קרוא וכתוב

השחקנית הראשית בסרט 'אזור העניין' היא התודעה של הצופים. התודעה האקטיבית, שממלאת את הפערים בין מה שנראה על המסך לבין מה שהם יודעים היסטורית שקרה מעבר לחומה.
שחקן מרכזי נוסף הוא פס הקול המופתי של הסרט, שעוזר לתודעה הזאת במלאכתה.

המשך…

Read Full Post »

50 שנים למלחמת יום הכיפורים. האדמה רעדה.
50 שנים להלם.
50 שנים לטראומה הלאומית.
50 שנים לטלטלה.
50 שנים לאובדן האמון.
והכל נצרב בזיכרון כאילו היה זה אתמול. 

במובן מסוים חיינו במדינה הזאת נחצו לשניים:
עד 6.10.1973 ב-14:00, ומאז.
ודבר לא יהיה עוד כשהיה.

אני לא מוצאת היום מילים להוסיף על הרשימה שכתבתי במלאת 35 שנים למלחמה:
בגלל המלחמה ההיא.

עוד בנושא:
שתיקת המפקדים, מות הפקודים

Read Full Post »

ולמה טיפול נפשי עולה כל כך הרבה

כן, קשה להאמין, אבל בימים אלה מלאו 20 שנים לבלוג. שנפתח במאי 2003 במסגרת פרוייקט רשימות. למעשה חשבתי שזה היום ממש, אבל מצאתי את הרשימה שכתבתי במלאת עשור לבלוג, וראיתי שהרשימה הראשונה שלי בבלוג פורסמה ב-7.5.2003. (הפרוייקט הושק רשמית ב-17.5.2003). מאז אפריל 2010 הבלוג עבר לוורדפרס תחת הכתובת העצמאית הנוכחית.

לפני 10 שנים כתבתי:
“הבלוג היה לחלק משמעותי וחשוב בחיי. המעניק לי חירות לעשות את הדבר שאני אוהבת ביותר: לכתוב”. 
זה עדיין נכון אבל כתיבתי התמעטה מכל מיני סיבות ולצערי היא פחות מרכזית בחיי היום.

אתמול, 9.5, היה יום הולדתה של חברתי הגר, שנפטרה בתחילת נובמבר. מאז מותה התקשיתי לכתוב באופן מיוחד.
כשלושה חודשים לפני מותה היא כתבה לי:

לפי דעתי המאמר הבא שלך בבלוג צריך להיות בדיוק על הנקודה המוראלית והאתית שבלקיחת סכומי עתק בשביל תראפיה. שערוריה.

אז זה סוג של צוואה שלה, מבחינתי, שאני מנסה למלא היום.

המשך…

Read Full Post »

לגורה

היום לפני 150 שנים נולד ח”נ ביאליק.
אחד משיריו האהובים עלי ביותר – הולכת את מעימי – הוא שיר אהבה מופלא, שמילותיו יכולות לספק נחמה גם בהקשרים אחרים.
הנחמה נמצאת בטבע, במרומים, ביפי השמיים שכוכביהם אובדים מדי לילה

והֵם בְּעָשְׁרָם עוֹמְדִים וּבְשַׁלְוָתָם,
וְאֵינָם חָשִׁים כְּלָל בַּאֲבֵדָתָם,
וּכְמוֹ לֹא-נִגְרַע כְּלוּם מִכָּל-זְהָבָם.

עודי נאבקת איך לכתוב על הנושא שהגר אמרה באחת משיחותינו האחרונות שעלי לכתוב אודותיו רשימה לבלוג, הגיע יום הולדתו העגול של ביאליק שסיפק לי אתנחתא והזכיר לי את השיר הזה, שבמילותיו אני נפרדת ממנה שוב.
רק חלק קטן מתחילת השיר הולחן ובוצע בסרט בלוז לחופש הגדול:

הוֹלֶכֶת אַתְּ מֵעִמִּי – לְכִי לְשָׁלוֹם
וִיהִי רְצוֹנֵךְ לְבַדּוֹ נֵר לִנְתִיבֵךְ,
וּמִצְאִי אֶת-הַשַּׁלְוָה בַּאֲשֶׁר תִּהְיִי.
אֲנִי? אַל-תִּתְּנִי לֵב – אֵינֶנִּי גַלְמוּד:
כָּל-עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ יִיף בְּצֵאתוֹ וּבְבֹאוֹ
וְכוֹכְבֵי-אֵל לֹא-נִלְאוּ עוֹד מֵרְמֹז לִי –
עוֹד לֹא יָרַדְתִּי מִכָּל-נְכָסַי
וּמַעְיַן תַּנְחוּמוֹתַי עוֹד לֹא-דָלָל.

יפי העולם שעיניך ראו תמיד, היופי המופלא הזה שהללת. “וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ וּבָא הַשָּׁמֶשׁ וְאֶל מְקוֹמוֹ שׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא שָׁם”. ורק את לא פה כדי לראותו. כי הלכת מעימי.

וּמַעְיַן תַּנְחוּמוֹתַי עוֹד לֹא-דָלָל.

Read Full Post »

לזכר הגר אורן 1960-2022

בשעות הערב של יום חמישי 3.11 שעון קליפורניה, שעות הבוקר המוקדמות של יום שישי 4.11 שעון ישראל – נשמה חברתי הגר את נשמתה האחרונה.

ואני לא ידעתי את נפשי.

לפני יותר מ-31 שנים, אחרי שמת, מצאתי את גזיר הנייר הזה ובו קטע משירו של גיתה בחפציו של אבי. מאז הוא תלוי מעל שולחן העבודה שלי, מוסתר למחצה בין פתקים אחרים. מדי פעם אני מסתכלת בו; תוהה האמנם מושבר כפל נחמה לאומללים כפליים?
הסתכלתי בו שוב אחרי מותה. כל כך עייפה היתה מסבל. אחרי חודשים גדושים שלו, היא זכתה לשלוה המתוקה שמביא איתו בשעות האחרונות המורפיום. ועל כנפיו יצאה מן העולם.

אך מה פשר כל הכאב הזה? הכאב שבחיים, והכאב שמותיר אחריו המוות.
מותה של הגר השאיר אותי חנוקה מרוב כאב והלומת צער.

הגר עזבה את העולם בפרשת "לך לך". יותר מהסמליות בכך שזוהי הפרשה שבה מוזכרת לראשונה בתנ"ך הגר, היא נמצאת במילותיו של ה' לאברהם "והיה ברכה". הגר היתה ברכה. במובן הפשוט שכל מי שהכיר אותה היה מבורך.
הגר היתה ציפור רבת יופי, וכזאת לא אראה עוד, כפי שכתב נתן זך. כל דבר שנגעה בו נחתם בחותם של יופי. של חמדה. היא היתה האדם הרגיש ומלא החמלה ביותר שהכרתי.

אחרי מותה הביאו לי חבילה ממנה. כל כך מוזר לקבל חבילה מאדם מת. וכל כך מאפיין את הגר שגם בסבלה חשבה על האחר. כתמיד, כל פרט ופרט טבוע ביופי, ואגרת שלא ידעה שהיא האחרונה שתכתוב לי, וכל כולה מרוכזת בי.
ממש כמו תמיד, היא השאירה אחריה שובל של חסד.

ועכשיו צריך לחיות בלי הגר. אבל איך? איך אפשר בלי לשמוע את קולה בטלפון? מי תחלוק עימי בעדינות אין קץ את משא הצער והסבל? מי תזכיר לי חמלה ורכות? למי אשלח צילומים של שקיעות בוערות, של חצבים, את הצילום המסורתי שלי כל שנה בסוף הקיץ של חבצלות בחוף, החבצלות שכה אהבה, שהייתי מוסיפה לו בכתב "שלהי דקייטא קשים מקייטא"?
ושלהי החיים קשים מהחיים, ככל שיכול להיות משהו קשה מהם.
”מילים שאמרתי אמש לא אומר עוד היום”.

איך אפשר לחיות עכשיו? "חשבתי שהשמים יתהפכו", כתבה מיה טבת דיין. (…) "אבל רק לבי התהפך והחל לפעום לאחור".

שלום הגר. שלום ציפור רבת יופי שלי. עופי לך, משוחררת מכבלי הגוף.   
מי יתן ושובל החסד שלך ימשיך לחיות בלבבות כל אוהביך.

Read Full Post »

ספרה של אוריין צ'פלין 'ארבע שעות ביום' – שמביא קולות של אמהות שגידלו ילדים וילדות בלינה המשותפת בקיבוצים – עוּבּד לסרט תיעודי שהוקרן במוצ"ש בכאן 11 (ניתן לצפות כאן). התאכזבתי למדי מהסרט. (כמעט) כמו תמיד, הספר יותר טוב. במקרה זה הספר פורש יריעה יותר רחבה ובעיקר יותר מגוונת. בנוסף לא אהבתי את צילומי האילוסטרציה של הדמויות הנשיות בצעירותן כביכול, והעיצוב האמנותי של הסרט היה בעיני על גבול הקיטש. אבל העיקר איננו זה, אלא סערת התגובות שהתחוללה בעקבות הסרט. האמת, ממש כרגיל כל פעם בשנים האחרונות כשיש איזה ביטוי פומבי לקשיים שהביאה איתה הלינה המשותפת. מיד יוצאים גדודי המגינים והמגינות על שמו הטוב של הקיבוץ, כביכול איזו שהיא הכרה בפגיעה שגרמה השיטה החינוכית הזאת היא חלק ממסע שנועד להשחיר את הקיבוצים. מיד נמצאים המכחישים, המצדיקים והמסנגרות בנוסח "זאת היתה תקופה אחרת" או "בעיר לא היה יותר טוב", המסכמים "נמאס", "לא מעניין" ו"תתקדמו", והמוני המעידים על כך שלהם היה נפלא בלינה המשותפת, כולל סקרים שנשלפים לצורך כך.

המשך…

Read Full Post »

סליחה היא overrated. סובלת מהערכת יתר. איכשהו נכנסה לתרבות העכשווית הגישה הפסיכולוגיסטית, אולי ניו-אייג'ית במקורה, שלסלוח זה ממש הכרחי. לא חשוב באיזו פגיעה מדובר, וגם לא משנה אם בכלל ביקשו ממך סליחה והתנצלו (באמת). הסליחה, ממתיקים סוד פומבי באזנינו – היא בכלל בשבילך, הנפגעת! שלא תיוותרי חלילה עם כעס במערכת. הרי אין לך מושג אילו שמות מחולל הכעס בגופך ובנפשך. תסלחי, תסלחי.

ובכן, ממש לא מוכרחים. לא מוכרחים לסלוח, לא על כל פגיעה קשה צריך למחול, וכעס לא רק שלא יהרוג אותך אלא יכול להיות לו תפקיד מאד חיובי (כמו למשל לבקש צדק), גם אם אולי יותר נעים לפעמים בלעדיו. לא על הכל אפשר או צריך לסלוח, לא לכולם מגיע שיסלחו להם, הסליחה אינה חיונית כדי "לשחרר" או "להתקדם" (עוד שתי מלים מאוסות), ואפשר לשקם את חייך גם מפגיעה אנושה, ואפילו לעבור תהליך של ריפוי – בלי לסלוח.

המשך…

Read Full Post »

כשפרצה הקורונה היה רגע בזמן שבו התחושה היתה שיש דברים שישתנו לתמיד. מהר מאד התברר שהאנושות חוזרת לסורה וההרגל חזק מכל. יש מה לומר על מדיניות הממשלה "לחיות עם הקורונה" (עבור לא מעטים זה "למות עם הקורונה"), אבל כאן אני רוצה לכתוב על משהו אחר, שהמחשבות עליו מלוות אותי מאז התחיל הניסיון לחזור לשגרה.
הקורונה העבירה פעילויות רבות להיוועדות מרחוק. לא אתייחס כאן לכל השאלות של העבודה מהבית, אלא לכנסים, הרצאות וישיבות שהתקיימו בזום ובכך הגבירו מאד את הנגישות שלהם לציבור שבאופן רגיל מתקשה להגיע אליהם, להשתתף, ללמוד וליהנות. אנשים שמתקשים לצאת מהבית מסיבות בריאותיות אבל גם אנשים רבים שפשוט גרים רחוק, בפריפריה, ובמשך תקופה יכלו מביתם לקחת חלק בכנסים, או לשמוע הרצאות, שברגיל אינם יכולים להגיע אליהם. שלא לדבר על כנסים בינלאומיים שנערכו בזום (וכשאורגנו מישראל התקיימו אחרי הצהריים כדי להתאים לשעות הבוקר מעבר לים, כך שגם אנשים עובדים יכלו לצפות ולהשתתף).

ברור שלקיום כנסים, הרצאות וישיבות מרחוק יש גם חסרונות. אין תחליף לקשר הבלתי אמצעי בין אנשים. בכנסים לעיתים קרובות הערך המוסף מתקבל דווקא מהמינגלינג הפחות רשמי בהפסקות. אבל היתרונות שבהנגשתם לאוכלוסייה כולה ושיתופה עולים פעמים רבות על החסרונות. כל זה הולך ונעלם עם החזרה לשגרה, שבה כנסים והרצאות חוזרים להתקיים באולמות, כמעט תמיד באזור המרכז. ומי שגרים רחוק, או אנשים עם מוגבלויות שונות – שבים להיות מודרים מהם. חבל שאנחנו לא משמרים את השינויים לטובה שהביאה אתה הקורונה. הכורח הוא אבי ההמצאה, והיינו יכולים להמשיך להפוך הכרח למעלה. מתמשכת.

Read Full Post »

רשות הדיבור הבלעדית בפוסט הזה לג’ודית לואיס הרמן. ציטטתי כאן לא אחת מספרה פורץ הדרך והחשוב ‘טראומה והחלמה’, שזאת תהיה רק הגזמה מועטה לומר שהוא שינה את חיי. מובאים כאן עכשיו כמה קטעים ביתר אריכות. היום רק לואיס הרמן תדבר.

המשך…

Read Full Post »

זה סיפור על איש של אמת וחסד. איש שכולו השראה. ג'יימי רסקין, חבר בית הנבחרים הדמוקרטי ממרילנד, איבד את בנו ביום האחרון של 2020. טומי רסקין היה בן 25, מבריק, רגיש, נדיב, אהוב, פעיל למען זכויות אדם וזכויות בעלי חיים, טבעוני, צעיר בעל לב פתוח וחומל שהיה חדור תשוקה להיאבק בעוני ורעב, סטודנט שנה שנייה למשפטים בהרווארד שהיה מתרגל בקורס של מייקל סנדל 'צדק'.

המשך…

Read Full Post »