העתירה נגד עסקת שליט היא מחזה ידוע מראש. מבחינת העותרים, אפשר להניח שמדובר ברצון למצות עד תום את המאבק שלהם, גם אם הצעד נראה חסר סיכוי. בנוסף, זוהי בימה להשמעת עמדותיהם. הן בבית המשפט עצמו, הן בסיקור התקשורתי הנלווה לדיון המשפטי. הדיון הציבורי בסוגייה חשוב מאוד. לעומת זאת, אין מקום לדיון משפטי, שכן מדובר בנושא לא שפיט. מבחינה משפטית טהורה, נכון היה שבית המשפט ידחה עתירה כזאת על הסף: זהו נושא שמצוי באופן מובהק בסמכות (ואחריות) הממשלה.
אך כמו שבמקרים אחרים בג”צ לא יפסוק על אף שיש קייס משפטי, שכן הוא אורגן של השלטון – כך גם במקרים כאלה הוא ישמע את העתירה. משום שבתוך עמו הוא יושב; הוא לא יחסום ערוץ של משפחות שכולות. הוא גם לא דחה על הסף את משפחת שליט כשעתרה נגד פתיחת המעברים, על אף שהנושא לחלוטין לא שפיט בהיותו עניין פוליטי שבסמכות הממשלה. מדובר באי-שפיטות מוסדית (ראו הסבר על דוקטרינה השפיטות ועמדת 'הכול שפיט' בפוסט שליט לא שפיט). היפותטית יכול להיות מצב שבו תהיה עילה להתערבות, אם יש טענה מבוססת שהממשלה פועלת בחוסר תום לב מובהק. או שמדובר במקרה שבו לא היתה שום שקילה של הצעד. זה לחלוטין אינו המקרה.
במקום זאת נכנס בית המשפט לדיון, על אף שהתוצאה ידועה מראש ואין עילה להתערבותו. וכי מישהי באמת חושבת שבית המשפט העליון יקח על עצמו את האחריות לכך שהעסקה לא תצא לפועל ושליט לא ישוחרר? אבל מרגע שבית המשפט החל להתערב בעניינים כגון אלה, תוך הרחבה לא סבירה של המושג שפיטות (יחד עם הענקת זכות עמידה לכול כמעט) – נפרץ הסכר. לחלק אחראית המערכת הפוליטית החלשה, המעדיפה בעצמה לגלגל לבית המשפט כל תפוח אדמה לוהט. אבל גם לבית המשפט אחריות למצב שנוצר. קודם על-ידי מתן גושפנקא משפטית למצב הזה בידי נשיאו הקודם, בכוונה תחילה. אחר-כך על-ידי המשך בקו הזה, שבו דלתו מוסיפה להיות פתוחה לרוצים להיעזר בבג"צ לכל צורך, גם אם הוא לא מתערב בסופו של דבר. כאשר בית המשפט נכנס לדיון משפטי שבו התוצאה ידועה לו מראש מטעמים משפטיים – הוא עצמו יוצר זילות של בית המשפט. אבל כנראה אינו יכול לעמוד לא בפני הפיתוי ובמקרה הזה עוד פחות בפני משפחות שכולות ורצונן לבטא את כאבן והתרסתן.
הטענה העיקרית שלי כלפי הממשלה כאן היא על התעלמותה מהמשפחות שמרצחי יקיריהן משוחררים בעסקה. טוב היתה עושה לו היתה יוצרת קשר עם המשפחות ומיידעת אותן מראש על כך. הן לא צריכות היו לחכות ליום ראשון, יומיים לפני העסקה, כדי לחפש בתוך רשימה שמית מסובכת בעיתון. למעשה, כלל האזרחים היו זכאים לדעת את הפרטים האלה באופן מסודר. אך כלפי המשפחות היה זה גם אנושי יותר. מבחינת הממשלה, חלק מאחריותה לעמוד מאחורי החלטתה הקשה.
לעובדה שבית המשפט נותר כמעט המקום היחיד לדיון ציבורי, להשמעת קול ועמדות – אחראים כולנו. בהיעדר תרבות של 'לא ייעשה' נותר רק הפלילי; בהיעדר תרבות של דיון ציבורי אמיתי – נשארנו רק עם פטיש השופט. אולי גם זה יתחיל להשתנות בעקבות הקיץ האחרון? בין שאר הדברים, ביטאו ארועיו צמא אמיתי להתדיינות ולשיחה. אם בית המשפט יקבל החלטה לדחות על הסף עתירות כגון אלה, יש סיכוי שהנושאים שעומדים במרכזן יחזרו לזירה הציבורית והדמוקרטית שבה מקומם. בית המשפט יחזור לתפקידו כפוסק בסכסוכים ושומר שהרשויות יפעלו על פי דין; במיוחד כשנפגעות זכויות הפרט. לא כמתווך בין הצדדים ולא כבמה לדיון ציבורי. זאת תהיה החלטה אמיצה ולא קלה מבחינת בית המשפט, אך ראויה.
על מנת לקבל את התיזה שלך יש צורך בהסכמה שעסקת שליט היא מעשה מדינה בתחום יחסי החוץ. אם אין לעסקה תכלית כזו וכל תכליתה היא ,כמוצהר, החזרת שבוי הבייתה במחיר נקוב, היא אינה יכולה להיכלל תחת המונח מעשה מדינה ומכאן שטענת אי השפיטות אינה יכולה להתקבל. אין זה אומר פסילת ההחלטה בין היתר בשל טענה שהעיסקה אינה מגיעה כדי חוסר סבירות קיצונית וכיו"ב אבל העלאת סוגיית השפיטות אינה מתחייבת כאן.
כמובן אם ישנה תכלית מדינית לעסקה שעליה לא סיפרו לנו עד כה-זה עניין אחר אבל לכך יש להניח תשתית עובדתית
כפי שאני מציינת בפוסט שאני מפנה אליו (שליט לא שפיט), לא רק 'מעשה מדינה' הוא עילה לאי-שפיטות, אלא גם 'הדוקטרינה של שאלה פוליטית' שהתפתחה בארה"ב. אליה שייכת עתירתם של הורי שליט (שבה עסק אותו פוסט) ואליה שייכת לדעתי גם העתירה הנוכחית.
(מדיני = פוליטי, אגב).
איני מתיימר להכיר את דוקטרינת אי השפיטות הפוליטית בארצות הברית ואת תחומי פריסתה. דומני שהסיטואציה בה בית משפט דן בפעולה והחלטה ממשלתית, אגב התרחשותה,ומאשר או מבטל אותה, אינה אפשרית בארצות הברית-אבל איני בקי די בנושא זה ואשמח ללמוד יותר.
בוודאי לא אני האיש שיתמוך ביתר אקטיביזם שיפוטי אבל דומני שהדוקטרינה האמריקאית לא התקבלה אצלנו.
דוגמא מובהקת לדיון בבג"ץ בהחלטה פוליטית אסטרטגית של הממשלה ולמעשה סיכול שלה בצו ביניים זכורה לי מפרשת גירוש אנשי החמאס מדצמבר 1992 לאחר הירצחו של ניסים טולדנו ז"ל שרוצחו משוחרר מחר. על פי מבחני השפיטות הפוליטית ברק לא היה יכול אפילו לחלום על עצירת הגירוש בצו ביניים ובצו מוחלט. דורית ביניש לא הייתה מעיזה שלא לייצג את הממשלה כפרקיטת המדינה ולטעון שבג"ץ לא יאשר את הפעולה-עובדה שזה מה שקרה. לבסוף,כזכור, שמגר אכף את דעתו וזה היה מאוחר מדי ואת הפירות אנו אוכלים עד היום
הערה נוספת ברשותך-המחסום שהיה צריך להיות במקרה זה מוצב נגד העתירות הוא מחסום זכות העמידה. למשפחה שכולה אין אינטרס עודף ביחס לשחרור רוצח בן המשפחה יותר מאשר למשפחה אחרת -הפגיעה עקב העסקה היא ציבורית כללית -אבל כל הניסיונות להשיב את המחסום המקובל בארצות רבות נכשלו
אעיר בשולי הדברים. צדקת מאד כשכתבת שהממשלה התעלמה מהמשפחות שמרצחי יקיריהן משוחררים. אני מקשר את זה לעובדה שראש הממשלה ושר הבטחון רצים לטקס צילום עם גלעד שליט לפני שהוא פוגש את משפחתו.
זו וזו אותה אטימות.
אשר לתפקידו של בית המשפט העליון, צדקת. נשיא בית המשפט הקודם, אהרן ברק, פרץ את הדלתות והביא את בית המשפט למקום לא לו. בית המשפט איבד מערכו. המערכת הפוליטית החלשה והעלובה, לא יכלה לנשיא דומיננטי.
על כך, אנחנו משלמים מחיר.
[…] שזכות העמידה בהן מפוקפקת. למשל זאת שכתבתי עליה כאן. גם אלה שאינן שפיטות, כי אינן עניין לבירור משפטי. פיתוח עילות […]