קרוא וכתוב

שר הביטחון אהוד ברק, כך אני קוראת, הגיע אמש לאולפן חדשות 2 חדור רוח קרב. כשנשאל על ידי מגישת החדשות יונית לוי על הכשל בסיכול פעולת הטרור האחרונה ענה: “זה יותר קשה מאשר להסתכל לתוך הטלפרומפטר”. לוי לא נשארה חייבת: “הבנתי כמה אתה מעריך את אנשי התקשורת, בכל זאת אני אעשה את תפקידי – אני אשאל ואתה תענה, אני אשאל ואתה תענה”. יפה. גם בסיום הראיון לא התאפק ברק מלהעיר על שאלת הקושי. כשלוי שוחחה אתו על המשבר עם טורקיה אמר לה, על פי הדיווח: “הגנה על חיילים זו לא התלהמות מול המסך, זה לא חיפוש ממד פופוליסטי”.

כל מה שאמר ברק נכון: לסכל פעולת טרור בהחלט יותר קשה מאשר להגיש חדשות או לראיין. הגנה על חיילים (וגם על אזרחים..), מצריכה יותר מאשר התלהמות פופוליסטית מול המסך. רציתי להוסיף שגם משלמים יותר בשביל זה, אבל ככל שמדובר ב”טאלנטים” אני כלל לא בטוחה.

נכון, כאמור, אבל לא רלוונטי.

המשך…

Read Full Post »

הפיאסקו הגיע כאן לממדים של גרוטסקה כמעט. כנאמר, אם זה לא היה עלינו היינו צוחקים. האופן שבו מנוהלים ענייני המדינה הרגישים ביותר, כפי שנחשף בפרשת מינוי הרמטכ”ל, הוא לא פחות ממבהיל. 

ברק, שביקש להפוך את אשכנזי לברווז צולע שבעה חודשים לפני תום כהונתו ורצה בגלנט כנראה בעיקר על שום תמיכתו בתקיפת אירן – שהרמטכ”ל, ראש המוסד וראש השב”כ היוצאים מתנגדים לה – מצא עצמו לפתע עם המכנסיים למטה וללא רמטכ”ל פחות משבועיים לפני תום כהונתו של אשכנזי. הזובור שנעשה לגלנט בסיום היה מיותר ומכוער – בני-אדם הם לא השתמש וזרוק – וגם הוא מבית היוצר של ברק. מי שהולך לישון עם כלבים וגו’. אבל הטוענים לסיכול ממוקד ולכך שהעיתוי ל”היטפלות” לפרשת הקרקעות של גלנט אינו מקרי – יתכבדו וייזכרו בכך שתחקירו של קלמן ליבסקינד בפרשה פורסם במעריב לפני כשנתיים. בעקבותיו, מתברר, אף הודח ליבסקינד משירות המילואים שלו בפיקוד דרום. כאילו היה הפיקוד אחוזתו הפרטית של האלוף. בכך הוא מוכיח את דמיונו לפטרונו הפוליטי, המתייחס אל הצבא כולו כאילו היה אחוזתו הפרטית. אם יש מי שסברו שהשתלטות על קרקעות, אי-ציות להוראות הרשויות ותצהירי שקר לא מונעים ממנו להיות רמטכ”ל (יש הסוברים כי הם הופכים אותו למתאים…) – באה התנהלותו הכוחנית והפאתטית של יואב (“המיועד”) גלנט לאחר שנלקח ממנו הכתר – אכלו לי שתו לי – והוכיחה כי מחומר של מנהיגים הוא לא קרוץ. מה שכן, את חוקי הפיסיקה הוא הפריך, בהופיעו בו-זמנית בשלושה אולפני טלוויזיה בערב שבת, צמוד לדף המסרים שלו, כשההחלטה על המועמד החדש כבר נפלה. יואב (“אני לא מועמד, אני המיועד”) גלנט יכול בהחלט להצטרף לאפי איתם באחוזת המיועדים במיל’. כאילו הרמטכ”לות של אבא שלו.

כל השגיאות האפשריות נעשו כאן, בעיקר מצד ברק אך גם נתניהו. צמד חמד מהסיירת שכנראה מנפיקה אותם בזוגות המתחרים זה בזה בחוסר אינטליגנציה רגשית, to say the least. לנוכח טירוף המערכות שהשתלט עלינו, היה כדאי אולי להיחפז פחות במינויו של גנץ, ולאפשר הפעם הליך בדיקה רציני. מצד שני, ייתכן שהצורך לייצב את המערכת שנכנסה כאן לסחרור מסוכן כמעט, גובר הפעם.

וברק? ברק לא יכול להמשיך להפריח רמזים על אשכנזי (שאני מקווה שעדיין עושה עוד כמה דברים מלבד להיגרר בין טקסי פרידה מכל יחידות צה”ל). אם יש דברים בגו, ולו חשדות, יש לפרוש אותם בגלוי בפני הציבור והרשויות המוסמכות. לא מדובר כאן במריבת בנים בגן והצבא איננו צבאו הפרטי של פטרון המיועד. אהוד ברק הוא סכנה לביטחון המדינה.

Read Full Post »

איפה אהוד? מאחורי הסינר של נילי

הפעם אהוד לא ברח. הוא סתם מסתתר. מאחורי הסינר של אשתו. שרק היא מוזכרת כמי שאולי תואשם בהעסקה לא חוקית. מה, אהוד לא העסיק אותה? זאת לא רק ההתנערות מאחריות האופיינית לו בפרט ולפוליטיקאים בכלל. זאת לא רק העמדת האשה בחזית, כמגן (נתניהו עשה מזה לא קריירה אחת אלא שתיים). זאת גם ההנחה הברורה, שלא קוראים עליה תגר, שהעסקת עוזרת בית ואחזקת הבית בכלל – הוא תפקידה של האשה. אם היא רוצה לצאת לעבוד היא צריכה למצוא אשה מחליפה. שתנקה ותטפל בילדים.
ואולי כמו שיאיר נוה יצא ללא פגע מכשלי האבטחה שחשפה פרשת ענת קם, כך תיפתר השאלה הביטחונית שבהעסקת עובדת בביתו של שר הביטחון ללא שום סינון ביטחוני ופיקוח על מה שיש לה גישה אליו (תודה: ע”א) – בזה שיגרשו את העובדת.

כולנו טרומנים?

טוב שיש לי י”קיר. כשאני מספרת לו בתימהון מעורב בעצבים על סצנות פרידה ושירותים מול המצלמה (כן, הקרבתי ערב שלם כדי לראות את הפרק האחרון) – הוא מפטיר ממרום ניסיונו בשדה הציניקנים שגם אלה נעשו ודאי בהנחיית ההפקה. כן, המשתתפים בוחרים מה לצלם. אבל יש תדרוך, ויש עבודה עם השחקנים (סליחה, “הטייסים”). איך להביא את האשה המרוגזת מנוכחות המצלמה בשיחת “יחסינו לאן" לסלק את המצלמה בחבטה ושזה ייראה אותנטי, נניח. הם מוחים שיש החושבים שהם קורבנות תמימים של הבמאי הציניקן. הם נכנסו בעינים פקוחות. רצו לספר את הסיפור שלהם (רש”י: רצינו פרסום. והרבה). ומה עם קורבנות הצד שבדרך? כולל כאלה שעוד לא בגיל ההסכמה?

אבל התרומה הזאת לפוסט מורטם של התכנית ההיא נועדה רק כדי לשאול לגבי הפרשייה האחרונה המסעירה את ביצת הריאליטי והשעשועונים. רפי אדר סולק מ”מאסטר שף”! סיים! במפתיע! הֵדֵי שערורייה נרמזים מעל דפי העיתונים. מי? מה? למה? מה מסתירים ועל מי מגינים כאן? או שאולי גם כאן בונים בהדרגה את המתח לקראת החשיפה העתידית. אולי יגלו מה התרחש מאחורי הקלעים בתכנית. ואולי הסילוק עצמו התבצע בכלל בהנחיית ההפקה, להגברת הבאזז. והרייטינג.

פילוסופים הכבירו מילים על השאלה איך נדע אם כל מה שאנחנו חושבים לחיינו איננו חלום שיום אחד נקיץ ממנו (או לא). אבל תורת ההכרה זה כל כך פאסה. היום השאלה היחידה היא האם כמו ב’מופע של טרומן’, לא נגלה יום אחד שמה שאנחנו חושבים לחיינו אינו בכלל איזו הפקה טלוויזיונית שלוהקנו אליה ללא ידיעתנו.

Read Full Post »

מה צריכה להיות העמדה כאשר מעשה נכון בעיני נעשה, אבל הוא נעשה מהסיבות הלא נכונות?

הטריגר להרהור הוא ההודעה כי הממשלה תדון שוב בגירוש ילדיהם של מהגרי העבודה. יוזמתו של אהוד ברק דווחה בטלוויזיה אמש. אחר-כך קראתי שהנימוק לכך הוא שזה יצטלם לא טוב בעולם. שוב מה שחשוב הוא התדמית ולא המהות. לא מה עושים אלא איך זה נראה.
במקרה הזה אין ממש התלבטות: טוב שיהיה דיון מחודש, אם יהיה (בינתיים לשכת רה”מ מכחישה). הלוואי שתצא ממנו החלטה אחרת. וממש לא יזיק להזכיר לממשלה את הסיבות הנכונות. אם שינוי יחול בגלל המחאה הציבורית הרמה שקמה, גם אם לא יודו בכך – זהו הישג של ממש.
כמובן שתמיד יתכן שכל העניין הוא רק תרגיל ביחסי ציבור מטעם ברק, היודע היטב שהדיון לא יתקיים, ויכול לצבור על חשבונו נקודות בדעת הקהל. כמו מי שמצביע באופן פופוליסטי בעד הצעה מסוימת רק כי הוא יודע שהיא לא תעבור כי אין לה רוב, או להיפך, כך שלא קיים סיכון ממשי שהוא יצטרך לקבל אחריות מעשית על התוצאה. כלומר, ברק ממלא כאן את התפקיד המכונה “הטרמפיסט”, של מי שיכול לנקוט בפעולה מסוימת רק על-סמך ההנחה המוצקה שכל השאר לא יעשו זאת.

המשך…

Read Full Post »

"'השאלה היא,' אמרה אליס, 'אם אתה יכול לכפות על מילים מובנים כל-כך רבים ושונים.'
'השאלה היא,' אמר המפטי דמפטי, 'מי כאן האדון – זה הכול'."
(לואיס קרול, מבעד למראה ומה אליס מצאה שם).

מאגר "וולנטרי"

תעודת זהות היא כמעט מוצר עובר לסוחר בישראל. פקיד הבנק דורש שנציג אותה; בכל עסקת אשראי אנו נדרשים לתת את מספרה ולפעמים אף להציג את התעודה עצמה. לפני הכול, צריך להגיד משהו על שמה. התעודה הכחולה הזאת (למיטב זכרוני, איבדתי את העטיפה) איננה תעודת ה"זהות" שלנו. הזהות שלנו רחבה ומורכבת הרבה יותר מהמספר, התמונה ושאר הפרטים המצוינים בה. זוהי תעודת זיהוי והעובדה שהיא מכוּנה תעודת זהות אומרת משהו על החשיבות המוקנית לה. את הישראלים זה אולי יפליא, אבל לא בכל מדינה היא נהוגה. בבריטניה, למשל, יש ויכוח מתמשך מזה שנים על כוונת הממשלה להכניס לשימוש תעודות זיהוי (בעקבות גל הטרור הבינלאומי), המעוררת התנגדות ציבורית רבה. עצם הרעיון שעל האזרח להזדהות בפני רשויות השלטון על-פי דרישתן איננו מובן מאליו שם ונתפס כפגיעה בפרטיות. תעודות זיהוי הן נדבך במשטור היחסים בין האזרח למדינה, ובישראל הן משמשות גם לצרכים סגרגטיוויים וביטחוניים. גם אחרי שרישום הלאום נמחק מהן (אך נשאר על כנו במרשם האוכלוסין). וזה עוד לפני שאומרים משהו על הנתונים הביומטריים. המשך…

Read Full Post »

הוא חוזר (מה זאת אומרת מי?) / מסע צלב והקושי להרפות / טדי מלך ירושלים / קופי, ולא לטובה

הוא חוזר

ברק חוזר. זהו. אפשר לשחרר את הנשימה שהיתה עצורה כל-כך הרבה זמן. זה עושה טוב, לא? להשתחרר מהמתח הזה. האוויר העיקרי שיוצא, האמת, הוא מהבלון. אבל למה לא, אם נתניהו יכול גם הוא יכול. יש הרבה משותף בין השניים האלה. כל-כך הרבה, שלעיתים את מהרהרת אם זה משהו שמלמדים שם ב"יחידה"; או אולי ההיפך, שמי שיש לו את זה מגיע לשם. שניהם, בכל אופן, השחיתו כל חלקה טובה במדינה ומיד כשנודע הפסדם הודיעו על הסתלקותם, משאירים לאחרים את עבודת הניקיון: לאסוף את השברים של המדינה שריסקו ולשקם את המפלגה שפוררו. לא חלילה כביטוי לנטילת אחריות על ההפסד ופינוי המקום לאדם ראוי יותר. רק בינתיים. כדי שיוכלו קצת "לעשות לביתם" בזכות השם שעשו לעצמם על-חשבוננו. אחר-כך, כשיתאים להם, הם יחזרו. כך הודיעו מראש. נו, גם קיום הבטחות זה משהו. שניהם גם הבטיחו כי למדו משגיאותיהם. בהבטחה הזאת אני נוטה יותר לפקפק, אם יורשה לי.
אבל אולי יותר מכול אני לא סולחת לברק על שקילקל לי את ברכת המזון. מאז הבליץ שלו בפוליטיקה אני לא יכולה להגיע ל"ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום" בלי שאזכר בנאום הקיסרות שלו בכיכר מלכי ישראל, כשמלכיאור דחף לו את השורות האלו לדקלום.

מסע צלב

אני רוחשת הערכה רבה לאנשים העומדים על שלהם ונאבקים מאבקים עקרוניים. עוד יותר כך כשמדובר במאבקים מול בעלי סמכות. עוד יותר כך במאבקים מול רופאים המנצלים את מעמדם לרעה או מפירים את האתיקה הרפואית שהם מחויבים לה. משום שכולנו ניזקק לרופאים, ולא קל לעמוד על שלנו מול הסמכות המקצועית שלהם ומול החשש שמא האסרטיביות שלנו כלפיהם תזיק לנו או לאהובינו. אבל הכתבה הארכנית במוסף הארץ על מאבקם של האחים פוקס בפרופ' קרמר הריחה לי רע. הריחה לי ממסע צלב שנועד יותר להשפיל את הרופא מאשר לתרום במשהו למודעות של רופאים לזכויות החולים. הריחה לי מעו"ד אמריקני שמנסה ללמד את הנייטיבס כאן את העקרונות של התנהלות הפרקטיקה הרפואית במחוז החפץ ארה"ב, שהיתה כבר מזמן למשפטית: העו"ד שלי יהיה בקשר עם העו"ד שלך.

זכותה של החולה לחוות-דעת נוספת צריכה להיות בלתי-מעורערת. זהו ביטוי לאוטונומיה שלה לבחור בטיפול הטוב ביותר עבורה, שצריך להיות האינטרס המרכזי של כל המעורבים. הדרת-כבודו של הרופא או האגו שלו לא יכולים בשום פנים להאפיל על חובתו לאפשר זאת ללא התניות, סחטנות או נקמנות. אם זה מה שעשה פרופ' קרמר – יש להוקיע זאת ולטפל בכך. וקיימים לשם כך המנגנונים המתאימים. אני תוהה, עם זאת, היכן היו בני משפחת פוקס בזמן אמת, כאשר אמם נזקקה לתמיכה. כנראה בחו"ל. שניים מהם מתגוררים שם והשלישי מדלג לשם הרבה במסגרת עיסוקו. קשה מאד להשלים עם מותו ממחלה של אדם קרוב. לפעמים קל לנתב את רגשות הכאב והזעם, וגם אולי את יסורי-המצפון על-כך שלא ליווינו אותו בתקופתו הקשה, כלפי גורמים אחרים, לעיתים קרובות הגורמים המטפלים. הקושי להרפות מן השאלות המציקות, מן התחושה המטרידה כל-כך אולי החמצנו משהו, שמא יכול היה להיות אחרת – מוכר לכל מי שליווה אדם אהוב למותו. אבל לפעמים צריך לדעת פשוט להרפות. to let go. מי שלא מצליח בכך נידון לסבל איום נוסף על סבל הפרידה לנצח. נדמה לי שגם בפרספקטיבה האפשרית הזאת צריך לקרוא את ה"סיפור" הזה. סיפור שאולי את השאלה העיקרית שצריכה להישאל לגביו יש להפנות לעורך שאישר את הכתבה המגובבת הזאת, והיא מה מצא בה שראוי לפרסום?
והערת סוגריים לאחים פוקס: קשרים עם אולמרט מעולם לא היו דבר להתגאות בו. פחות מכול עכשיו. לכתב את אולמרט על התכתובת שלכם עם הרופא משמע לומר לו "דע לך שיש לנו חבר פוליטיקאי בעל קשרים". וזה כבר לא מריח, זה כבר מסריח.

טדי מלך ירושלים

לא נעים, אבל הפגישה היחידה שלי עם טדי קולק ארעה לפני כמה שנים, כשסעדנו באותו זמן (לא על אותו שולחן, let me make it clear) במשכנות שאננים בירושלים. טדי שלף סיגר והתחיל לעשן. ביקשתי מהמלצר לבקש ממנו להפסיק או לצאת עם הסיגר החוצה. במסעדה הזאת הקפידו על החוק ומי שרצה לעשן יצא החוצה, למרות הקור הירושלמי. לטדי אי-אפשר להעיר – זאת היה רוח תשובתו של המלצר. אי-אפשר? טוב, ניגשתי לעשות זאת בעצמי. טדי התווכח אִתי שאין שום חוק שאוסר על עישון במסעדות. אפשר לייחס זאת לגיל. לי נראה שזה קשור הרבה יותר לאישיות, ולצפצוף הארוך שמצפצפים עלינו מי שחושבים שהמלכנו אותם עלינו, ולתמיד.

קופי, ולא לטובה

קופי אנאן סיים את תפקידו. זה היה "ההספד העתידי" שכתב עליו בספטמבר 2004 ניקולס קריסטוף בניו-יורק טיימס: "כפי שהדברים נראים היום, כאשר ימות [אנאן], יתחילו דברי ההספד כך: 'קופי אנאן, מזכ"ל האו"ם לשעבר, שבנקודות שונות בקריירה שלו היה אחראי לכישלון לעצור רצח-עם, קודם ברואנדה ואחר-כך בסודאן, מת היום'".

עינוגי גמילה

שבוע בלי עיתון. אני מרגישה מצוין, תודה. רק מודעות האבל חסרות באינטרנט.

על חלקו הראשון של השבוע שאלתי ארבע קושיות

Read Full Post »

המושג הישראלי הנצחי, שנכנס לשימוש כשמסתיימות חופשות הקיץ, קיבל הבוקר תוכן חדש. אהוד ברק הודיע שהוא שוקל את ה"פניות" אליו לחזור לפוליטיקה, וימסור את החלטתו אחרי החגים.

יחליט אחרי החגים. עצרו את נשימתכם.

לשני אנשים שכהונתם כראשי-ממשלה היתה כישלון מוחץ, אין שום בעיה לשוב למערכת כאילו כלום לא קרה. כולם אשמים חוץ מהם. לאחד סיכויים טובים להיות ראש הממשלה הבא, אם שרון לא יצליח להיחלץ משיטפון השחיתויות המתגלה, למרות שהוא קבור היום במשרד שקשה להצליח בו. האחר סיים, כנראה, "לעשות לביתו" – מלת הקוד הישראלית לעשיית בוכטות מכשלונות פוליטיים – והוא מוכן ומזומן להמשיך לעשות לביתו כשאנחנו משלמים (תרתי משמע). ככה זה כשהבושה נגמרת.

אז אחרי החגים השיפוצים אצל השכנים יסתיימו, החיים בעבודה יחזרו למסלולם ואהוד ברק יחליט. אני עוצרת את נשימתי.

Read Full Post »