50 שנים למלחמת יום הכיפורים. האדמה רעדה.
50 שנים להלם.
50 שנים לטראומה הלאומית.
50 שנים לטלטלה.
50 שנים לאובדן האמון.
והכל נצרב בזיכרון כאילו היה זה אתמול.
במובן מסוים חיינו במדינה הזאת נחצו לשניים:
עד 6.10.1973 ב-14:00, ומאז.
ודבר לא יהיה עוד כשהיה.
אני לא מוצאת היום מילים להוסיף על הרשימה שכתבתי במלאת 35 שנים למלחמה:
בגלל המלחמה ההיא.
עוד בנושא:
שתיקת המפקדים, מות הפקודים
מצאתי את עצמי דומעת. גם לאור הרשומה המהודקת הזו, חושקת השיניים, וגם לאחר קריאת הרשומה הקודמת, זו שנכתבה לפני חמש־עשרה שנים. דמעות אלמות. אני מושיטה אלייך את ידי כמי שמבינה כל אות שנחקקה בנו. לעולם.
*
שנחתום את השנה הבאה בשפיות. ואולי יצטרפו אליה גם רוך וחיוך וחמלה.
תודה עמוקה, דוקטור נעמה כרמי.
אכן, כאילו היה זה אתמול. הייתי אז חיילת בת 19 והנה, 50 שנים חלפו-עברו ביעף, כל כך קשה להאמין. אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ (תהלים ק”ג 15). לכן, כל כך חשובים הערכים אותם ננחיל לצאצאינו. שנה טובה וגמר חתימה טובה!
תמיד שואלים את השאלה ‘איפה תפסה אתכם האזעקה?’. אבל לא הייתה שום אזעקה בקיבוץ מחניים בצהריים. ישבנו והקשבנו לסיפור (על רובין הוד) שסיפר אחד מהמבוגרים ואז פתאום נשמעו רעמים בחוץ, הפנים שלו התקדרו והוא אמר ‘כולם למקלט’ רצנו למקלט והוא היה סגור.