קרוא וכתוב

למעט מספר מצומצם (אף כי חשוב) של זכויות המוקנות לאזרחים בלבד, על מדינות לכבד ולהבטיח את זכויות האדם של הנמצאים בשטחן. יש סיבות מעניינות לכך שמשטר זכויות האדם שהתפתח לאחר מלחמת העולם השנייה הלך לכיוון זה של תחולה טריטוריאלית, שאינו מתנה זכויות אדם באזרחות. אף כי הוא מקנה מעמד חשוב למדינה כאורגן היעיל ביותר להגן עליהן (כן, יותר משיפוט בינלאומי). הן כגוף שמשימוש יתר בכוחו נשקפת הסכנה הגדולה לזכויות אדם, הן כגוף שכוחו מאפשר לו להגן עליהן, גם באופן פוזיטיווי. למרות זאת, על אף שהיות אנושי הוא למעשה התנאי לזכויות, הרי הזכות לאזרחות נחשבת ל”זכות לזכויות”. שכן בפועל, ובכל המדינות, היא מקנה ערבויות חזקות בהרבה לבעליה, להנאה מלאה מזכויות אדם. אבל להוציא אותן זכויות מעטות המוקנות רק לאזרחים, מנוסחים דיני זכויות האדם הבינלאומיים בלשון של “כל אדם”. לשון אוניוורסלית שאימץ גם חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הישראלי, לבד מסעיף 6ב המקנה זכות כניסה לארץ לאזרחים ישראלים.

החובה בדיני זכויות אדם להגן על זכויותיהם של האנשים הנמצאים בשטח המדינה גם איננה תלויה או מותנית, לגבי רוב רובן של הזכויות, במעמדם החוקי בה. מדינה רשאית – בסייגים מסוימים! – לגרש משטחה זרים. בכך היא פוטרת עצמה מהחובה להגן על זכויותיהם, הקמה ועומדת כל עוד הם נמצאים בשטחה. שליטה על שטח ואוכלוסייה הם שני קודקודיו של משולש הריבונות (השלישי הוא סמכות השיפוט). מכיוון שלמדינות חובה כזאת, יש להן אינטרס ברור בשאלה איזו אוכלוסייה תהיה בשטחן, למי היא מחויבת בחובות הגנה. לכן, ומכוח חזקת הריבונות, השליטה על עניין זה נשארת ברובה בידיהן. להוציא איסור על שלילה שרירותית של זכותו של אדם לשוב לארצו; על אפליה נגד קבוצה מסוימת בדיני הגירה; ועל גירוש אדם למקום שנשקפת בו סכנה לחייו, לחירותו או סכנת עינויים. כל עוד לא גירשה המדינה בני-אדם מתחומה, היא מחויבת בהגנה על זכויות האדם שלהם. בפועל, אפשרות הגירוש מטילה צל על יכולתם ליהנות באופן מלא מזכויות אדם. ועל המתח הזה נכתבת ספרות מעניינת.

גישה לערכאות היא זכות דמוקרטית חשובה המאפשרת לאדם את מימוש זכויותיו המהותיות. וכדי לקבל תרופה על פגיעה בהן, סעד שהוא חלק מהגנה מלאה על הזכות.
גישה לבתי משפט נדרשת על-מנת לממש את השוויון בפני החוק ואת ההגנה השווה מצדו, שמבטיח סעיף 26 לאמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות, הממשיך ומפרט: “לענין זה יאסור החוק כל הפליה ויבטיח לכל בני אנוש הגנה שווה ויעילה בפני כל הפליה, במיוחד בשל טעמי גזע, צבע, מין, לשון, דת, דעה מדינית או דעה אחרת, מוצא לאומי או חברתי, רכוש, ייחוס או מעמד אחר”. האמנה קובעת בסעיף 2.3 שמדינה שהיא צד לה מתחייבת להעמיד תרופה יעילה לאדם שנפגעו זכויותיו וחירויותיו (גם אם הפגיעה בוצעה בידי אישים הפועלים בסמכות רשמית) ובס”ק ב’ “להבטיח כי אדם התובע תרופה כזו תיקבע זכותו לכך בידי הרשויות השיפוטיות, המינהליות או המחוקקות המוסמכות, או בידי כל רשות מוסמכת אחרת, שהוקמה לשם כך על-ידי מערכת המשפט של המדינה, ולפתח את האפשרות של תרופה שיפוטית”.

באשר לחסרי אזרחות, האמנה בדבר מעמדם של מחוסרי אזרחות (1954), שישראל צד לה, מגלמת באופן קונקרטי את הרעיון כי גם היעדר כל אזרחות שהיא אינו אמור למנוע מאדם לממש את זכויות האדם שלו במדינה שבה הוא יושב. הזכות לגישה לבתי משפט נקבעת באמנה זאת בסעיף 16. אדם חסר אזרחות מוגדר בה כמי שאין לו אזרחות של אף מדינה שהיא. זוהי הגדרה משפטית טהורה וצרה, המגדירה היעדר אזרחות דה-יורה. יש מקרים רבים של היעדר אזרחות דה-פקטו הנוצרים בנסיבות שונות, שאינן מאפשרות לאנשים הנדונים הנאה מיתרונות האזרחות גם אם יש להם כזאת באופן פורמלי. הן אמנה זאת הן האמנה לצמצום המעמד של היעדר אזרחות הן אמנות מעוטות חתימות יחסית. אין להן גם מנגנון ניטור. מחוסרי אזרחות מוגנים בפועל על-ידי סעיפים שונים באמנות מרכזיות יותר. אך כאמור, הגישה כי רוב רובן של זכויות אדם אינן מותנות באזרחות קנתה לה אחיזה רחבה במשפט הבינלאומי של זכויות אדם ומהווה יסוד מיסודותיו.

וכל זאת, אפרופו התקנה שתיקן שר המשפטים יעקב נאמן, המחייבת לציין מספר זהות או דרכון על כתבי בית דין. השוללת למעשה את גישתם של חסרי מספר זהות או דרכון להליכים אזרחיים בישראל. לא, כמו הדיווח הלא מדויק בהארץ, להליכים בבתי משפט לעניינים מינהליים ובתי הדין לעבודה. ולא לבג”צ. עדיין. אבל מספיק כדי לומר שהמדרון כבר תלול מאוד. ושתקנה כזאת, שיוזם משרד המשפטים, היא חרפה.

בחדשות ערוץ 1 קראו הערב תגובה של משרד המשפטים למכתבה של האגודה לזכויות האזרח בעניין זה. על פיה מדובר בהבהרה לתקנה הקיימת זה 20 שנים. אין כוונה לפגוע בזכות הגישה לערכאות וזה גם לא יקרה לעולם שכן כל אדם יודע את מספר זהותו.
כן, חוץ מאלה שאין להם כזה.

זכויות אדם של מהגרים לא רשומים