אפשר להתווכח על צעד המחאה של אנשי התיאטרון, המבקשים להחרים את היכל התרבות באריאל. לגיטימי להתווכח על הצדקתו או על תבונתו. אפשר לעשות זאת בשדה המוסרי (האם חרם הוא מוסרי ובאילו נסיבות), הפוליטי (האם צעד כזה תורם לסיום הכיבוש או למצער למודעות לעוולותיו), או האמנותי. המחזאית מרים קיני, המתנגדת למהלך, עושה זאת בשדה האחרון כשהיא אומרת: “תפקידה של האמנות – להיות אופוזיציה של אדם אחד. לא מעניין אותי לשכנע את המשוכנעים ולדבר רק עם הקהל שבאופן אוטומטי חושב כמוני. אני רוצה לדבר גם אל אנשים שמצויים איתי בקונפליקט.” הדיון בצעד הזה הוא דיון חשוב וטוב שייעשה בממדים שונים של שיח.
אבל לא על זה אני רוצה לדבר, אלא על התגובה לצעד של שרת התרבות לימור לבנת. הנחרדת מכך שאנשי התיאטרון יוצרים “קרע בחברה הישראלית” וקוראת להשאיר את הוויכוח הפוליטי “מחוץ לחיי התרבות והאמנות”.
לבנת, את מצחיקה אותי. פעם אחת כי לא אנשי התיאטרון יוצרים קרע בחברה הישראלית. הכיבוש עושה זאת. למעשה, אני מתקשה לראות פיסת בד מטאפורית אחת שלמה בישראל. כולה קרעים קרעים. פעם שנייה כי תרבות ואמנות הן פרקטיקות אנושיות החדורות עד לשדן בפוליטיקה. פוליטיקה במובן הרחב: של הדרך שבה מארגנים בני אדם את חייהם המשותפים; ופוליטיקה במובן הצר יותר: של ויכוח על סדרי העדיפויות החברתיים. היכן בדיוק את רוצה להשאיר את הוויכוח הפוליטי? במליאת הכנסת (תיאטרון בפני עצמו)? הדיון הדמוקרטי מתנהל בכל מקום, וטוב שכך. כמובן שיש אמנים הבוחרים את הנתיב האישי והלירי. גם בהתכנסות אל האישי אפשר למצוא אמירה פוליטית, בפרשנות המתאימה. אבל ודאי שאי אפשר לכפות אותה עליהם. אך מאז ומתמיד היתה האמנות מקום של אוונגרד פוליטי. מקום של שאלה. של ספק. של תגר. של בעיטה.
אני רוצה להישאר כאן, הפעם. למרות שמדגדג לי מאוד, כפי שאתם מתארים לעצמכם, להתייחס לאמירה הפוליטית במובהק של לבנת: “לכל אזרח בישראל קיימת הזכות לצרוך תרבות בכל מקום בו יבחר”. ולדבר קצת על האזרחים האלה, שחיים בשטח שישראל עצמה מכירה בו כשטח כבוש הכפוף למשטר משפטי של תפיסה לוחמתית. שאף שישראל החילה עליהם את חוקיה באופן פרסונלי, חיים לצד תושבים הכפופים לדינים אחרים באותו שטח. שחלקם הגדול, דומני, נוסעים יום יום לישראל גופה כדי לעבוד בה. על הזכות הזאת, המומצאת, לצרוך תרבות “בכל מקום שירצו” (כביכול כל אזרח בפריפריה בישראל נהנה ממנה), המצטרפת לזכויות היתר שיש לאדוני הארץ הללו. ואף מִלה על כל הזכויות הנשללות בה בעת מתושבי השטחים הפלסטינים.
ואולי צודקת לבנת כשהיא תובעת את זכותם של תושבי ההתנחלויות לצרוך אמנות בביתם. אחרי הכול, כמו שאמר ניטשה, האמנות ניתנה לאדם כדי שלא ימות מן האמת.
הטענה של לבנת אכן פאטתית אך כה משומש בישראל.. תמיד יהיה מי שיאמר שלא לערבב את האמנות (או כל דבר אחר, למעשה) עם הפוליטי, כאילו שהפוליטי עצמו ניתן להפרדה מהחיים.
כתבת את זה מצויין. תודה.
לא זכור לי שלבנת התנגדה במיוחד להחרמת אמנים משתמטים מחשש מפני עירוב של פוליטיקה ואומנות…
הטענה של לבנת שהחרם ייצור קרע בתרבות הישראלית מזכירה לי את הטענה ששמעתי אישית מבכיר בצוות של ועדת טירקל: הבג"ץ נגד היעדר נשים בוועדה גורם לכך שנשים לא נענות להזמנתם להצטרף לוועדה.
ואני מייחל ליום הזה שכבר ייוצר הקרע בעם בין דורשי הכיבוש ומתנגדיו. הגיע הזמן להכריע. הליכוד, קדימה והעבודה כל הזמן מאחים קרעים ולכן גם לא מכריעים. העם עושה זאת.
מאמר נכון מהמילה הראשונה ועד לאחרונה.
ועכשיו עוד שני דברים: האחד, ישנו היום מעט מאוד תיאטרון פוליטי בארץ. רוב התיאטראות עושים תיאטרון לוועדי עובדים שזה אומר שהדבר הכי חריף שיציגו באריאל עלול להיות מחזה המבוסס על שיריו של שלמה ארצי.
דבר שני, קשה לי להאמין שרון נחמן יאפשר להציג את סינדרום ירושלים באריאל אז אני לא כל כך מבין על מה מרים קיני מדברת מעבר לאמירה ההצהרתית. אם איזה אמנות ואמירה פוליטית הם יתעמתו שם באריאל, עם בוסתן ספרדי?
יאמר לזכות (?) הקאמרי שאחד המחזות שהיה אמור לעלות באריאל הוא 'מעגל הגיר הקווקזי' (עפרי אילני כתב על זה יפה)
רני צודק. זמן ההכרעה האמיתי מתקרב, וטוב שכך.
כתבתי בנושא גם אז הנה הלינק:
http://yuliecohen.wordpress.com
שם אני שואלת הייתכן ששחקנים ויוצרים גורמים למחלוקת בישראל? האם שרת התרבות, לימור לבנת, מקשיבה לדברים שהיא עצמה אומרת?
/
נו שויין. מה שיפה בסיפור הזה מראה כמה מנותקים מהמציאות החברים המחרימים.
חברה לא עושים דבר כזה ללימור לבנת….. היא מחכה כבר הרבה זמן להזדמנות שכזאת ואין לכם מה לדאוג היא לא תרפה מטרפה ……. זה בדיוק מה שהיא צריכה זה תרוץ טוב לטחון את האדון הספרי ואת הגברת גוב. היא לא תחמיץ את ההזדמנות.
שלא לדבר על זה יחרימו אותם חזרה. כל מה שצריך (וזה יקרה מחר מחרתיים) כמה ועדים גדולים שיודיעו לאדון נועם סמל והגברת פינס שהם מחרימים את המחרימים…..
אבל זה כלום המחרימים ובמיוחד המחזאים במאים זה כנופיה של גרפואמנים שהשתלטה על התאטרון בארץ וחיים בעצם מעטיני השלטון בשיטת גוב מביאה את מזי"א ומזי"א מביאת את גוב מיטלפונקט את זה והספרי את ההוא וכולם את יהושוע וחוזר וחס וחלילה ולכולם ביחד מביאים את נינט. התאטרון הממסדי בארץ הוא שעממון מביש כבר שנים ובעצם כל מה שצריך זה סיבה לנתק את האדונים והגברות המכובדים הללו מעטיני השלטון ועכשיו הם נתנו סיבה ללימור ליבנת לעשות את זה אוי כמה שהיא מחכה להנחתה כזאת…..
אנחנו עוד ניראה את הגברת גוב מזמרת דואטים בסי מאז'ור עם איתי טיראן שנועם סמל במשולש וציפי פינס על התוף מריים באולם באריאל….
יש לי רק בעיה אחת עם הטיעון שלך:
לו היה מדובר בארגון פרטי, הייתי מסכימה איתך לחלוטין.
אבל התיאטרון בארץ ממומן ברובו ע"י המדינה, מהמיסים שהאזרחים משלמים. האנשים שגרים בשטחים משלמים את המיסים שלהם כמו כל אזרח אחר (וחלק גדול מצופי התיאטרון שבהם משלמים אף יותר מיסים מהממוצע, כי להערכתי קיים מתאם מסוים בין צרכני התיאטרון לבעלי הכנסה גבוהה, גם בשטחים).
ומכיוון שאני, עובדת ההיי טק המתגוררת בקרני שומרון, לא יכולה להחליט לא לממן את התיאטרון ממיסיי, נראה לי פסול שאנשי התיאטרון יחליטו לא להופיע אצלי אחרי שהם לקחו את הכסף שלי בשמחה רבה.
שלום רחל.
האמנים שחתמו אינם מקבלים כסף ישירות ממך או מהמדינה. התאטרונים, אשר מתוקצבים על-ידי המדינה, הודיעו כבר שיופיעו בכל מקום שיוטל עליהם ולכן הטיעון אינו תקף. האמנים עצמם אינם שייכים לך או למדינה. הם אנשים פרטיים. תאטרון אינו צבא ואין להם מספר אישי במקום העבודה. עדיין.
כך שאם התאטרון ימצא לנכון לפטר אותם, זה דבר אחר. אפשר לדבר על זה. אבל לגבי הצעד שלהם – הוא לגיטימי כמו שלגיטימי שעובד של הוט יודיע שאינו מוכן להתקין כבלים בשטחים כל עוד קיימת שם אפליה בין תושבים לאזרחים/כל עוד מדובר בשטח כבוש/כל עוד הוא צריך לעבור במחסומים וכו'.
אנא אל תתבלבלי בין גופים ציבוריים לבין אנשים פרטיים. זה שמישהו משתכר על-ידי גוף שמתוקצב לא אומר שהוא שייך למדינה, ברוך השם.
גיל
מסכימה. כמו שאמר אתמול ידיד שלי: זכותם למחות, וזכות של התיאטרונים לפטר אותם. אני רק מקווה שהתיאטרונים אכן יממשו את הזכות הזו.
הכסף שלך אצל השחקנים? נותנת לך את שלושת השקלים האלו חזרה.
אבל תודי שסוף סוף נגולה מלבנו אבן כבדה – עכשיו נמצא הגורם לקרע הנוראי בחברה הישראלית!
מזכיר לי מאמר דעה באיזה עיתון שהכותרת לו היתה "הבעיה של התקשורת הישראלית היא הביקורת העצמית".
מגניב.
לימור מי?
לרחל וויטיס – ואנחנו משלמים את משכורותיהם של הרבנים הארורים שמקללים אותנו השכם והערב ומסרבים להשיא את חברינו ההומואים. ואנחנו מממנים לך ולחבריך את בתי הכנסת שכלל לא משרתים אותנו. ואל תמרחי אותנו עם דמעות התנין של המסים שלך – עסקים בשטחים השדודים מקבלים הנחות מפליגות בתשלומי המסים.
(וההבדל הגדול בין השחקנים לרבנים הוא, אגב, שהשחקנים, כמובן, אינם עובדי מדינה והרבנים כן.)
כמו שלא ראוי להכריח אדם דתי לאכול חזיר, כך אין לאלץ שחקן מצפוני להופיע במקום שמסמל רוע אנושי מזוקק.
א. תרבות דיון לא תזיק גם אם אתה משוחח עם מתנחלת, רחמנא לצלן.
ב. כפי שכתבה גם נעמה בעצמה, רוב תושבי השטחים עובדים מחוץ לשטחים, כך שהם לא משלמים הרבה פחות מיסים ממך. וגם ההנחות שאתה מדבר עליהן, עדיין לא פותרות את תושבי השטחים מתשלום מיסים.
ג. כולנו משלמים במסגרת המיסים שלנו על דברים שאיננו מעוניינים בהם. זה חלק מהרעיון של מיסים, ואני בסדר גמור עם זה, ואפילו חושבת שזה דבר יפה. מהנקודה שניסיתי להדגיש היא שגוף שממומן ע"י המדינה אינו יכול להרשות לעצמו לשרת סלקטיבית רק חלק מהאזרחים. על כן, בתי הכנסת שאתה מממן אינם יכולים לאסור את כניסתך אם אתה לא מהמגזר הנכון או מתגורר באיזור הלא נכון. כנ"ל לגבי רבנים שאמורים להשיא אותך ללא תלות באיזור מגוריך או בהשקפתך הדתית. הסיבה שהרבנים אינם משיאים הומואים היא כי מבחינת ההלכה, המושג "נישואי הומואים" לא קיים. זה לא מקביל ללבקש מענת גוב להופיע בשטחים, זה מקביל ללבקש מממנה להכניס גיבור חרדי חיובי להצגה שלה.
אם את כבר בוחרת לצטט את נעמה, אנא ממך, העיפי מבט בלינק תחת "אדוני הארץ" לעיל. לא יכולתי לנסח את זה יותר טוב. זה מסביר את הבחילה התוקפת אותי למשמע זעקות הקוזק הנגזל שלך ושל רון נחמן. אתם מגזר מועדף, דורסני, חמוש ומתוקצב היטב המושך את כולנו לאבדון.
אין לי בעיה עם זה ש"כולנו משלמים על דברים שאיננו מעונינים בהם." האנלוגיה לרבנים הארורים רלבנטית ביותר, מאחר ומדובר בעובדי מדינה שאין להם תחליף. ההלכה המעופשת לא מאפשרת לרבנים להשיא הומואים? -אדרבא, מדוע המדינה לא מאפשרת נישואים אזרחיים?
ושוב, היותם של התיאטראות נתמכים כלכלית אין משמעותה שהשחקנים הופכים בכך לפקידי מדינה נותני שירות (מה שדווקא נכון לגבי הרבנים הנ"ל).
לגבי בתי הכנסת – באמת? ראינו מה קרה כשנשים רפורמיות שמו טלית בכותל.
אני מסכים שאסור להפלות אדם בשל מוצאו, דתו, נטייתו המינית או מקום מגוריו וכו'. אבל איש לא אוסר עליך להכנס להצגה בתל-אביב, גם אם תופיעי עם שביס. אבל אריאל אינה ישראל, ולאלץ שחקן מצפוני להופיע במקום המסמל פשיזם ישראלי ונוגד את הערכים הבסיסיים ביותר של מצפונו זה בדיוק כמו לאלץ אדם דתי לאכול חזיר.
אני מאוד מקווה שהשחקנים לא ישברו ושהמסה הקריטית של צרכני התאטרון תתמוך בהם.
מה, תושבי השטחים גם לוקחים לנו עבודות אצלנו בארץ?
לכל אדם זכות לתרבות? אז גם לפלסטינים זכות לתרבות, וכפי שאמרת הם לא ממש מקבלים אותה.
השאלה הזו, מתי להפריד אמנות מפוליטיקה, ניתנת למענה לפעמים. יש מקרים בהם האמנות כבר נעשתה ויש שאלה על טיבה- אם להשמיע את ואגנר או אם להציג מיצג מחבלת שוחה בדם; ויש מקרים בהם האמנות צריכה לקבל חיים, צריכה לקבל אינדיבידואליות מהאמן, וכאן בהחלט יש מקום לאמירה פוליטית כשמדובר בשחקנים עצמם.
אולמות התרבות הם המפלט של העולם מצרותיו, אך הם גם השלב הקצת כואב ושנוי במחלוקת בדרך לפתרון והם במה לדיון מחתרתי ואמיתי יותר.
לדעתי? שיבואו לאריאל, אבל שיבואו גם לרמאללה. כבר עשו את זה לפניהם.
[…] נעמה כרמי כדי שלא נמות מהאמת […]
לעמית:
לפי העיתון השרה אמרה: "…לכל אזרח בישראל קיימת הזכות לצרוך תרבות בכל מקום בו יבחר". צ"ל:
1. הפלסטינים אינם אזרחים, ולכן אין להם הזכות.
2. הזכות אינה לתרבות חלילה – זה עוד יטיל חובות על המדינה, אלא הזכות "לצרוך"
3. הזכות היא לצרוך היא היכן שרוצים. חחח….
ההתלבטות שלי לגבי צעדם של השחקנים נובעת בעיקר מהעובדה שאני כרגע חי בחו"ל ולכן כנראה קצת יותר מודע לנחשול השנאה הארסי והשחור נגד ישראל. זה נחשול שאיננו מבחין בניואנסים כמו קווי 67, זו שנאה לעצם קיומה של ישראל ולזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית. צעדם של השחקנים שהוא לגמרי לגיטימי בהקשר של הויכוח הפנימי בארץ (אני שותף לדעתם על ההתנחלויות והצורך לסיים את הכיבוש) הוא בעייתי בהקשר הרחב יותר משום שהוא משחק לידיהם של שונאי ישראל שמבחינתם הבעיה איננה אריאל אלא תל אביב, שדרות וכו'. מה המסקנה? לי אין מסקנה, כאמור כאן במלה הראשונה – התלבטות.
תומך באנשי התיאטרון שהלכו בעקבות מצפונם וסירבו להופיע באריאל.
http://amihay.wordpress.com/2010/02/10/lookingglass/
על מראית-עין כפולה של הכיבוש.
רק בקטנה – מתחשק לי להעיר על ה"לצרוך תרבות" של לבנת. אולי עצם ההתייחסות לתרבות כמצרך מאפשרת לה את הדרישה להביא את המצרך הזה גם לאריאל, בלי אפליה, כאילו מדובר בסירוב להביא לשם איזה סוג של גבינה צהובה.
נעמה, תודה על הפוסטים המעניינים.
נו, ובינתיים יש כבר מתקפלים/שפנים ראשונים שכמובן מעמידים את כל העסק באור נלעג (עו"ד בן יעקב, אולי את רוצה ללכת אתי לקזינו או למלא טוטו?) וכמובן מחבלים קשות בכל מי שנאבק באופן רציני על סיום הכיבוש בפרט ופני המדינה בכלל.
[…] נעמה כרמי כדי שלא נמות מהאמת […]
[…] לקרוא גם סוגיות שהעלו נעמה כרמי (קרוא וכתוב) ויולי כהן (בלוגאישי). אבהיר שעמדתי ברשומה זו אינה קשורה […]
כתבת היטב. אבל הערה אחת: מה שהקפיץ אותי ביציאה הזו של לבנת הוא המשחק כפול הפנים הרגיל של הממשלה הזו; ההחלטה להציג באריאל היא החלטה פוליטית, בעליל פוליטית, בעליל שנויה במחלוקת. וכאשר אנשים מסרבים להסכין עם ההחלטה הזו, אומרים להם שתרבות לא צריכה להיות פוליטית. היא ושכמותה כפו את הפוליטיקה על התאטרון, ועתה הם מעמידים פני זועמים על כך שחלק מהשחקנים אינם מוכנים לשחק במשחק שלהם.
אחרי 43 שנות כיבוש, ההיגיון המעגלי הזה נעשה כל כך מקובל בשלטון הישראלי, שמפתיע אותי שאין לו מונח. המדינה לא מקצה קרקעות לערבים, ואח"כ מאשימה אותם בבניה בלתי חוקית; המדינה מחליטה רטרואקטיבית שמהגרי עבודה שהביאו ילדים יגורשו, ואז טוענת שהם עובדים לא חוקיים. יום אחד אכתוב על זה פוסט ארוך. אקרא לו "שעון השבת של הכיבוש".
נראה אותכם מגיבים למי שלא ירצה להופיע בשייך מוניס
הבדיחה היא שלאותם אמנים אין שום בעיה להופיע בכפר סמוך לאריאל עבור האוכלוסיה הפלסטינית.
מה שאומר שטח כבוש ענין שם הגדרה
בקיצור – כבר אמר מי שאמר שגם פורנוגרפיה זה ענין של גאוגרפיה
ראשית, זו זכותם של האמנים להופיע מול מי שהם רוצים. בטח אם מדובר בג'סטה כלפי עם שכן ומשולל זכויות. זאת לא בדיחה ובכל מקרה אל תשים להם מלים בפה.
שנית, "שייח מוניס" דומה לאריאל כמו שילד יהודי רעב בגטו שגנב כמה תפוחי אדמה דומה לברנרד מיידוף.
בקיצור, לא פורנוגרפיה ולא גאוגרפיה.
[…] המאמר המלא באתר "קרוא וכתוב" […]
[…] עם המציאות אז הם שוברים את המראה. גם לימור לבנת הגיבה באופן דומה כלפי מחאת […]