"מת/ה לאחר מחלה קשה" הוא תיאור נפוץ שנבחר ברוב המקרים כלשון נקייה (euphemism) למחלת הסרטן. ייחוס כוח למילים – כמו חשש להשתמש במִלה מסוימת בגלל האמונה שהיא כשלעצמה תגרום לתוצאות מסוימות בעולם או מתוך פחד מהמשמעות שהיא נושאת בחובה – היא מה שמכונה חשיבה מאגית. אפילו הרופאים מכנים גידול סרטני לעיתים קרובות כ"תהליך תופס מקום".
הבחירה שלא להשתמש במִלה המפורשת מקשה על ההתמודדות הנחוצה עם הסרטן. היא מרחיקה את הסרטן מחיי היום-יום ביוצרה מיסטיפיקציה, הילה בלתי-עבירה; היא מבודדת את החולים בה, שמרגישים שאנשים סביבם חוששים עד כדי כך מהמחלה שהם חולים בה עד כי אינם מעיזים לנקוב בשמה המפורש. כדי להתייחס למשהו צריך קודם כל לקרוא לו בשם.
הצד השני של המטבע הוא השימוש המטאפורי ב'סרטן', כדי לתאר תופעות שיש למגר. כותבת סוזן סונטאג בספרה המחלה כמטאפורה: "לתאר תופעה כסרטן הרי זו הסתה לאלימות. השימוש בסרטן בהתבטאויות פוליטיות מעודד פטאליזם ומצדיק אמצעים 'חמורים' – ובה במידה מחזק מאוד את הדיעה הנפוצה, שהמחלה היא בהכרח אנושה."
וקיים גם פן נוסף, של התייחסות למחלה כעונש. במקרה של סרטן, האדם מביא על עצמו את המחלה גם בגלל תכונות אופי מסוימות. האמונה הניו-אייג'ית שהכל ניתן לריפוי באמצעות חשיבה חיובית מחריפה את ההתבוננות הפשטנית הזאת ומטילה תחושת אשם נוראית על החולים, שצריכים להתמודד אִתה בנוסף על מחלתם. אם אפשר באמצעות כוח הרצון להירפא, הרי מי שלא נרפא פשוט לא רצה די.
הנה צעד ראשון בכיוון ההפוך: הבה נקרא לסרטן בשמו.
