קולות שתמיד איתי מאת תיקי וידאס
פורסם במעריב, 10.12.2004
הקולות שתיקי וידאס נושאת תמיד איתה, מזה 31 שנים, הם הקולות הנואשים הזועקים לעזרה מהמעוזים בקו בר-לב, במלחמת יום כיפור. היא שמעה את הקולות שבקעו ממכשירי הקשר בחמ"ל בבלוּזה, שם שירתה כקשרית. היא אצרה אותם בתוכה ורק עכשיו הצליחה לתת להם ביטוי. בכך מצאה פורקן לרגשות הקשים שהיא נושאת איתה מאז.
זוהי תופעה המאפיינת רבים שעברו את המלחמה הזאת על בשרם. רק כעת, יותר מ-30 שנים לאחר ההתרחשויות, מסוגלים אנשים להתחיל לדבר על מה שעברו במלחמה. דוגמה לכך ראינו בסרט על החווה הסינית שהוקרן באחרונה, ובעיקר התגובות שהתעוררו בעקבותיו. בתוך כך עולים לעיתים גילויים חדשים, נפתחות צלקות ישנות ונפערים פצעים חדשים.
מספרה של וידאס מתחוור כי היא עצמה, קשרית צעירה בשירות סדיר שבימיה הראשונים של המלחמה סירבה להתפנות מבלוזה, נתנה בסופו של דבר את האישור לחלק מן המעוזים לסגת. אישור שסירבו מפקדיה לתת, כמו שסירבו לדבר בעצמם עם המעוזים בקשר, למרות שאלו שבו ודרשו כי מפקד כלשהו ידבר איתם. וידאס מתחננת לפני המפקדים, מיידעת אותם שוב ושוב בחומרת מצבם של האנשים במעוזים. היא גם מעודדת בלי הרף את הלוחמים המיוסרים במילות הרגעה שנראות לה בהמשך כריקות מכל תוכן – "תחזיקו מעמד", "התגבורת בדרך" – גם כשהיה ברור שכבר לא תגיע כל תגבורת.
דרך אזניה של וידאס שומע גם הקורא את המתחולל במעוזים בשעות של מלחמה חסרת סיכוי. שומעים איך הקולות המוכרים בקשר גוועים פתאום; שומעים את זעקות השבר של החיילים "ישחטו אותנו"; שומעים את היריות וקריאת "שמע ישראל"; ושומעים גם את המאבק – שהופך את עורנו חידודין חידודין – על טנק של צה"ל שמצליח להגיע כדי לחלץ את פצועי 'מפרקת'. הטנקיסטים מסרבים, על-פי פקודה, לקחת איתם את ארבעת הלוחמים שנותרו במעוז. אנשי הטנק תולשים מהרכב את את ידי הלוחמים שנתלים עליו כדי להינצל.
31 שנים נושאת עימה וידאס את פצעי הימים ההם, שהפכו אותה מנערה לאשה בוגרת. היא נושאת מאז את כובד רגשי האשמה שהיא חשה בגין מה שעשתה ומה שלא עשתה: מותם של מי שנחלצו מהמעוזים בעידודה ולא הגיעו בשלום, ומותם של מי שנזנחו לגורלם המר במעוזים בטרם אזרה עוז לתת את ה"פקודה". אבל הפצועים שביקרה סיפרו לה כמה נוחם הרעיפו עליהם מילותיה של "תלם", כינויה ברשת, שנדמו לה בזמנו כה חלולות.
מלחמת יום כיפור היא הטראומה, המחדל, רעידת האדמה לכל מי שזוכר אותה. היא עדיין מהפכת את הבטן. גם אם הלבוש האמנותי או הדוקומנטרי שמלבישים אותה אינו תמיד מוצלח, עוצמת הסיפור של מה שהתרחש שם כה גדולה עד כדי התגברות על חולשות המדיום. כשהגיע אלי 'קולות שתמיד איתי' חשבתי שמדובר בספר אישי שנועד בעיקרו לפרוק נטל רגשי מעל מחברו. הספר אמנם מבקש לעשות גם זאת, אך הוא עושה גם הרבה יותר מזה; הוא ממחיש את האימה, הטלטלה וחוסר-האונים שחווינו באותה תקופה. החוויה היתה קשה במיוחד למי שראה מקרוב את אזלת-ידם של המפקדים. וידאס נושאת עימה את שתיקתם של אותם מפקדים שלא אזרו אומץ לעמוד מול זעקותיהם קורעות הלב של הלוחמים ששלחו למעוזים. הלוחמים היו קומץ מילואימניקים מן החטיבה הירושלמית, שהיו צריכים להחזיק מעמד מול גלי המצרים ששטפו אותם. וידאס היתה צריכה לשאת לבדה את תחינותיהם לעזרה. אומץ הלב שגילתה כשעודדה את הלוחמים האלה והתושייה שנקטה, כשכל מפקדיה עד דרגת אלוף מחרישים בחדר הסמוך, מעוררים השתאות.
ספרה של וידאס נקרא בנשימה אחת וקשה היה לי לישון בלילה שלאחר מכן. הלב נחמץ על זיו הנעורים וחמדת העלומים שנקטפו שם, במעוזים ובמקומות אחרים. הזמן שעבר מאז מותם כבר רב יותר, במקרים רבים, מימי חייהם. והם חסרים כל-כך. עד כמה יכולה היתה החברה הישראלית להיות אחרת לו היתה חוסכת מעצמה את המלחמה הזאת. היום אנחנו יודעים שזה היה אפשרי, לולא האטימות וגבהות הלב של מנהיגיה, אזרחים ואנשי-צבא כאחד. החברה הישראלית היתה יכולה להיות אחרת אילו כל אלה שנהרגו באותה מלחמה היו חיים בינינו היום.