חולשתה של המערכת הפוליטית בישראל מתגלה לאחרונה בשני עניינים שונים. הראשון, חבירתם של חלקים באופוזיציה לתביעה להקים ועדת חקירה ממלכתית בעניין מלחמת לבנון השנייה; השני – רפיסותה מול החקירה הפלילית נגד נשיא המדינה, שהסתיימה אתמול בהמלצת המשטרה להגיש כתב אישום נגדו על עבירות חמורות.
לגבי ועדת חקירה ממלכתית, השאלה בהקשר זה היא מדוע נלהבים חברי הכנסת לגלגל מהם והלאה את האחריות לפקח על הרשות המבצעת, אחריות שהיא חלק מתפקידם. נניח לרגע לעניין עצמו של האופן שבו ראוי לחקור את התנהלות הממשלה והצבא במלחמה ואת הנימוקים בעד ונגד ועדת חקירה ממלכתית בהקשר זה. גלגול כל נושא שהוא אל סִפּו של בית-המשפט הוא מהתורמים העיקריים למשפטיזציה של החיים הציבוריים בישראל, משפטיזציה שאיננה מבורכת מכמה טעמים. ראשית, החיים בחברה ממושטרת אינם מומלצים. לא החיים הפרטיים אך גם לא החיים המאורגנים כחברה. לא היינו רוצים לחיות באופן שבו כל פרט בחיינו מאורגן באופן משפטי. יש מקום למרחב שבו חלות נורמות נוספות, שגמישותן מתאימה יותר למגוון הסיטואציות שלהן הן נענות. שנית, משפטיזציה זאת פוגעת דווקא במבקשים אותה מתוך חוסר-אונים ותחושה שבית-המשפט הוא המשלט האחרון בפני התערערותו של שלטון החוק והשתלטות של תרבות פרוצה של אין בושה. זאת משום שאין בכוחו לספק את הסחורה בגלל המוגבלות המובנית בו מעצם טבעו המוסדי. שלישית, לא ראוי כי הנורמות של החיים הציבוריים יהיו בינאריות, שחור-לבן. ואילו זה בדיוק מה שבית-המשפט יכול לקבוע: מעשה הוא או חוקי, או לא-חוקי. כשהמערכות הפוליטיות והציבוריות לא מתפקדות כהלכה, התוצאה היא שמעשים שהם מאד לא ראויים אך שאינם לא-חוקיים מקבלים גושפנקה של חוקיות מבית-המשפט. ומי שבית-המשפט לא התערב בעניינו מכיוון שלא פעל שלא כחוק, גם אם באופן מאד לא נאות, מקבל את ההכשר ואת תעודת היושר. בניית תרבות של "לא-ייעשה" חייבת להתנתק מן המשפט כמקור בלעדי של הוראה מה תקין ומה ראוי. רביעית, כאשר בית-המשפט איננו יודע את גבולותיו ועושה overruling לשלטון נבחר מעל הנדרש (למשל, כשהשלטון לא פעל שלא כחוק או שפעולתו היא בתוך גדרי מרחב התמרון השמור לו), הוא נוטל לעצמו למעשה את תפקידיו הפוליטיים של השלטון הנבחר (או המחוקק במקרים אחרים), ובכך מהווה שלטון שלא-נבחר על-ידי הריבון. זוהי פגיעה קשה בעיקרון הדמוקרטי.
בית-המשפט בראשותו של הנשיא לשעבר ברק פתח לרווחה את שעריו בפני הסדרה משפטית של כל היבט של החיים הציבוריים, על-ידי הרחבה לא סבירה של מושג השפיטות ("הכל שפיט") יחד עם ביטול זכות העמידה (או הרחבתה, תלוי איך מסתכלים). בכך הוא שותף לאחריות למשפטיזציה הזאת; אך האחריות העיקרית (או לפחות לא פחותה) היא על המערכת הפוליטית: לולא חולשתה לא היה נדרש בית המשפט להתערב. לא רק חולשתה מביאה לחיפוש סעד בבית המשפט ולא באמצעים האחרים שיש במערכת הפוליטית והציבורית הישראלית, אלא היא עושה זאת במו ידיה בפניות לבג"צ או בשבתה בחיבוק ידיים בציפייה שזה יוציא עבורה את הערמונים מן האש. בפני חברי הכנסת עומדים ערוצים אחרים להפעיל פיקוח ובקרה על הרשות המבצעת, לחקור אותה ולדרוש ממנה דין-וחשבון. העובדה שהם נמנעים מכך יש בה משום יאוש והרמת ידיים מן הפוליטיקה על מגבלותיה. ההיסטוריה לימדה אותנו עד כמה הם מסוכנים. כמיהה ל"איש חזק" שיעשה סדר במערכת המתרופפת, יחד עם פוליטיקאים תאבי כוח מוחלט המבקשים להנחית מכת נגד על בית-המשפט על-ידי סירוסו, הם מתכון בטוח לעלייתו של משטר שיש להישמר ממנו מכל משמר. המשטר הנשיאותי שמבקשים ליברמן ואולמרט להביא עלינו (בתמיכתם של כמה פוליטיקאים-לשעבר ואישי ציבור אחרים שלא למדו כלום מהצרות שהביאו על המשטר החוקתי בישראל בגלגוליהם הקודמים, כמו החוק לבחירה ישירה והצעות חוקה חלקיות ובעייתיות), הוא הצעד הראשון במדרון המסוכן הזה.
בפרשת הנשיא מתבטאת לא רק חולשתה של המערכת הפוליטית אלא הרבה יותר מכך. לו היתה בישראל תרבות של "לא-ייעשה" ולא תרבות שבה החוק הוא חזות הכול (וגם זה כבר לא), נשיא לא היה נשאר דקה אחת בתפקידו מרגע שהיה נתון בחקירה פלילית בחשדות כה חמורים כמו החקירה שנוהלה כנגד קצב. אם הוא לא היה מסיק את המסקנה המתבקשת, הכנסת היתה מעבירה אותו מתפקידו. אצלנו קצב נאחז ללא בושה בקרנות המזבח, מגייס את חזקת החפות לעניינים לא לה, כאילו יש לו זכות מוקנית לכהן כנשיא, וקורא לנו לחכות לסיום חקירת המשטרה. חיכינו. ההמלצות התפרסמו אתמול. ועכשיו מה? המשך הספינים מצד לשכת הנשיא ועורכי-דינו. עכשיו צריך לחכות, מן הסתם, להחלטת היועמ"ש. ואחר-כך? אלוהים גדול. להעמיד לדין את הנשיא אי-אפשר, על-פי חוק יסוד: הנשיא. בכל יום שעובר נשחק עוד קצת הביטחון המתברר כתמים, שמול חשדות ואישומים כאלו הנשיא לא יעז להיאחז בקרנות המזבח של משכנו. אולי הוא יישאר עד סוף הקדנציה. חבילת ההבטחות מובטחת בינתיים. והיכן הכנסת? היכן 20 הח"כים שנדרשים כדי ליזום דיון בעניינו בוועדת הכנסת על-מנת שייפתח הליך הדחה? היכן שלושת-רבעי מחברי ועדת הכנסת שיעבירו לאחר-מכן את ההליך למליאה ו-90 הח"כים שיעבירו את הנשיא מתפקידו אחרי שהעניין יגיע למליאת הכנסת? מיעוטם קוראים לנשיא להתפטר, או התכוונו להביע את מורת-רוחם ומחאתם בפתיחת המושב היום (שבינתיים החליט הנשיא לא להגיע אליה ולחסוך מהם ומאתנו את הבושה). רובם שותקים. מביישים את כולנו בחוסר-המעש שלהם. איך אמר אחד מהם באחד הדיונים בתחילת הפרשה?: כולנו אנשי ציבור ויכולנו להיות במצבו של הנשיא. לא, לא לכולם זה יכול לקרות שהמשטרה תחקור ואף תמליץ להעמיד אותם לדין על עבירות של אינוס, מעשים מגונים, הטרדה מינית; שהיא גיבשה תשתית ראייתית נגדם על האזנות סתר וקבלת דבר במרמה ועדיין חוקרת עבירות לכאורה של שיבוש הליכי משפט. אבל זהו המרצע. יד רוחצת יד. וזאת כבר לא חולשה של המערכת הפוליטית, זה קלונה.
עוד בנושא: חזקת החפות והאמון הציבורי
ניתן לקבל עדכונים בדואר אלקטרוני על רשימות חדשות באתר. להרשמה לחצו כאן.
