הדיון בשאלת ההתערבות הצבאית בסוריה מעלה סוגיות ודילמות נוקבות. מומחים אסטרטגיים ומשפטיים מסבירים כי כלל לא ברור שהתערבות כזאת תשפר את המצב או תעשה יותר טוב מרע. יש הסבורים כי להיפך. המצב בסוריה אכן מורכב ונפיץ במיוחד, ושום צד שם, כנראה, איננו בבחינת צדיק. דא עקא, שזה לא באמת משנה לכ-120,000 האזרחים שנטבחו שם עד כה (בנשק קונוונציונלי לחלוטין…), שמבחינתם העולם עומד מנגד.
השאלה המעניינת אותי, לפחות, בהקשר זה, היא מה בצע, אפוא, במשפט הבינלאומי של זכויות האדם, שהתפתח מאז 1945 כלקח מובהק ממוראות השואה. והתשובה היא שדיני זכויות אדם אינם יכולים (ומעולם לא היו ולא יהיו יכולים) לעצור זוועות בעת התרחשותן. לשם כך יש אורגנים אחרים של הקהילה הבינלאומית, ובראשם מועצת הביטחון של האו”ם, שלה הסמכויות הנדרשות. אלא שמועצת הביטחון היא גוף פוליטי הנשלט על ידי אינטרסים של המעצמות הגדולות ופריווילגיות הווטו שלהן.
דיני זכויות האדם הבינלאומיים, לעומת זאת, נועדו או למנוע זוועות (או “סתם” פגיעות והפרות של זכויות אדם) – באותם מקרים של מדינות שיש להן עניין לציית להם. או, להעניש לאחר מעשה, כשהם מטפלים בהפרות לאחר התבצעותן על-ידי העמדת יחידים לדין פלילי בינלאומי בגין ביצוע פשעים נגד האנושות או פשעי מלחמה. מה שמתאפשר היום משהוקם ה-ICC (בית הדין הפלילי הבינלאומי). המקרה הראשון – של נכונותן של המדינות לנהוג על פי הסטנדרטים של דיני זכויות האדם הבינלאומיים ולציית להם – יכול להיות מושווה לאמרתו הידועה של קאנט, שהוא אינו יכול להסביר לאדם מדוע להיות מוסרי. הוא רק יכול להסביר לו איך להיות מוסרי אם הוא רוצה בכך. נדרש רצון. ואילו לענישה יש ללא ספק תפקיד חשוב, המוכר לנו מהדין הפלילי בכלל: הן של מימוש העיקרון החשוב של גמול ועונש, הן של שמירת הסדר החברתי, הן של הרתעה. אבל ככל ענישה, היא מגיעה לאחר מעשה. לא עוצרת אותו בעת התרחשותו.
כאשר מדובר במדינה הטובחת באזרחיה היא, ברור שרצון אין כאן. דיני זכויות האדם הבינלאומיים התפתחו בין השאר כדי לתת מענה בדיוק לזה. הם קובעים כי אין זה “עניינה הפנימי” של המדינה אלא עניינה של הקהילה הבינלאומית כולה. אבל כשאין גם בקהילה הבינלאומית רצון, כשהיא מסבה את מבטה הצידה, כשהיא שקועה במאבקי אינטרסים – הרי הלכה למעשה זה נשאר לחלוטין עניינה הפנימי של המדינה; ורופא העיניים מדמשק מקבל קארט בלאנש להמשיך לטבוח באזרחיו, בנשק קונוונציונלי ולא קונוונציונלי גם יחד.
ב-1999 השתתפתי בהשתלמות בזכויות אדם באוניברסיטת אסקס שבבריטניה. המשתתפים היו פעילים מארגוני זכויות אדם וארגונים הומניטריים מכל העולם. אחת ההרצאות הראשונות היתה של מרצה ותיק שדיבר על מצבים סוערים שבהם חייבים להפעיל כוח כדי להרגיע את השטח ולהשליט בו סדר. רק אז אפשר להכניס לתמונה את זכויות האדם, אמר. הן כשלעצמן אינן יכולות להביא למצב הזה של שקט וסדר. מאזיניו מאוד לא אהבו את התזה הזאת. שיספרו להם שצריך שימוש בכוח צבאי כדי לאפשר זכויות אדם? זה עמד בניגוד לעיקרי האמונה שלהם. המרצה לא התרגש. הוא גיחך, למוד ניסיון. והאמת היא, שהוא צדק. בספרו המאלף Deliver Us From Evil, מראה העיתונאי הבריטי ויליאם שאוקרוס איך אף התערבות הומניטרית של האו”ם לא הצליחה בשום מקום, כאשר לא היתה נכונות של שני הצדדים לכך שיושלט סדר וישתרר שקט. נדרש רצון.
רק שמבחינת האדם היחיד, כאמור, כל זה אינו משנה. מבחינת הנטבחים, המעונים, הנאנסות – לעולם לא אכפת והם מופקרים לגורלם. ממש כמו ב-1945. והמסקנה שמבחינה זאת לא התקדמנו מאז כהוא זה היא מסקנה עגומה מאוד עבורי לסגור אִתה את השנה.
הודעה מנהלתית: אני מבקשת להודות לתורמת המעלה בקביעות תרומות לאחזקת הבלוג (דרך כפתור הפייפאל שנועד לכך).
ואני לתומי חשבתי שהאנושות התקדמה מאז 1945. אז, אם כך, נעמה, מה היית רוצה – ושאת יודעת שמעשי – שיקרה עכשיו?
דברים נכוחים וחשובים, בעיקר הקשר הסימביוטי בין החלת עקרונות של זכויות אדם, הנעשה לפעמים (ולמרבה הפרדוקס) ע"י שימוש בכח צבאי.
אבל נקודה חשובה, אותה ציינת בקצרה, היא "הרחבת גבולותיו" של שיח זכויות אדם כך שכל מקום שבו לדעתנו מתרחשת הפרה של זכויות אלה, קלה כבחמורה, הקהילה הבינלאומית רואה לנכון להתערב. טענה כמו "זה ענייננו הפרטי, ואנו לא נרצה שתתערבו" אינה מקובלת עוד על מדינות העולם, וגם אם העניין לא מלווה בהפעלת כח צבאי – ישנן דרכים אחרות למדינות, ארגונים ואזרחים להיות מעורבים במתרחש במקומות שלדעתם נעשים פשעים נגד האנושות.
איני יודע למתי לייחס תחילתה של מגמה זו, אבל אולי מבחינה זו אפשר למצוא התקדמות מסוף מלחמת העולם השנייה.
גם כאשר מספר הנרצחים היה "רק" חמש ספרתי, חשבתי שישראל, לא העולם, אנחנו, צריכים להוציא להורג את אסד. בלי משפט. ואני משוכנע שיש לנו את היכולת.
http://theshingimel.wordpress.com/2012/06/12/%D7%9E%D7%A1%D7%99%D7%9C%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%91%D7%A8%D7%96%D7%9C-%D7%91%D7%A1%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94/
ולעומתי יש אנשים כמו האלוף עוזי דיין, שמסתכל על סוריה, ושר לעצמו: "אלי, אלי, שלא יגמר לעולם"
http://theshingimel.wordpress.com/2013/08/31/bananaland/
אזור-מקלט, מפורז מנשק, לפליטים (כלומר כל מי שייכנס בלי נשק, כי אין אפשרות לבדוק יותר מזה), תחת אבטחה בינלאומית. ליותר מזה, כנראה, אי אפשר לצפות.
גם כאשר מדובר במנגנון ענישה בדיעבד מנגנון זה הוא תלוי כוח ואינטרסים פוליטיים ולכן אפשר להעמיד מנהיג או גנרל פלוני באשמת פשעי מלחמה ואי אפשר לגעת באחר- מצב זה כשלעצמו חייב לגרום לאי אמון בכל הנוגע לאכיפת דיני המלחמה של המשפט הבינלאומי.
כיצד תעניש פושע מלחמה כמו אסד אם הוא יכול לטעון להגנתו שהצד שכנגד היה מבצע כלפי תומכיו ועדתו בדיוק את אותם פשעי מלחמה או אפילו מבצע אותם בפועל?
איך אוכפים זכויות אדם במלחמה כאשר צד מסוים סבור שיש לו לא רק הכשר אלא גם חובה דתית לטבוח בכופרים? להשמיד מדינת כופרים כמו ישראל וכיו"ב?
השאלה הקשה יותר היא ההתייחסות הציבורית הסלקטיבית-אנחנו בישראל היינו עדים להתייחסות אלינו על רקע הפרות דיני המלחמה [גולדסטון ודומיו] ואנחנו עדים לשתיקה מוחלטת כלפי הטבח בסוריה במקומות נוספים? ניתן להבין אי יכולת אכיפה אבל כיצד ניתן להבין היעדר מחאה?
טעות קטנה! הכל התחיל וגם הופר בימי חבר הלאומים! 1934-35 איטליה הפשיטסטית חשקה לה באתיופיה החלשה והעשירה במשאבי טבע – ההתנחלות על חופי אריתריאה לא הניחה את דעתו של מוסוליני. ואז איטליה פרצה לעבר מחוז גונדר בצפון אתיופיה (שם בהרים התגוררו אחינו ביתא-ישראל). במלחמה ניספו נשים וילדים ולא רק חיילים – בהתקפות של גז (תוצרת גרמניה מודל 1934-5).
הקיסר היילה סלאסה ("השילוש הקדוש") נמלט לירושלים ומשם ללונדון.
להלן ויקיפדיה: מוסלוליני ניצל שעת כושר בינלאומית, בה צרפת הייתה זקוקה לתמיכתו, ובה חבר הלאומים נחשף בחולשתו, ובאוקטובר 1935 הורה על פלישה לאתיופיה, לאחר שתקרית גבול בדצמבר 1934 הביאה למתיחות בין הצדדים, וכל ניסיונות הפיוס נכשלו.מצב עניינים זה הוביל אל
המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה בשנים 1935-1936. איטליה פלשה לאתיופיה החלשה, מדינה החברה בחבר הלאומים תוך התרסה בפני מעצמות המערב, וניהול מלחמה אימפריאליסטית כנגד עם חלש וחסר מגן, שכללה פשעי מלחמה, טבח באזרחים ושימוש בנשק כימי כגז חרדל.
מוסוליני גם היה מודע לחולשת חבר הלאומים, כפי שהוכח למשל, באי-מניעת פלישת יפן למנצ'וריה ב-1931
חבר-הלאומים הכריז על איטליה כעל תוקפן והטיל עליה סנקציות כלכליות אשר לא השפיעו על מוסוליני, בעיקר בגלל אי-ההסכמה בנוגע ליחס לאיטליה בין בריטניה וצרפת, אשר לא רצו לקרב את מוסוליני להיטלר ואי-התערבות ארצות הברית.
אין קשר למה שכתבתי. לא כתבתי שלא היה גוף לפני האו"ם ולא שלא היו פשעים ופגיעות קודם. כתבתי שהמשפט הבינלאומי של זכויות האדם התפתח אחרי 1945, כלקח ישיר של מלחמת העולם השנייה. כפי שאפשר ללמוד מהמבוא להכרזה האוניוורסלית לזכויות אדם (ובעקבותיה האמנות הרבות והשונות): "הואיל והזלזול בזכויות האדם וביזויין הבשילו מעשים פראיים שפגעו קשה במצפונה של האנושות;". בגרסה הראשונה של ההכרזה השואה הוזכרה במפורש, אגב, ואחר כך הושמטה.
הכל מתחיל ונגמר באינטרסים. וכל עוד יש אינטרסים – "זכויות אדם" זו איצטלה גרידא.
השאלה, היום כמו אז, היא: מהי מטרת ההתערבות הצבאית. ארצות הברית לא כבשו את מערב אירופה לשם הצלת יהודים, כשם שהם לא כבשו את וויטנאם למטרה זו, כשם שהם לא כבשו את עיראק למטרה זו. אינני אומר, שהמטרה מקדשת את האמצעים, אבל הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות. "מה-טי אמר: מי-אן-לה לא היה רחמן. כשראה את אומללות המנוצלים והעשוקים, נוצרה בו תחושה, שהוא תרגם מיד לכעס. אותה תחושה הופכת אצל יצורים בורים לרחמים. היא עצבות שטוחה, דומה ליאוש. רחמים, אמר מי-אן-לה, הוא מה שמעניקים לאלה, שמונעים מהם עזרה. אינני מזדהה עם הסובלים כדי לסבול, אלא כדי לסיים את סבלם." (ברטולד ברכט, תרגום שלי)
http://abumidian.wordpress.com/hebrew/tirgumim/tov/
[…] הגישה הביקורתית המבינה כי אין די בזכויות אדם לבדן. ברשימה קודמת התייחסתי להיבט שונה של חוסר מספיקותן של זכויות אדם. לא […]