בבית המשפט העליון צפוי להיווצר עומס רב בשל יציאתו של השופט דנציגר לחופשה לא צפויה. אבל את העומס הגדול באמת הביא בית המשפט על עצמו במו ידיו. אתמול, למשל, עסק בית המשפט העליון בשבתו כבג"צ בעתירה שדרשה לאלץ את ראש הממשלה להתערב בסכסוך העבודה עם הרופאים. העותר היה אחד, עו"ד דוד פורר. מה לו ולסכסוך העבודה הלז? כלום.
בעבר, השימוש בבג"צ נועד לטפל בסכסוכים בין הפרט לשלטון. אדם שנפגע מהחלטה שלטונית פנה לבג"צ. למי שלא היה נפגע ישיר כזה לא היתה זכות עמידה בפני בג"צ.
הרחבת זכות העמידה הביאה לשתי מגמות:
- ביטול ההגבלה על זכות העמידה במקרים הנוגעים לשלטון החוק, כשבית המשפט רואה מתפקידו להגן עליו ולהשליט אותו.
- עליית מעמדו של העותר הציבורי, שאין לו נגיעה למקרה הנדון.
יש הטוענים שבסוגיות של זכויות אדם היינו מגיעים לאותן תוצאות נורמטיוויות גם ללא הרחבת זכות העמידה. שכן תמיד אפשר למצוא עותרת שנפגעה, שהיא בעלת אינטרס ישיר לבקש סעד. לא בטוח שבשאלות של שוויון, למשל, זה נכון. תלוי איך נגדיר "נפגע". (האם מי שמתגייס לצבא בעוד שתלמיד ישיבה משוחרר ממנו הוא נפגע ישיר של אפליה?). אבל ברור שלא היינו רואים הרבה פסיקות שקידמו את שלטון החוק לולא המגמה הזאת. עם המחיר, הלא נמוך, של התערבות-יתר של בית-המשפט בשאלות שצריכות להישאר פוליטיות לחלוטין.
הרחבת זכות העמידה יחד עם צמצום אי-השפיטות והסמכות לבטל חוקים הן שלוש הרגליים עליהן עומד איתן האקטיביזם השיפוטי.
נפתח לרגע סוגריים ונשאל האם בכלל צריך העניין הזה 
להידון שם. סכסוך העבודה עם הרופאים מטופל על-ידי בית הדין הארצי לעבודה. על פי חוק בית הדין לעבודה, פסקי דינו של בית הדין הארצי הם סופיים ["אין אחר החלטתו זו ולא כלום", כלשון סעיף 20א(3)]. אבל כפי שנכתב באתר האינטרנט שלו: " פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה, אינם ניתנים לערעור, אך הם כפופים לביקורת בג"צ המתערב בהם במקרים נדירים בלבד. פסקי דין בעניינים פליליים ניתנים לערעור לאחר קבלת רשות מבית המשפט העליון." הפרשן המשפטי שלי אומר שכאשר הוגש הבג"צ הראשון נגד החלטה של בית הדין, המיעוט היה בדעה כי משמעות הסעיף הנ"ל בחוק היא כי אין סמכות לבג"צ לדון בעתירה. דעה זו נדחתה על-ידי הרוב ומאז בג"צ מבקר החלטות של בית הדין. ההלכה גורסת כי יתערב רק במקרה שחלה טעות מהותית בהחלטה שהצדק דורש את תיקונה.
נסגור סוגריים. מעבר לכל זה ולכך שמדובר בסכסוך שעדיין מתנהל, הרי למיטב שיפוטי במקרה של העתירה שבה עסקינן לא מדובר לא באכיפת שלטון החוק ולא בעותר ציבורי. איזו זכות עמידה יש לעו”ד פורר בעניין זה?
והנה בית המשפט לא רק שלא דוחה את העתירה על הסף, אלא טרם החליט אם להוציא בה צו על תנאי ודחה את המשך הדיון לשבוע הבא. בעבר היה עו"ד פורר נזרק מכל המדרגות של בית המשפט, אם לנקוט בלשון קצת פחות עדינה. ומלבד כל הסוגיות המהותיות החשובות בפני עצמן, היה מתפנה לבית המשפט קצת זמן לתיקים הרבים המציפים אותו.
הניחוש שלי הוא שבג"צ לא ייענה לעתירה. אבל בדרך לשם הלהט ליטול לעצמו עוד ועוד סמכויות משכיח את הצורך בריסון עצמי מצד המוסד החשוב הזה. ממש כאילו היה אחרון הארגונים שהמנדט שלהם משתכח מלבם פעמים רבות, אל מול התפתחויות חברתיות שהם להוטים לקחת בהן חלק.
קרוא וכתוב 
ביחס לדיון בשביתת הרופאים אני כמובן מסכים לחלוטין לדעתך ובכל הצניעות אפנה לפוסטים הקודמים שלי בנושא ,לרבות האחרון.
אני חלוק על קביעתך שהאקטיביזם השיפוטי נשען על שלוש רגליים. למעשה הוא התקדם במספר רב של אפיקים.
לדוגמא-עילת אי הסבירות הקיצונית במשםפט המנהלי ,סוגיית המידתיות בכל הנוגע למעשה מנהלי בו נשקלו כל השיקולים הרלוונטיים, סוגיית מידתיות האמצעי המנהלי לעומת אמצעים פוגעים פחות.כאן עברנו מסוגיית אי חוקיות כעילה לבטלות לאי סבירות.
לעתים התקדם האקטיביזם על ידי שלילת כללים פורמאלים . אם פעם אי כיבוד כללי הצדק הטבעי-זכות הטיעון למשל -גררה בטלות המעשה המנהלי-כיום הוחל כלל הבטלות היחסית.
דרך אחרת -ביטול חסינויות מביקורת. אם בעבר ניתן היה לתקוף את החלטת היועץ המשפטי רק בעילת חוסר תום לב-כיום הוא נתון לביקורת רחבה בהרבה.
אקטיביזם שיפוטי חל גם במשפט האזרחי הרגיל-הלכת "השנים האבודות" היא ביטוי מובהק לאקטיביזם כזה וכל גם עילת ה"הולדה בעוולה"
אוכל להביא עוד דוגמאות רבות מאד-האקטיביזם השיפוטי מתבטא בכל מערכות המשפט כי אצלנו בית המשפט העליון לא רק אחראי על המשפט החוקתי אלא על כל תחומי המשפט ומכאן כוחו העצום והמפחיד
כן, מה שכתבתי בהחלט לא ממצה את האקטיביזם השיפוטי.
המחלוקת העיקרית בהקשר לסמכות בג"צ כלפי ביה"ד לעבודה היתה בין נשיא ביהמ"ש העליון אהרן ברק לבין נשיא ביה"ד לעבודה בזמנו, מנחם גולדברג.
הנה ציטוטים מדבריו של גולדברג בעניין זה – הם מדברים בעד עצמם:
"בשנים האחרונות ישנו גידול משמעותי של התערבות מצד בית המשפט העליון בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה. ההתערבות הזאת פוגעת במעמדו של בית הדין הארצי לעבודה… אין ספק שמטרת המחוקק היתה שלא תהיה התערבות של בית המשפט העליון. הסמכות של בית הדין לעבודה היא יחודית לפי החוק. בית המשפט העליון פירש זאת כך שהייחודיות אינה מתייחסת לבג"צ. אני חושב שזו פרשנות לא נכונה. מי שאחראי לה הוא הנשיא ברק, בהתאם לגישתו הכל שפיט. הגענו למצב שבו בית המשפט העליון הפך עצמו לערכאת ערעור על פסיקותיו של בית הדין לעבודה, תחת הכסות של הבג"צ, למרות שאין לכך כל בסיס בחוק… מספר המקרים שבג"צ 'הופך' פסק דין שלנו הוא אפסי. ההתערבות היא בשולי הדברים. מה שמפריע לי הוא שברוב המקרים הם רק מאמצים ומאשרים את פסקי הדין שלנו, אבל הציבור, באמצעות התקשורת, סבור כי בג"צ קבע וחידש. למשל שני פסקי הדין שניתנו בעניין עובדי אל על: תיקון האפלייה בעניין גיל הפרישה ועניין הדייל ההומוסקסואל. תשאל כל אדם, והוא יאמר לך שבג"צ עשה את הדברים האלה. זה מה שמפריע לי בדימוי של בית הדין לעבודה".
בסופו של דבר השופט גולדברג פרש מבית הדין כשבע שנים לפני הגיעו לגיל הפרישה – הכל בגלל ההתנהלות של ברק כלפיו – הן בעניין הסמכות והן בעניין אשתו של ברק שהוכנסה לבית הדין הארצי למרות התנגדותו של הנשיא גולדברג, ובעקבות איומיו של ברק עצמו לפרוש מבית המשפט העליון אם אשתו לא תקודם לבית הדין הארצי לעבודה.
לאחר שפרש אמר גולדברג בראיון:
"אני לא מזיל אפילו דמעה אחת על החלטתי לפרוש. מאז שפרשתי מבית הדין הארצי אני חוגג את יום העצמאות שלי משפיטה מידי שנה".
וכל מה שסיפרתי כאן הוא על קצה המזלג.
הי נעמה
נדמה שלי שיש שני באגים (נדירים מאד) בניסוח: (1) "שכן תמיד [אפשר?] למצוא עותרת שנפגעה", (2) "הרחבת זכות העמידה יחד עם צמצום [לא הרחבת ?] השפיטות". לגבי העניין עצמו,נראה שהבעיה לא בבג"ץ, אלא בכך שבג"ץ גילה שאין מעליו דין ואין דיין. מה שפגום הוא המערכת הפוליטית, שנותנת לבג"ץ להשתולל חופשי. וכמי שמסוגל להשתולל חופשי, בג"ץ דווקא אחראי ומתון יחסית.
אכן, צ"ל "אפשר למצוא עותרת" ו"צמצום אי-השפיטות". תוקן. תודה רבה.
הייתי מרחיב ואומר שהמערכת הפוליטית לא "נותנת" מבג"ץ להשתולל חופשי, אלא מבקשת ממנו לעשות זאת ואף תולה תקוותה בכך שייעשה זאת. התבטאויות בעיתונות מהשנתיים האחרונות, ביחס לחקיקה ההצהרתית של "ישראל ביתנו" התחילה להתייחס לבג"ץ כסוג של "בית שני" למחוקק, שצריך לאשרר חוקים, או לפחות בעל זכות להטיל עליהם וטו.
איני משפטן והניואנסים המשפטיים אינם לחם חוקי, אבל כאזרח מהשורה נראה לי שרבים הם האזרחים הסבורים – כהדיוטות – שאכן בית המשפט העליון עוסק בהרבה יותר מדי דברים שלא צריך לעסוק בהם… ויתר על כן.. נראה שהעיסוק הינו סלקטיבי.. או אולי ההחלטות סלקטיביות… כלומר: דברים שקרובים לליבם של השופטים.
עוד נראה או נוצר רושם שאין שוויון במידת האקטיביזם שלהם…. ובהחלטותיהם. הן לא עקביות ומוטות לכיוון הדעות האישיות.
מכאן, מהבית הפרטי, זה נראה רע….
נעמה תודה;
שוב מרתקת הדרך הפשוטה בה את מסבירה דברים מורכבים.
ולעניין, האללת "החוק" על ידי אהרון ברק וממשיכיו מובילה אותנו במדרון חלקלק למחוזות בהם לדרך ארץ, מוסר ואתיקה אין תפקיד. מייחל למהפך בהתנהלותם.
עלית מעמדו של העותר הציבורי גם מורידה בהכרח את מעמדו של העותר הפרטי "בעל האינטרס" שנפגע. שאני חושב על זה מאד מאד חבל שאין פרוטוקולים של דיוני בגץ שמהם אפשר היה ללמוד דווקא מכל המקרים שבהם עותרים מושכים עתירות ב"המלצת" ההרכב.
אחרי שקראתי את ההחלטה של כבוד הנשיאה לגבי הנימוקים שבגינם היא החליטה להתערב בסכסוך בכלל. היא פשוט מודיעה שכיוון שהשביתה נמשכת זמן רב היא תתערב לעזור למצא פתרון לבעיה. מעשה שלטוני מובהק שאמור להיות מבוקר ביקורת שיפוטית ע"י הבגצ עצמו. מעניין לאן יפנה לעתור מי שימצא את עצמו נפגע מהתערבות הזאת שהיא בוודאי לא על פי דין.
ואו למשל מה יעשה בעל שלא חשקה נפשו לבחור בגברת הנשיאה כמתווכת בסכסוך הזה?
אני מסכים עם עו"ד בן יעקב שהיום העותר שיש לו סכסוך אמיתי עם הרשות הוא אורח רצוי הרבה פחות בהיכל בית המשפט העליון. בכלל העליון אינו אוהב לדון בסכסוך הפרט אלא בסכסוכי הכלל ובתיקון נורמטיבי כללי ולכן האגודות לאיכות השלטון/זכויות האזרח וכיו"ב הן האורחות הרצויות יותר. מאחר ובית המשפט העליון ויתר זה מכבר על דרישת הסכסוך כתנאי לקיום הליך שיפוטי שהרי לעותר הציבורי אין סכסוך ומדובר בדרישה אנכרוניסטית, מן הראוי ללכת צעד נוסף קדימה ולוותר גם על הדרישה הפורמלית שיהיו עותרים ומשיבים. ייזום בית המשפט דיון בכל נושא ציבורי שהוא סבור שראוי שיתערב בו ואל יטרח להלביש את הדיון באדרת הנושנה של סכסוך.
רק לציין שדוד פורר היה העותר גם בעניין שביתת הפרקליטים, שם העתירה הובילה לבוררות ואני מניח שבצורה זו או אחרת – זאת הכוונה גם במקרה הזה.
ברמה המשפטית, אפשר לנסות לאבחן אבל זה לא באמת הסיפור פה.
העובדה שברק נזקק לחסידה בינונית וחסרת כל משקל סגולי כמו בייניש כדי להמשיך את דרכו מוכיחה במידה לא מעטה את הבעייתיות של גישתו, לטעמי. לא ייאמן שבמדינה כה מרובת משפטנים כבדי משקל ובעלי שם עולמי הוא לא מצא מישהו שאשכרה פרסם משהו בחייו להמשיך את דרכו.
אני מקווה שזה לא נוגד את הענייניות והמכובדות לכתוב את העובדות הפשוטות האלה על כבוד הנשיאה הנעלה…
[…] בפתח. יהיה מאוד מעניין לראות מה יפסוק בג"צ אחרי שכבר התערב באופן משונה בסכסוך העבודה הכללי של הרופאים בעקבות עתירה […]
[…] יוכל לעתור, כי אם נפגעו זכויות תמיד יימצא נפגע ישיר. כתבתי כבר בעבר, שאינני בטוחה שזה נכון. למשל בשאלות של שוויון. לא תמיד […]