קרוא וכתוב

Thomas Buergenthal, A Lucky Child: A memoir of Surviving Auschwitz as a Young Boy. Profile Books 2010, 288 pp. (Kindle Edition).

תומס בורגנתל – שגדל והיה למשפטן בולט שעשה קריירה מזהירה במשפט בינלאומי ודיני זכויות אדם, ששיאה כהונתו כשופט ואב בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג – היה ילד בר מזל. כך הוא רואה את עצמו וזה השם שבחר לתת לממואר הזה, שבו הוא מספר על חייו כילד במלחמת העולם השנייה ששרד את אושוויץ ואת מצעד המוות ממנו. ממואר שכתוב בשפה פשוטה, ביושר ובמודעות עצמית, ככל הנראה סגולותיו של המחבר שעשו אותו למי שהינו גם בתחומי עיסוקו המקצועי; ומעל הכול: עם המון תום על אף הנושאים הלא פשוטים שבהם הוא עוסק. אולי הדבר הבולט ביותר בספר שהזדהר לעיני כקוראת הוא שבורגנתל לא מפגין אפילו קורט של מרירות על מה שעבר. הוא מצליח לספר על ילדותו תוך שהוא משמר את אותו תום שבעיני ילד. גם ילד שלמד מהר מאוד לשרוד לבדו באושוויץ, לאחר שהופרד עם הגעתו לשם מאמו ולאחר מכן גם מאביו, במצעד המוות ובמחנה זקסנהאוזן בגרמניה שממנו שוחרר לבסוף עם תום המלחמה. וגם כמספר המבוגר שהינו היום, התחושה היא שיש בו איזה תום בסיסי ואמונה באדם. גם אחרי זוועות השואה שחווה כילד והפגיעות המחרידות בזכויות אדם שהיה עד להן כשופט בחייו המקצועיים.

בורגנתל היה בן 10 כשהגיע לאושוויץ. המזל העיקרי שעמד לו היה שנסיבות הגעתו לשם לא הביאו אותו לסלקציה המפורסמת. לו היה מגיע אליה, היה נידון מיד, כילד, לשורה שהובלה לתאי הגזים. אבל גם כשהוא מספר על אפיזודות אחרות בחיי המחנות מתגלה בהן המזל. ובעיקר זהו האופן שבו הוא בוחר לראות את חייו, המשתקף גם בטון הפשוט והאנושי שבו הוא מספר עליהם.

בורגנתל נולד בצ'כסלובקיה להורים שעברו לשם מגרמניה לאחר עליית הנאצים לשלטון. ממנה נמלטו לפולין סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה ושם – כשהיו בדרכם לצאת לאנגליה אליה קיבלו ויזה – נלכדו עם הכיבוש הנאצי. בורגנתל מספר על ימי הגטו, ההגעה לאושוויץ, שם הופרדו הוא ואביו מיד מאמו, שלהוציא רגע אחד בקיץ 1944 אז ראה אותה בחטף מעבר לגדר – ישוב וייפגש איתה רק כעבור שנתיים וחצי, בסוף 1946, לאחר תלאות אין קץ. מאוחר יותר יופרד באושוויץ גם מאביו ויישאר לבדו. כך יצעד בגיל 10 וחצי את מצעד המוות מאושוויץ בינואר 1945. עם השחרור ממחנה זקסנהאוזן הוא מצטרף לכוחות פולניים בדרכו חזרה לפולניה, שם קיווה למצוא את הוריו. על אף כל מה שראה במהלך שנות המלחמה, היה ברור לו עם סיומה שהוריו בחיים והם ימצאו אותו. רק מחצית מהאמונה הזאת תתגלה כנכונה. אביו לא שרד את המלחמה. נסיבות מותו בבוכנוואלד יתבררו לו סופית רק עשרות שנים אחר כך, למעשה לאחר שהספר כבר יצא לאור, והוא יוסיף אותן לאחרית דבר נוספת ומאוחרת. אמו תאתר אותו לבסוף כמעט בדרך נס, ובדרך לא דרך הוא יועבר אליה מבית היתומים שבו שהה בפולין לגרמניה, שם יתאחד איתה והוא בן 12 וחצי.

מפתיע מאוד שלמרות שכתב את הספר באנגלית (עשרות שנים לאחר סיום המלחמה), לא הצליח בורגנתל למצוא לו מו"ל. רק אחרי ש"ילד בר מזל" ראה אור בגרמנית, היה לרב-מכר ותורגם לשפות רבות נוספות, יצא הספר גם בארה"ב ובאנגליה, שם סברו בהתחלה שהקהל כבר לא יתעניין ב"עוד סיפור שואה". חבל שהספר לא תורגם עדיין לעברית, וכך נמנע ממי שאינם שולטים באנגלית להתוודע לאוצר הקטן הזה שהביא תומס בורגנתל לעולם.

אני מצאתי כמעניינות במיוחד את התובנות של בורגנתל אודות ההשפעה של חוויות הילדות שלו על האדם הבוגר שנהפך להיות ועל חייו המקצועיים כפרופסור למשפט בינלאומי, משפטן של זכויות אדם ושופט בינלאומי; אודות האופן שבו העבר שלו עיצב את עתידו ונתן לו משמעות. ועליהן ארצה להרחיב מעט. המספר שנחקק על זרועו עם הגיעו לאושוויץ נשאר כתזכורת, לדבריו, לא כל כך לעבר שלו כמו למחויבות שלו כעד ושורד של אושוויץ, להיאבק באידיאולוגיות של שנאה ועליונות גזעית ודתית שגרמו לסבל כה רב לאנושות. אחרי הבלחים של רצון לנקום, הוא מגיע להכרה כי הדרך היחידה להגן על האנושות מפני פשעים כאלה היא לשבור את מעגל השנאה והאלימות שמוביל רק לסבל נוסף שנגרם לבני אדם חפים מפשע. תוך התחזקות באמונתו כי התנגדות מוסרית אל מול פני הרוע איננה פחות אמיצה מאשר התנגדות פיזית, ותהייה מה יש באופי האנושי שנותן לאנשים מסוימים כוח מוסרי לא להקריב את ההגינות והכבוד שלהם, יהא אשר יהא המחיר עבורם, בעוד שאחרים נהפכים לחסרי רחמים ורצחניים בתקווה להבטיח את הישרדותם. הלקח שעלינו ללמוד הוא לגלות אמפתיה לבני אדם נזקקים, ללא קשר ללאומיותם ואזרחותם. הוא עומד על כך שדווקא העובדה שהוא ואמו נשארו בגרמניה בשנים הראשונות לאחר המלחמה איפשרו לו, בלי לשכוח לרגע מה קרה להם בשואה, לפתח הבנה כי צאצאי הרוצחים אינם אחראים למה שעוללו, שאם לא כן מעגל השנאה והאלימות לא יסתיים לעולם.

שלא כמו רוב חבריו ללימודי המשפטים, הוא לא התעניין במיוחד בפרקטיקות המסורתיות של התחום כמו משפט פלילי, אזרחי, דיני משפחה או יעוץ משפטי. במקום זאת הוא נמשך למשפט בינלאומי ובמיוחד לדיני זכויות אדם משום שהאמין, תחילה בנאיביות לדבריו, שתחומי משפט אלה, אם יפותחו ויחוזקו, יוכלו לחסוך בעתיד טרגדיות אנושיות איומות כמו זו שהשיתה גרמניה הנאצית על העולם. עם הזמן הגיע למסקנה כי

יש לי מחויבות להקדיש את פעילותי המקצועית להגנה בינלאומית על זכויות אדם. מחויבות שמקורה באמונה, שהתחזקה עם השנים, כי אלה מאיתנו ששרדו את השואה חבים זאת לאלו שנספו בה לנסות לשפר, כל אחד בדרכו, את חייהם של אחרים. עבורי משמעות הדבר היתה לפעול לקראת עולם שבו זכויותיהם וכבודם האנושי של בני אדם בכל מקום יקבלו הגנה. שכנעתי את עצמי גם שזכויות אדם בינלאומיות היו ענף המשפט שבו אני כעורך דין, עקב חוויית השואה שלי, אוכל להרים את התרומה המשמעותית ביותר. ככלות הכול, ידעתי מה משמעות הדבר להיות קורבן של הפרות של זכויות אדם.

בורגנתל היה האזרח האמריקני הראשון שנבחר לכהן כשופט בבית המשפט הכלל-אמריקני לזכויות אדם, ועבורו היה זה חלום שהתגשם: "דבר אחד הוא לפתח תיאוריות לגבי פתרונות לבעיות, אך דבר אחר לחלוטין הוא להשיג תוצאות קונקרטיות המחזקות את ההגנה על זכויות אדם", הוא כותב. בתקופת כהונתו מדינות דרום אמריקניות רבות נשלטו בידי משטרים צבאיים ודיקטטורים שהיו אחראים להפרות נרחבות של זכויות אדם. את ההישג החשוב ביותר של בית משפט זה בזמנו הוא רואה בפסק הדין הבינלאומי הראשון שהטיל אחריות על מדינה – הונדורס – בגין מדיניות של העלמת בני אדם. ממשלת הונדורס חויבה לשלם פיצויים למשפחות הקורבנות וצייתה באופן מלא לפסק הדין. לאחר מכן שימש בורגנתל כחבר בוועדת האמת של האו"ם לאל-סלבדור. עד אז האמין כי חוויות השואה שלו חיסנו אותו בפני ההפרות המחרידות ביותר של זכויות אדם. באל-סלבדור גילה כי זה אינו המקרה. מה שנחשף שם חייב אותו להרהר בשאלה מה גורם לבני אדם לבצע פשעים כה אכזריים וברוטליים, ואולי הדבר שהפחיד אותו ביותר היה כי האחראים לפשעים אלה אינם בהכרח סאדיסטים, אלא אנשים רגילים שחוזרים בערב לביתם ומשפחותיהם ונוטלים ידיים לפני הארוחה כאילו מה שעשו כל היום אינו אלא עבודה כמו כל עבודה אחרת. בורגנתל כותב שהמחשבות האלה לא הפכו אותו לציני, ולא גרמו לו לזנוח את עבודתו בזכויות אדם. הוא עדיין מאמין כי כניצול שואה יש לו מחויבות לעשות כל שביכולתו כדי למנוע מאחרים את הסבל שעבר. "הפשעים האיומים והאכזריות שהתרחשו בחלקים רבים של העולם מאז השואה לא החלישו את מחויבותי לזכויות אדם לרגע; אלא חיזקו את אמונתי בצורך לעבוד קשה יותר כדי לקדם חינוך לזכויות אדם וכדי לבנות מסגרת משפטית ופוליטית לאומית ובינלאומית שתקשה על הפרות של זכויות אדם". 
גם לנוכח כל הזוועות שהמשיכו לקרות הוא נותר אופטימי:

תהיה זו טעות להניח שלא קרתה התקדמות משמעותית מאז השואה בהגנה על זכויות אדם. הגוף הגדול של דינים בינלאומיים של זכויות אדם הקיים היום, והמוסדות שהוקמו כדי לחזק אותם, למרות שלא שמו קץ לרצח עם או לפשעים נגד האנושות, בהחלט מנעו או הפחיתו הפרות רחבות היקף של זכויות אדם בחלקים רבים של העולם.

אכן, עוד הרבה נותר לעשות. אבל ויתור על התקווה ועל המאמצים לשפר את מצב זכויות האדם רק יגביר את הסבל לעוד רבים, וישאיר אותם ללא סיכוי לעתיד טוב יותר. בורגנתל נוטה לאמין שאם המנגנונים והנורמות של זכויות אדם בינלאומיות הקיימים כיום היו מתקיימים ב-1930, ניתן היה להציל חיים רבים. ואני קוראת וחושבת על סוריה. אבל בורגנתל כותב שהמשימה היא לחזק את הכלים הקיימים, לא להתייאש, ו"לעולם לא לקבל שהאנושות אינה מסוגלת ליצור עולם שבו נכדינו וצאצאיהם יוכלו לחיות בשלום וליהנות מזכויות האדם שנשללו מכה רבים בדור שלי".

בין שלל התפקידים שמילא במהלך חייו, נבחר בורגנתל כשופט האמריקני בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג (ICJ) וכיהן בו בין 2000-2010. היה זה שיא הקריירה שלו. אבל אולי המקום שבו השתלבו באופן סופי והניצח ביותר עברו והקריירה המקצועית שלו היה בתיק שסיפרתי עליו ברשימה אחרת, ובורגנתל מזכיר גם בספר. היה זה מקרה שהגיע לוועדה לזכויות אדם של האו"ם שבה היה חבר קודם לכן, ובו קרא תיגר מכחיש השואה הצרפתי רובר פוריסון על הרשעתו בצרפת בגין הכחשת שואה, שמהווה עבירה על החוק הצרפתי. בורגנתל פסל את עצמו מלשבת בתיק, וליווה את פסילתו בהצהרה הלקונית הבאה:
"כניצול של מחנות הריכוז אושוויץ וזקסנהאוזן שאביו, סביו מצד אמו ובני משפחה רבים אחרים נהרגו בשואה הנאצית, איני רואה ברירה אלא לפסול את עצמי מלהשתתף בהחלטה בתיק זה".

עוד בנושא:
היסטוריה אינטימית של זכויות אדם
מעבר למילים שבאפשר

כל ביקורות הספרים