ביום חמישי השבוע חל יום הבריאות העולמי. כפי שהדברים נראים כעת (אלא אם התסריט של שטרסלר יתממש), בישראל יציינו אותו בשביתת רופאים.
לפני כעשור, אחרי שביתת הרופאים האחרונה, הם ויתרו מרצון על הזכות לשבות למשך 10 שנים תמורת הבטחה כי תוקם ועדה ציבורית לבחינת המערכת ותיקונה. מכיוון שמסקנות ועדת אמוראי לא יושמו אלא נותרו כאבן שאין לה הופכין (כמו מסקנות של עוד כמה ועדות ציבוריות אצלנו…), פנו לבוררות כפי שסוכם שייעשה במקרה של אי-הסכמה. הבוררות נסחבה, הוגבלה לנושא שכר הרופאים בלבד (ולא מצב המערכת בכלל), ותוספת השכר של 24%, בשלוש פעימות, הושלמה אך לפני חודשים מעטים. את כל זה ועוד מזכיר לנו ד”ר אסי סיקורל.
זכות השביתה היא זכות חשובה; מצבה של מערכת הרפואה הציבורית מדאיג; שכרם של רופאים צעירים מביש; ותנאי העבודה שלהם לא רק בלתי-אנושיים אלא גם מסכנים את חיי החולים. ועדיין, הוויתור מרצון על זכות השביתה תמורת מהלך של בחינה ותיקון היה צעד בכיוון הנכון. משום שעל אף כל הנאמר לעיל, ישנם מקצועות שלדעתי לא ראוי כי העוסקים בהם ישבתו. וראש וראשון בהם הוא מקצוע הרפואה. בלתי פופולרי ככל שיהיה לצאת נגד זכות השביתה, במיוחד בימים אלה. אלא שלמקצועות כאלה חייב להיות מוצמד מנגנון שידאג להם לשכר הוגן ולעדכונו. השאלה, כמובן, היא איך עושים זאת עם משרד אוצר ציני ואדיש.
לכל מקצוע יש ערך ליבה. כזה שהאתיקה המקצועית שלו מבטאת בהיבטים ובכללים שונים שלה. הערך המרכזי של העיסוק ברפואה הוא הצלת חיים. “ושמרתם עד מאוד חיי אדם" – הציטוט הזה לקוח משבועת הרופא העברית. “והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים”. ראש חרדתכם. אני יודעת שאני מסתכנת בנפשי כמעט (יש רופא בקהל?..), אבל מי שלא מעלה את חיי האדם על ראש חרדתו – שלא יבחר במקצוע הרפואה.
מקובל לומר כי ביחסי העבודה בישראל רק הכוח עובד. אך ודאי שכל עוד לא מוצו דרכים אחרות טרם שביתה – היא איננה מוסרית במקרה כזה. אני תומכת במאבק להצלת הרפואה הציבורית. אבל כל עוד מקבלי ההחלטות מקבלים יחס מועדף כשהם מגיעים לבית החולים (אם הם לא נוסעים לחו”ל לקבל טיפול) – הרי בעיני ראשי המערכת הרפואית הם חלק מהבעיה ולא מנסים לפתור אותה. כששטייניץ ישכב במסדרון בהדסה, אולי סדרי העדיפויות של האוצר ישתנו. לפגוע בחולים החלשים – זה לא.
“והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים”
לפני כשבועיים הלין בפני רופא משפחה אחד, שהוא מפרסם את מס’ הטלפון שלו (אמנם באותיות קטנות מאוד… – נ”כ) רק כי קופת חולים מאלצת אותו לעשות זאת בהיותו רופא של ישוב כפרי. ואני חשבתי לי שמי שלא מוכן לקבל טלפונים מחוץ לשעות העבודה – לא צריך לבחור להיות רופא. או אחות. או פסיכולוג. ובכל אופן, שרופא הרוצה לנהל חיים שבהם הוא לא מקבל טלפונים מפציינטים אחרי ארבע – כנראה היה צריך להתמחות בפתולוגיה. הרופא בחר להיות רופא. החולה לא בחר להיות חולה. זהו רק אחד המופעים של חוסר הסימטריה ביחסים ביניהם, אבל הוא המרכזי לצורך העניין.
כן, אני יודעת שיטפלו במקרים דחופים. אבל אל תספרו לי שאף אחד לא ישלם בחייו ובבריאותו בגלל השביתה הזאת, אם תפרוץ. כמו בשביתות קודמות. כן, האחריות לכך היא גם על האוצר. אבל אני לא מוכנה לשחרר מאחריות את מי שנשבעו את שבועת הרופא. (כמו שאני לא מוכנה לשחרר מאחריות את מי שלוחץ על ההדק או אוחז בסכין כי “הכיבוש אשם”). לכל סיטואציה אפשר להגיב במגוון דרכים. והבחירה היא שהופכת את הפעולה שלנו למוסרית (או לא). מי שמפקיר חולים לא ראוי להיות רופא, בעיני. וגם בעיני שבועת הרופא.
קרוא וכתוב 
ברמת הטיעון הלוגי ניתן לומר שכל מי שלא שובת תורם לכך שמצב הרופאים ישאר כמו שהוא, כלומר מצב שגורם לרופאים לעבוד שעות מוטרפות וגובה חיי אדם, מכאן ניתן לטעון שכל מי שלא שובת מפקיר חיי אדם ולא ראוי להיות רופא. אם נצא לרגע מהטיעונים הלוגיים האלו ונתייחס לרופאים כבני אדם, אז לטעון שהם צריכים להמשיך לעבוד בכל מחיר (ומהכרות אישית המחיר כבד מאוד) לא רק פוגע בהם אלא גם בסוף פוגע בנו כחברה. מי תלך להיות רופאה בידיעה שלא תוכל לכלכל את עצמה למרות השעות הרבות שתעבוד? אלא אם אנחנו מאמינים שיש אחוז מסויים של אנשים מוצלחים שתמיד ירצו להיות רופאים (בצורה דטרמניסטית) אנחנו צריכים להיות מוכנים לקבל את זה כשיקול. רופאים פחות טובים אומר רפואה פחות מוצלחת, ויותר אנשים שמתים. אני מסכים איתך שצריך לנסות לפעול בכל הדרכים לפני שביתה, אבל להגיד שלרופאים לא צריכה להיות הזכות לשבות זאת אמירה בעייתית.
הטיעון שלך לא רלוונטי, ומעט היסטרי (הפקרת חולים?!). על הקדושה שאת מייחסת (ובצדק) למקצוע הרפואה ימשיכו להקפיד בהמשך הפעלת המערכת באופן מלא לצורך מקרי חירום רפואי, עניין פעוט שאת מתייחסת אליו בביטול מתנשא בסיפא של הפוסט. החולים שחייהם בסכנה לא יופקרו, אלא יזכו לטיפול הולם. תאונות דרכים, התקפי לב, מקרי שבץ ואסונות אחרים יטופלו כאילו אין שביתה. גם טיפולים אונקולוגיים ימשיכו כסדרם, ויותר מזה, בכל מחלקה ומחלקה (גם הפחות דחופות), יוותר רופא כונן. ניתוחי טחורים ואקזמות, לעומת זאת, ימתינו עד סוף השביתה. רפואה היא לא רק הצלת חיים, היא גם (ובעיקר) איכות חיים, ועניין זה ימתין מעט.
קשה להכחיש שעדיין יהיו המקרים שיפלו בין החרכים של הסטטיסטיקה, אבל אותה סטטיסטיקה אכזרית מכה כפליים במחלקות שמצויות בתפוסה של למעלה מ-100% (גם על זה הרופאים שובתים). אבל אם כבר סטטיסטיקה, מה עם העובדים הסוציאליים? מי יודע כמה מקרי רצח במשפחה ומחוצה לה, כמה מקרי אלימות וכמה התאבדויות היו יכולות להימנע אילולא שביתתם? מה עם הפרקליטים? כמה רוצחים, אנסים ו"סתם" שודדים בפוטנציה שוחררו בגלל שביתתם? מה עם עובדי תברואה? כמה מחלות מופצות בגלל פחי זבל שלא מפונים בעת שביתתם? בראייה מערכתית עקומה שכזו, כל שביתה מזיקה לאזרחים מכיוון שהיא עלולה לעלות במחיר חיים (הרי את את החיים שיווצלו בזכות שירות ציבורי בריא יותר לא סופרים, נכון?). אם תמשיכי בטיעון הפתלתל, אפילו שביתת סייעות גננות יכולה לעלות בחייו של פעוט – ולכן צריך לדרוש מהן לוותר על זכות השביתה. זוהי שמרנות ומוסרנות חברתית-כלכלית מהסוג הנלוז ביותר.
בקיצור: המערכת הרפואית לא תשבות לגמרי, אלא תושבת באופן חלקי, כמו בכל שביתת רופאים מאז ומעולם. לכן, אגב, באופן פרדוקסלי, במהלך מרבית שביתות הרופאים שיעור התמותה אינו עולה, ולעיתים אף יורד (תוצאה של המשך רציף של טיפולים מצילי חיים, ובמקביל דחיית טיפולים אחרים – שבד"כ כרוך בהם סיכון מסויים). יותר מזה, הרופאים לא שובתים רק למען תנאי שכרם, אלא למען הבראת מערכת הבריאות בכללות (הרי אם הם אגואיסטים כפי שאת רומזת, אין להם שום להציב תקנים נוספים במחלקות ברשימת דרישותיהם). הרופאים דווקא רואים את בריאות חוליהם ואת בריאות אזרחי ישראל מול עיניהם, ולא רק את שכרם, ושובתים גם למען בריאות המערכת כולה. מבחינה זו, אולי דווקא הרופא שלא ישבות אל מול המצב הקריטי של מערכת הבריאות יפקיר את חיי חוליו ויבגוד בשבועתו.
אני חושב שהגישה שלך מעט קיצונית.
אדם שמחליט לעזור במאבק נגד כאבים ומחלות עושה עבודה מבורכת. אם הוא בוחר לבלות סוף שבוע שקט עם הילדים ולנתק את הטלפון שלו, זה לא מפחית מערכו.
הרופאים שלנו עובדים קשה גם ככה, תמיד יש מקרי חירום. רופא צריך לדאוג גם לשקט הנפשי שלו, ולמנוחה שלו. אחרת הוא יתמוטט בעבודה, ואפילו השירות שלו יפגע.
גם המניעים של השביתה, הם בסופו של דבר לטובת החולים, ואפשר להאשים את הרופאים באותה הפקרת נפש גם בכך שהם מאפשרים למצב להמשיך כפי שהוא.
ההשוואה בין רופאים ובין אנשים שהורגים היא איומה בעיני.
ואם אני מבין את הטענה הכללית שלך נכון, את אומרת שכל מי שמשתתף בשביתה, ו\או לוקח לעצמו פסק זמן באופן כלשהו מטיפול בחולים, לא ראוי שיהיה רופא, כלומר עדיף שיתפטר.
נראה לי שיש פה אובדן פרופורציות. המצב בטח לא היה משתפר אם אותם אנשים היו מוותרים על תפקידם.
טוב שיש ממ"ד בבית. אף כי אי אפשר להתקשר לרופא. אני בד"כ מעדיפה להסתפק במה שכתבתי בפוסט עצמו אבל כאן כנראה אזדקק לכמה הבהרות. יחד עם זאת אני ממליצה לקרוא היטב לפני שקופצים ועושים פרשנויות מרחיקות לכת או מכניסים לפי דברים שלא אמרתי.
בעז: זאת אכן אמירה בעייתית, אבל אני עומדת מאחוריה. אם כי שים לב שהניסוח שלי יותר חלש. ניסחתי זאת שלא ראוי שהעוסקים במקצועות מסוימים ישבתו. לא שיש לאסור עליהם זאת או לשלול מהם את הזכות. הטענה היא מוסרית ולא משפטית.
אוטו פוקוס: תודה על הנלוז. חיכיתי לזה. ובוודאי שאני היסטרית. אני הרי אשה.
עידו: לא, לא הבנת נכון את טענתי. יש הבדל בין לקחת פסק זמן ומנוחה לבין לחשוב שלחולים הקשים שלך אסור להתקשר אליך בערב או בשבת, כשדחוף. וכמו"כ אתה מבלבל בין השוואה לבין הדגמה של עיקרון (מעבר לכך שבכל השוואה יש דומה ויש שונה).
אני נוטה להסכים, ובתמימותי גם מאמינה שרוב רובם של הרופאים אכן שם את שלומם של החולים בראש מעייניו, ואני בהחלט מסכימה בקשר להגבלת זכות השביתה, אבל האם זה לא המצב כרגע? עבודה במתכונת שבת, והמשך רציף בטיפולי דיאליזה, הפריה, טיפולים כימותראפיים וטיפולי הקרנה (ע"פ הודעה של משרד הבריאות שפורסמה הבוקר ב"הארץ") היא בכל זאת לא שביתה מלאה. כמו שציינו לפני, אני חושבת שזאת שביתה שפוגעת באיכות החיים, בדומה לשביתות של עוסקים במקצועות אחרים, ושרמת סיכון החיים בה קטנה.
אני חושבת שאפשר למצוא כאן נתונים אובייקטיבים, נתוני התמותה בחודשים שאחרי שביתות רופאים אחרות. ניסיתי לחפש ולא מצאתי שום דבר מעבר לנתון הידוע שבזמן השביתות רמת התמותה ירדה (כמו בסקירה הזו: http://www.sciencedirect.com/science?_ob=ArticleURL&_udi=B6VBF-4TN2FGB-3&_user=32401&_coverDate=12%2F31%2F2008&_rdoc=1&_fmt=high&_orig=gateway&_origin=gateway&_sort=d&_docanchor=&view=c&_acct=C000004078&_version=1&_urlVersion=0&_userid=32401&md5=0e7337395b93517bb89b9a1c794f3e60&searchtype=a כמובן שזה לא מפתיע במיוחד).
נעמה, כמה מהרופאים שובתים היום באמת לדעתך?
האם לדעתך זה בסדר לדחות ניתוחים לא דחופים או בדיקות מתוכננות, ולהמשיך לטפל במטופלים הזקוקים לטיפול?
מעולם, מעולם לא היתה שביתת רופאים ממש. רוב רובם של הרופאים ממשיכים לעבוד כרגיל וזו החולשה והחוזק של המאבק שלנו.
אני חושב שמותר להיות כאן סלקטיביים, שביתה בהחלט יכולה להיות על חשבון דברים שאינם דחופים, ועדיין להיות אתית.
אסי
אסי, בשביתה שנמשכת נניח חודשיים, כפי שכבר קרה, כמה בדיקות וניתוחים שנדחים כי הם לא דחופים גורמים בטווח הארוך לנזק בריאותי, גם רציני, לפציינטים?
ללא קשר לשביתה, למערכת הציבורית יש הגדרות משלה ל"דחיפות". אני מכירה מקרים שבהם הניתוח לא הוגדר דחוף ולכן האדם חיכה בתור חודשיים-שלושה, רק כדי לגלות שהגוש שהיה ידוע שיש לו הוא סרטני ולו הניתוח היה מבוצע חודשיים שלושה קודם היו תופסים אותו בשלב מוקדם יותר.
בנוגע ל"היסטרי" ו"נלוז", אני מתנצל, אך חייב להסביר כי הפוסט החריף ("הפקרת חולים", השוואה לטרור וכו') הניב תגובה חריפה בהתאם – בת זוגי היא רופאה, ואני חי את טענות הרופאים. נוסף על כך, חשוב להדגיש כי אין לתגובתי שום קשר למינה של הכותבת. בהקשר זה "היסטריה" היא תכונה אינטלקטואלית, שאין בינה לבין הרחם כל קשר פרט לפילולוגי.
בנוגע לתגובתך הנוספת, חבל שבחרת להמנע מהתייחסות לעיקר הטענות של המגיבים – השביתה הזו היא שביתה חלקית שמתוכננת באופן שימנע פגיעה בטיפולים דחופים ובחיי אדם. כך היו שביתות הרופאים מאז ומעולם, ועל כן המחקרים הרבים המעידים כי שיעורי תמותה לא עלו בעטיין – בניגוד למה שכתבת. יתר על כן, את מתעלמת לגמרי מכך שאחת ממטרות השביתה העיקריות היא דווקא שיפור מערכת הבריאות הציבורית בישראל, וזאת בעיקר על ידי דרישה משמעותית ומרכזית להגדלת תקני כח אדם במחלקות (עניין שבראייה קפיטליסטית טהורה עומד דווקא לרעת הרופאים, כי יציב להם עוד תחרות הן בתוך המערכת, והן מחוצה לה).
לאור זאת, האם את עדיין סבורה שעל הרופאים לוותר על מימוש זכות השביתה שלהם?
קשה לי להבין כיצד ביקורת מהסוג שהשמעת (היסטרית, נלוזה, פתלתלה, מתנשאת) – תורמת לדיון. (בהערת אגב: את התואר היסטרי אני לא מרבה לשמוע כלפי גברים). ביום טוב אני מוכנה לקבל אותה כשאתה עומד מאחורי דבריך בשמך המלא. בדיוק כפי שאני עושה, חושפת את עמדותי וטיעוני לביקורת ולא מסתתרת מאחורי שם בדוי. זאת הערה בכלל לכל המגיבים בבלוג.
לגבי הדוגמאות שהבאת בתגובתך הקודמת: אתה מפספס את הטיעון שלי, שנסוב על הערך המרכזי של הפרקטיקה המקצועית. רשלנות של כל אדם, כל עובד וכל בעל מקצוע, שלא נקט חובת זהירות (או שבת), יכולה לעלות בחיי אדם. אבל אף אחת מהדוגמאות שהבאת לא נוגעת למקצוע שהערך המכונן שלו הוא הצלת חיי אדם.
לגבי חלקיות השביתה: נתתי את התשובה שלי. היא לא חייבת להיות מקובלת עליך. לדעתך מה שיידחה זה רק טחורים ואקזמה. ואילו אני יודעת שיידחו ניתוחים שעלולים לגלות סרטן באיחור, בשלב מתקדם, למשל. לפעמים התוצאה היא בסופו של דבר מוות. אבל גם נזקים בריאותיים חמורים שאינם מוות לא צריכים לקרות.
דווקא הטיעון הנגדי החזק יותר הוא שהמשך המצב הקיים הוא סיכון חיי חולים פעמים רבות. מעבר לכך שלרופאים מגיעים תנאים אנושיים.
ואם מדברים על חלקיות שביתה, כדאי לזכור חלקיות נוספת: גם לא כל הרופאים בכל שדרות המקצוע עובדים שעות כאלה ובשכר כזה. משלב מסוים חלק גדול מהם עובדים קשה כי אחרי ביה"ח הם הולכים למרפאה הפרטית. ולפעמים בזמן שהם אמורים להיות בביה"ח. ולא כי הם צריכים השלמת שכר: המשכורת של מנהל מחלקה בבי"ח ציבורי כיכבה לא מזמן בטבלת שיאני השכר הציבורי. ואין לי בעיה עם זה, אגב. אני חושבת שהם צריכים להרוויח טוב. אבל ראה גם את תגובתו של גלעד לגבי המתמחים ושעות עבודתם.
זה שאני תומכת במאבק להבראת הרפואה הציבורית – כתבתי. אבל כן, אני עדיין חושבת שמי שבחר/ה במקצוע הזה לא צריך/ה לשבות. בטח לא כל עוד הפוליטיקאים שמגיעים לבית החולים מקבלים תנאים מועדפים ולא שוכבים במסדרון או במיון.
אני אצא כאן כנראה פשטני, אבל בעיניי זה באמת מאד פשוט.
לפני שנתיים שכבתי בבית החולים – סתם שברו לי את הפיקה בברך וחיכיתי לניתוח 10 ימים (כי חדר הניתוח תפוס קבוע ע"י ניתוחים יקרים שנקבעו מראש מחו"ל או לבעלי הון והזמן הצר השמור לפשוטי העם נתפס ע"י מקרי חירום) – האחיות (והרופאים, אותם בקושי יצא לך לראות) השתדלו שהחוויה תהיה סבירה, אבל היה ברור שהם מתוחים הרבה מעבר לגבולות היכולת.
בדיוק היו אז הפגנות להכללת איזו תרופה בסל – ואני חשבתי שההפגנות שחסרות באמת זה להגדלת מספר המיטות, תקני הרופאים ותקני האחיות.
לצערנו, במדינתנו, משרד האוצר מבין רק כוח, וגם את זה בקושי. השביתה שלהם, אם תצליח, והלוואי שתצליח – לצערי האוצר עושה אותי פסימי – תציל הרבה מאד חיים בעשור-שניים-שלושה הקרובים, במקום שמערכת הבריאות המפוארת שירשנו כאן תמשיך להירקב לרמת עולם שלישי.
השביתה היא חובה קדושה.
הדבר הכי גרוע שיכול לקרות, והכי סביר שיקרה, הוא שמתוך בדיוק אותו רגש חובה של שבועת הרופא – שהוא כל-כך נכון וראוי, אך כמו כל עיקרון אחר אסור להעלות אותו לרמת אליל שהוא מעל לכל – הרופאים יפסיקו את השביתה לפני שיכניעו באופן מוחלט את האוצר, ואז כל השביתה וכל נפגעיה יהיו לחינם, בכיה לדורות.
לצערי בשנים האחרונות אני נפגש הרבה פעמים עם המערכת הרפואית הציבורית. מולי עומדים מתמחים שעובדים במשמרות של 36 שעות.
להזכירכם – נהגי משאית נבדקים על ידי המשטרה האם נחו מספיק. מתמחים לא ישנים.
חזקה על הממסד הרפואי שידע את ההשפעות הקוגניטיביות והתפקודיות של שיטת תעסוקה כזו על המתמחים ועד כמה היא מדרדרת את איכות הטיפול.
אלא מה, כל מתמחה יודע שזה מס שעליו לשלם, וכך התופעה המגונה הזו, שחוץ מהיותה ניצול היא זלזול בחולים, נמשכת עוד ועוד.
תקנו אותי אם אני טועה, אבל לא שמעתי קול שמבקש להעביר את המתמחים שהם השדרה המרכזית של בתי החולים, לשעות עבודה המקובלות בכל תחום.
אז בינתיים – עם כל הכבוד – אני נגדם.
בעבר הרחוק הייתי מורה במשך שנים רבות.
גם המורים שובתים מפעם לפעם.
ניסיתי אז להביע את דעתי שעל המורים לוותר באופן חד צדדי על זכות השביתה – ללא קשר לשאלה אם תביעותיהם מוצדקות או לא – ולנהל מאבק מתוך עמדת כח מוסרית: חיילים אינם שובתים, שוטרים אינם שובתים, וגם מורים אינם שובתים. פיקוח נפש.
העליתי אז על נס את המורים בבתי הספר הדתיים שהשביתו רק לימודי החול והמשיכו ללמד לימודי קודש (למרות שמבחינת השקפת עולמי אני מאוד רחוק מהם), ובכך הבהירו ש"קודש" אינו סתם סיסמה מבחינתם.
למותר לציין שהעלתי חרס בידי: גם מפני שהייתי "סתם" מורה ולא בעל תפקיד בכיר, גם מפני שארגון המורים והסתדרות המורים פועלים כפי שהם פועלים (וזה שווה פוסט נפרד), וגם מפני שהמורים עצמם.. (נו, זה כבר שווה סדרת פוסטים :-))
לו הייתי רופא- הייתי שוקל את הצעתך בכובד ראש.
נעמה,
אני מסכים אתך באופן עקרוני לגבי המוסריות של שביתת רופאים. אבל כפי שאת ציירת את התמונה לא נראה לי שיש לרופאים בררה במצב הנוכחי למעט שביתה.
"אני מקוה שלא אצטרף לסטטיסטיקה של אלו שמתו בשל שביתת הרופאים"
כך אמר לי הבוקר ידיד שרופאו הודיע לו שהוא חייב צינטור "אתמול" (אביו מת מדום לב, בערך בגילו) ובשל השביתה, אינו נבדק.
ועדיין מצב הרפואה הציבורית בישראל כה מזעזע ולדעתי כבר גובה קורבנות, כך שהשביתה כעת מוסרית בעיני, הכרחית ולוואי וימשיכו בה עד התקפלות האוצר.
מול משרד אוצר ציני כל כך וכה אטום, אין לרופאים ברירה ולכן, לטובת כולנו, כל הכבוד להם על השביתה ומטרותיה.
האבסורד המוזר הוא שהמדינה היא המעסיק, והרופאים מפסיקים לעבוד. הפתרון לדילמה הוא פשוט מאד: היות והרופאים אינם עומדים בשבועת הרופאים, לשיטתך, הרי שאין למנוע מהם להפסיק לעבוד, אלא לעודד את זה (שלא יבחרו במקצוע וגו'). המדינה צריכה לפטר אותם, ולמנות רופאים אחרים, טובים יותר. ולא לחסוך בכסף לשם כך. על הנייר (אני מקצין, כמובן), אי אפשר לדעת אילו עוד מעשי רשע עוללו הרופאים הללו, שעכשיו נחשפה המוטיבציה המאד לא-הומנית שלהם. ברור שאין להמשיך את העסקתם. יפוטרו השובתים לאלתר.
לדעתי האבסורד מדומה בלבד. הרופאים התחייבו לעבוד במקצוע מציל-חיים, והגדירו גם טווח זמן של עשור, לא פחות, כהתראה מראש לעמידה בהתחייבויות מולם. אני בספק אם אפשר להיות נדיבים יותר ומתחשבים יותר. קשה גם לומר שאחרי שביתת הרופאים הקודמת לא היה צריך להיות ברור לציבור שיש דחיפות מסויימת במניעת שביתת רופאים. אם כך, מדובר בהפרה של "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" על ידי המדינה והציבור. הציבור בחר לעסוק במגוון נרחב של נושאים אחרים – ממימון נסיעותיו של נתניהו ועד נפתולי המיניות של יצחק לאור. אלו נושאים חשובים (באמת), אבל הם משקפים בחירה לשים את הרופאים בצד ולהמר על מחויבותם לשבועה ולערכי החיים שלא בדיוק שוקפו בדיונים הציבוריים. האשמה והאחריות אינה על הרופאים: הם הודיעו מראש, והם נשכו את השפתיים במשמרות ארוכות במשך עשר שנים של ניצול. על ידינו.
מכיוון שהתעקשת לדחוף את זה:
הטרדות ותקיפות מיניות (לכאורה) אינן "מיניות". ואפילו לא "נפתולי המיניות".
וה"מסקנות" שלך בקטע הראשון על אחריותך בלבד. קשר למה שכתבתי – אין.
טכנית ופורמלית לגמרי: למה שמערכת הבריאות תעסיק אנשים שאינם ראויים מוסרית להיות רופאים. יתכבדו וילכו לתכנת. או משהו. "מי שלא מוכן לקבל טלפונים מחוץ לשעות העבודה – לא צריך לבחור להיות רופא. או אחות. או פסיכולוג". את מדברת על שחרור מאחריות, אבל אני חושב שהאחריות צריכה להיות דו כיוונית: אדם שלא מדגים בפועל שהוא מספיק אחראי בכדי להיות רופא (נניח, רופא שקרא את הדרישה הברורה שלמעלה ולא נענה לה), הרי שיש בעיה להמשיך להכיר בו להיות רופא. הרי רופא זה מקצוע שאחריות היא דרישה מוקדמת בסיסית לו. זה לא כמו, נגיד, תכנות.
כמו שכתבתי, לדעתי יש כאן בעיה עם מושג האחריות. היות והרופאים לכודים בגין האחריות הזו, לנו יש אחריות כלפיהם. רק שלא ברור במה היא מתגלמת מעבר לאיזכורים ריקים. לפחות ניקח על עצמנו את האחריות להזנחה שלהם, ולעומס העצום שנוצר עליהם, ולמה שנגרם בגינו (אני מתייחס למקרים מהסביבה שלי).
[…] תחילת שביתת הרופאים פרסמתי כאן רשימה שביקרה אותה די בחריפות. בחילופי הדברים בתגובות שאל […]
[…] כתבתי כבר בעבר שכל עוד נותנים הרופאים למקבלי ההחלטות ולמקורביהם תנאי VIP כשהם מגיעים לבתי החולים – הפקרת החולים שלהם היא לא מוסרית ולא מוצדקת. כן, כדאי אולי להקדיש רגע אחד לחולים, שכבר חודשים מטולטלים בחוסר ודאות, יום אחד שובתים בצפון ויום אחד בדרום; ניתוחים, בדיקות וטיפולים נדחים ועכשיו כשכבר חשבו שהכול מאחוריהם שוב פעם המערכת נכנסת ל"מצב חירום". אולי גם להם מגיעה מלה אחת של חמלה מאתנו? הרופאים לא בחרו להיות רופאים בתנאים כאלה, נכון, אבל החולים בטח לא בחרו להיות חולים. […]
[…] על שביתת הרופאים. לא אחזור על כל הטיעונים הקודמים: ושמרתם עד מאוד חיי אדם מהם טיפולים מצילי חיים חזקים על חלשים רופאים על […]