתונים לקסמי האופטימיזם המהפכני הבלתי-היסטורי (הדיעה שרק השינויים הרדיקליים ביותר רצויים). כל עוד דבק בתיאור הסרטן ובטיפול בו כה הרבה מן ההגזמה המיליטריסטית, הרי זו מטאפורה שבמיוחד אינה מתאימה לאוהבי השלום".
(סוזן סונטאג, המחלה כמטאפורה. תרגום: יהודה לנדא, עם-עובד 1980).

Read Full Post »