קרוא וכתוב

צעקה גדולה נשמעת מקצה הארץ ועד קצה. טוב, לפחות מקצה עיתון הארץ. הוצאות משפט הוטלו על עותר ציבורי! ב-30 השנים האחרונות זה קרה לאגודה לזכויות האזרח, למשל, רק פעם אחת! אז אחרי שקראנו שמדובר ב“דגל שחור” – לא פחות! כמו זה בכפר קאסם? – שמניף בג”צ בעשותו כך, לדעת דיקן הפקולטה למשפטים בחיפה, כדאי אולי לבדוק רגע את השאלה בשקט. לא כדי לקבל כותרות בעיתון, כפי שאמר פרופ’ דני פילק באותו עניין, כשמחה על כך שהוצאות הוטלו על עתירה עקרונית “שלא נועדה לזכות את מגישיה בפרסום בכלי התקשורת”. האם עלינו להבין שבעתירות אחרות זה נעשה לצורך כך? נגיד, עתירות של אנשים פרטיים על פגיעה בזכויותיהם? עתירות של עותרים ציבוריים אבל לא אלה אלא “אחרים”? מעניין.

השאלה של הטלת הוצאות משפט צריכה לקבל תשובה עקרונית. אם ומתי. היה והיכן שייקבע שכן – להטילן. ואין זה משנה לעניין זה מי העותר. אדרבה: אם כבר, נכון יותר להתחשב בעותר פרטי הפונה לקבלת סעד על הפרת זכויותיו. לא בארגון שבדרך כלל האמצעים הכספיים העומדים לרשותו גבוהים יותר. כי כאשר מדובר באדם פרטי, הטלת הוצאות גבוהות עלולה לפגוע מעשית בזכות הגישה לערכאות.

אגב, בארגון שרוב פעילותו היא משפטית רוב התקציב השוטף מממן משכורות. אולי זאת הכוונה באמירה “הצורך להקצות כספים לתשלום הוצאות יפגע בפעילות השוטפת של הארגונים”…  45,000 ש”ח הוצאות משפט שנפסקו לשלושה ארגונים בעתירה נגד השר”פ בביה”ח באשדוד באכן נשמעות מוגזמות. אבל הכי נחמדה היא הטענה שהושמעה שכאשר ארגון מגיש עתירה עקרונית וזוכה הוא צריך לקבל הוצאות משפט; ואילו במקרה ההפוך, שבו מטילים עליו הוצאות – זה “עונש” על הבאת נושא ראוי לדיון. כך! כדאי להתעכב רגע על המשפט האחרון. כי טמון בו גרעין לאי-הבנה משמעותית. בית המשפט איננו מקום להעלאת נושאים לדיון ציבורי. אלא לבירור סכסוך. במקרה של אדם העותר נגד הרשות – לקבלת תרופה על הפרת זכויות. עתירה כדי להעלות “נושא ראוי לדיון” – זוהי האחריות של העותרים למשפטיזציית היתר אצלנו. אחריות הרשויות היא בכך שבמקום למלא את תפקידן הן מחכות שבית המשפט יוציא להן את הערמונים מן האש. אחריות בית המשפט היא בכך שהוא לא זורק את שניהם מכל המדרגות.

לא נכון לחסום את זכות העמידה בחוק, כפי שמציע ד”ר אריק כרמון. ודאי שהסיבות שהוא מונה אינן מקובלות עלי. אבל גבולותיה של הזכות הן בהחלט כן עניין למדיניות של בית המשפט. כפי שהיא הורחבה לפתחו של שער (או בוטלה, תמיד תלוי איך מסתכלים על זה…), כך אפשר גם לצמצמה בחזרה. יש הסבורים שמעשית לא תשתנה היכולת של בתי המשפט להגן על זכויות אדם גם כאשר רק הנפגע יוכל לעתור, כי אם נפגעו זכויות תמיד יימצא נפגע ישיר. כתבתי כבר בעבר, שאינני בטוחה שזה נכון. למשל בשאלות של שוויון. לא תמיד קל להוכיח – במבחנים המשפטיים הדרושים – כי נפגעתי אישית ממדיניות לא-שוויונית כללית.

המגמה של פתיחת הדלת לעותרים ציבוריים היא מגמה שברק עודד שכן עמדתו, שאומצה על-ידי בית המשפט, היתה שהן מקדמות את שלטון החוק. לכן הפרקטיקה היתה לא לפסוק הוצאות במקרים כאלה, במיוחד אם הועלו שאלות הראויות לדיון משפטי (משפטי!). זה אינו אומר שבית המשפט לא רשאי לסטות מהפרקטיקה או לשנות אותה. אין כאן “זכות היסטורית” לא לשלם הוצאות. יתכן שבמקרה כזה ראוי שבית המשפט יתן אזהרה מראש. למשל, בכך שבמקרה מתאים (לא ברור שעתירת השר”פ, שנדחתה מחמת שיהוי, היא המקרה) יודיע כי שקל להטיל הוצאות, נמנע בשל הפרקטיקה שהיתה נהוגה עד כה, ויעשה כן בפעם הבאה.

לעתירות ציבוריות יש גם מחיר, לא נמוך, של התערבות-יתר של בית-המשפט בשאלות שצריכות להיות מוכרעות באופן פוליטי- ציבורי. של ריצה לבית המשפט כגימיק יחצ”ני. ושל עומס היתר המוטל עליו גם כי מכיוון שעד לאחרונה הוא לא הצליח, ובעיקר לא רצה, להתאפק מלדון. אפילו כאשר לא התערב.

אבל עם הבעיה זאת נכון יותר להתמודד לא על-ידי הטלת הוצאות משפט אלא על-ידי דחייה על הסף של עתירות חסרות בסיס. גם כאלה שזכות העמידה בהן מפוקפקת, למשל זאת שכתבתי עליה כאן; גם אלה שאינן שפיטות, כי אינן עניין לבירור משפטי. פיתוח עילות סף לדחייה על הסף הוא המשימה החשובה יותר שניצבת לפתחו של בית המשפט היום. ואילו הוצאות משפט, כאמור, להטיל על פי מבחנים רלוונטיים כלליים, ללא קשר לזהות העותרים. בעיצוב מבחנים כאלה, היה ומוכרע (עקרונית) בעד הטלת הוצאות, יש מקום לשאול מספר שאלות. למשל: האם יש להטיל הוצאות על צד שהפסיד רק משום שהפסיד? והאם אותה תשובה צריכה לחול גם על התדיינויות אזרחיות וגם על עתירות של הפרט נגד השלטון בבג”צ? האם יש להבחין בין מקרים שלא צריכים להגיע לבית משפט לבין מקרים שבהם יש בסיס לעתירה או עניין בהבהרת חוקיות מעשי השלטון, הדורשת דיון שיפוטי? וכמובן, מהם הקווים המנחים לחישוב הסכום?

כך או כך, התפיסה שיש לתת עדיפוות בעניין זה לארגונים על-פני אנשים פרטיים הטוענים כי זכויותיהם נפגעו – היא בעייתית. בלשון המעטה.

אולי העצוב ביותר הוא לקרוא בין השורות שיש החושבים בארגוני זכויות אדם כי בניגוד להם כעותרים ציבוריים – שכל כוונתם טהורה ועקרונית למען שלטון החוק ומדיניות ראויה – אדם פרטי המגיש עתירה לבג”צ כדי לקבל סעד על פגיעה בזכויותיו סתם פועל מתוך “אינטרס אישי”…