קרוא וכתוב

את הפוסט הבא כתב פרופ' נורמן גארס, פרופסור אמריטוס למדע המדינה מאוניברסיטת מנצ'סטר, מומחה למארקס. הוא פורסם בבלוג שלו (נורמבלוג) ומובא כאן בתרגום חופשי שלי, ברשותו הנדיבה.

המשך…

Read Full Post »

היום פורסמה ה-shortlist, רשימת הפיינליסטים, לבוקר 2005, אולי הפרס הספרותי היוקרתי ביותר בעולם דובר האנגלית. על הבּוּקר יכולים להתמודד רק סופרים ממדינות ה-commonwealth ומאירלנד, וה-shortlist שלו משמשת בדרך-כלל כהבטחה לקריאה איכותית.
הרשימה הפעם מפתיעה במידה לא מבוטלת, שכן קליברים שהיו ב-longlist – כמו יאן מקיואן עם ספרו Saturday, ג"מ קוטזי עם ספרו Slow Man וסלמן רושדי עם ספרו Shalimar The Clown – לא נכנסו אליה. מדובר בשלושה שכבר זכו בבוקר בעבר (מקיואן על 'אמסטרדם', קוטזי פעמיים על 'חייו וזמנו של מיכאל ק.' ועל 'חרפה', ורושדי על 'ילדי חצות'). יו"ר צוות השופטים התוודה כי הבחירה השנה היתה קשה במיוחד, וכי מן ה-longlist ניתן היה להפיק שתי רשימות גמר.

לא נכנס. מקיואן.

מי כן ברשימה? –
ג'ון באנוויל על ספרו The Sea
ג'וליאן בארנס על ספרו Arthur & George
סבסטיאן בארי על ספרו A Long Long Way
קאזואו אישיגורו על ספרו Never Let Me Go
אלי סמית' על ספרה The Accidental
זיידי סמית' על ספרה On Beauty

הפרשנים מהמרים על בארנס, אבל כשפורסמה ה-longlist הם הימרו גם על מקיואן או רושדי… למעשה, מקיואן המצוין היה ההימור הבטוח לזוכה בפרס השנה.
המועמד האהוב עלי ברשימה הוא באנוויל, אבל את ספרו המתמודד השנה לא קראתי. שם הזוכה יפורסם ב-10 באוקטובר.

10.10: והזוכה הוא..

Read Full Post »

חודשים ספורים לפני שפרש מתפקידו, כשברקע מותו הממשמש ובא, החל נשיא צרפת פרנסואה מיטראן להיפגש עם עיתונאי צעיר, כדי לכתוב אִתו במשותף את זכרונותיו. התוצאה היתה הספר 'מיטראן האחרון', שעוּבּד לסרט שהגיע לאקרני בריטניה השבוע.

אין בסרט עלילה במובן הרגיל של המִלה. יש בו ניסיון של אדם קשיש, מאחרוני המנהיגים הסוציאליסטים, לעשות את חשבון חייו. בדיבור ולא פחות מכך בשתיקה. שכן מיטראן יודע היטב על מה צריך רק לרמוז, סביב מה צריך לדבר כדי לא לומר דבר, ועל מה להתעקש שלא יאמר דבר. ואנטואן הצעיר, למרות שהוא מבקש לגלות את האמת על מעורבותו של מיטראן במשטר וישי בזמן מלחמת העולם השנייה, נופל בקסמיו של המנהיג הקשיש שהוא רואה בו מעין דמות-אב, והולך שבי אחריו.
בסופו של דבר, נותרת השאלה הזאת פתוחה גם בסיומו של הסרט. מתי בדיוק הצטרף מיטראן לרזיסטאנס, תנועת ההתנגדות הצרפתית? ב-42 כמו שהוא טוען או ב-43, כפי שטוענת אחת העדות המרכזיות, שאנטואן פוגש? זוהי שאלה קריטית, שכן בשנה הרת-הגורל הזאת גורשו רוב יהודי צרפת למחנות הריכוז בידי המשטרה הצרפתית, ששיתפה פעולה עם הנאצים. מי שנושאת אִתה את המידע עד כמה מיטראן עצמו שיתף פעולה עם משטר וישי, מתכוונת לחשוף אותו רק לאחר מותו של מיטראן. אלא שכמו שקורה פעמים רבות, לחיים יש תכניות משלהם ולא פחות מכך למוות, ופיקאר נפטרת לפני מיטראן, נושאת אִתה את סודו לקברה, שזר ענק מטעם נשיא הרפובליקה מונח עליו בלווייתה.

מיטראן הודף כל ניסיון מצדו של אנטואן לברר את האמת. "לא שוב", הוא אומר. הוא הרי כתב את הטקסט על המצבה לזכרם של הנרצחים בצרפת במלחמת העולם השנייה, קורבנות האנטישמיות והפשעים נגד האנושות. "לעולם לא נשכח", חתם מיטראן את הטקסט ההוא. אבל שכחה ולא פחות מכך השכּחה היא תֵמה מרכזית בסרט. יותר משזכרונו של מיטראן מתעתע בו, הוא ככל הנראה סלקטיבי. למרות שלאחר חמישים שנה בפוליטיקה מיטראן רווי באירוניה, הוא מבקש מאד לזכור ולהנציח את עצמו לא רק כנשיא אלא כמעט כמלך, רם ונשגב, גם אם סוציאליסט; כמי שנמשח על-ידי דה-גול; כמי שהימין איננו יכול לסלוח לו, משום שלעולם איננו סולח למי שיצא ממנו ושינה את דרכיו; כמי שקובע כי מה שעשו האנשים ההם (וישי), "לא היתה צרפת". מיטראן נחוש בדעתו שהפרויקט האחרון שהוא מעורב בו ברצינות בעולם הזה – כתיבת הספר המשותף – יהיה פרויקט שייעשה על-פי דרכו. שהוא יאמר בו את המלה האחרונה; או נכון יותר, לא יאמר אותה.

זהו סרט של רעיונות, דיבורים ומחוות לא-מילוליות. ובעיקר – משחק; משחק נפלא, יוצא מן הכלל, של Michel Bouquet בתפקיד מיטראן. גם אם כל השאר לא מדבר אליכם, כדאי לראות את הסרט הזה ולו כדי לצפות בו.

Read Full Post »

ביום שני עמדה מארי פאטיי-ויליאמס ליד תחנת יוסטון, מוקפת בבני משפחה ובחבריו הרבים של בנה, אנתוני, שנעדר מאז הפיגוע ב-7.7. ככל הנראה, הוא היה על אוטובוס מס' 30 שהתפוצץ בסמוך. באמצע ההמולה, היא פנתה אל העוברים ושבים בדברים אודות בנה. והיא עצרה לא רק את תנועתם אלא גם את לִבּם. היתה זו זעקתה של אם על בנה, על כל הקורבנות באשר הם, שזיקקה את כל הכאב שהצטבר בלבבות מאז יום חמישי. דבריה חדרו לְלב כל מי ששמע אותה והיו לסמל של לונדון הדואבת, של הכאב בכל מקום על חייהם של חפים מפשע שנגדעים באכזריות בלתי מוסברת. את הקינה הזאת רציתי להביא גם לכם. אלו הם דבריה של מארי פאטיי-ויליאמס, שהגיעה ללונדון מניגריה לבקש את בנה.

"זהו אנתוני, אנתוני פאטיי-ויליאמס, בן 26, הוא נעדר ואנחנו חוששים שהוא היה בפיצוץ באוטובוס… ביום חמישי. אנחנו לא יודעים. אנחנו יודעים מעדי ראייה שהוא יצא מהקו הצפוני [של התחתית] ביוסטון. אנחנו יודעים שהוא טילפן למשרדו ב-Amec ב-9:41 מאזורNW1 כדי להגיד שהוא לא יכול להגיע בתחתית אבל ימצא דרך חלופית להגיע לעבודה.

מאז הוא לא היה בקשר עם איש. עכשיו ניו-יורק, עכשיו מדריד, עכשיו לונדון. היה טבח נרחב של אנשים חפים מפשע. היו דמעות אינספור, דמעות של חפים מפשע. היו נהרות של דם, דם של חפים מפשע. מוות בבוקר, אנשים הולכים למצוא את פרנסתם, מוות אחה"צ בכבישים הראשיים וברחובות.

אלו אינם גיבורים. איזו מטרה הם שירתו? לבטח לא את המטרה של אלוהים, לא המטרה של אללה, משום שהאל הכל יכול רק נותן חיים והוא רחום וחנון. כל מי שהוטעה, או מוטעה, להאמין שעל-ידי הריגת בני-אדם חפים מפשע הוא או היא משרת את אלוהים – צריך לחשוב שנית, מפני שזה אינו נכון. טרור איננו הדרך, טרור איננו הדרך. הוא לא מוליד שלום. לא נוכל להביא שלום על-ידי טרור, לעולם לא נוכל להביא שלום על-ידי כך שנהרוג בני-אדם. במשך ההיסטוריה, אותם אנשים ששינו את העולם עשו זאת ללא אלימות, הם (שיכנעו) אנשים במטרה שלהם על-ידי מחאה שקטה. נלסון מנדלה, מרטין לותר קינג, מאהטמה גנדי, המשמעת שלהם, ההקרבה העצמית שלהם, השכנוע הפנימי שלהם גרמו לאנשים לפנות אליהם, ללכת בעקבותיהם. איזו השראה יכול לספק טבח חסר טעם? מוות והרס של אנשים צעירים במיטבם, כמו של אנשים מבוגרים וחסרי ישע, לעולם לא יוכלו להיות יסודות לבניית חברה.

בני אנתוני הוא בני הבכור, בני היחיד, ראש משפחתי. בחברה האפריקנית, אנחנו מחזיקים מבנינו. היו לו חלומות ושאיפות ואני, אמו, חייבת להיאבק כדי להגן עליהם. זהו היום החמישי, חמישה ימים אחרי, ואנחנו מחכים לשמוע מה קרה לו ואני, אמו, צריכה לדעת מה קרה לאנתוני. אחיותיו הצעירות צריכות לדעת מה קרה, דודיו ודודותיו צריכים לדעת מה קרה לאנתוני, אביו צריך לדעת מה קרה לאנתוני. מיליונים מחברי בבית בניגריה צריכים לדעת מה קרה לאנתוני. החברים שלו שמקיפים אותי, שיזמו את כל זה, צריכים לדעת מה קרה לאנתוני. אני צריכה לדעת, אני רוצה להגן עליו. אני אמו, אני אלחם עד מוות כדי להגן עליו. להגן על ערכיו ולהגן על זכרונו.

דמם של חפים מפשע תמיד יזעק לאל הכל יכול לתיקון. כמה דם צריך להישפך? כמה דמעות נזיל? כמה לבבות של אמהות צריכים להיפצע? לבי פצוע. אני מתפללת שאראה את בני, אנתוני. למה? אני צריכה לדעת, אנתוני צריך לדעת, אנתוני צריך לדעת, וכך גם כל הקורבנות הרבים, החפים מפשע והבלתי מוסברים, הם צריכים לדעת.

הגיע הזמן לעצור ולחשוב. אנחנו לא יכולים לחיות בפחד מפני שאנחנו מוקפים בשנאה. תסתכלו מסביבנו. אנתוני הוא ניגרי, שנולד בלונדון, עבד בלונדון, והוא אזרח העולם. נמצאים כאן היום נוצרים, מוסלמים, יהודים, סיקים, הינדים, כולנו מאוחדים באהבה לאנתוני. שנאה מולידה רק שנאה. הגיע הזמן לעצור את מעגל הקסמים של ההרג. כולנו צריכים להתייצב יחד, למען האנושיות המשותפת שלנו. אני צריכה לדעת מה קרה לאנתוני שלי. הוא אהבת חיי. בני הבכור, בני הבכור, בן 26. הוא אמר לי יום אחד "אמא, אני לא רוצה למות. אני לא רוצה למות. אני רוצה לחיות, אני רוצה לדאוג לך, אני אעשה למענך גדולות ונצורות, אני אדאג לך, את תראי מה אשיג למענך. אני אעשה אותך מאושרת". והוא עשה אותי מאושרת. אני גאה בו, אני עדיין גאה בו אבל אני צריכה לדעת איפה הוא, אני צריכה לדעת מה קרה לו. אני אבלה, אני עצובה, אני כורעת תחת עומס צרותי, אני הרוסה.

הוא לא עשה שום דבר רע לאיש, הוא אהב את כולם כל-כך. אם מה שאני שומעת נכון, אפילו כשהוא יצא מהתחתית הוא כיוון אנשים לאוטובוסים, וידא שהם בסדר. באותו זמן הוא טילפן למשרד כדי להגיד שהוא יאחר. הוא היה אדם רב-משימתי, ניסה להציל אנשים, ניסה להתקשר למשרד שלו, ניסה להגיע לפגישות שלו. מה הוא עשה, אם כן, שמגיע לו דבר כזה? איפה הוא, שמישהו יגיד לי, איפה הוא?".

המקור בתחתית הכתבה כאן.

Read Full Post »

בפתח הטיוּבּ של המסטד ניצבת הבוקר שוטרת. זהו ההבדל העיקרי הנגלה לעין היום בשכונה הצפונית השלווה. וכמה אנשים מנהלים שיחה חרישית, בפינת הסופרמרקט השכונתי, על ארועי אתמול. גם במרכז העיר עצמה מנסים לשוב מהר ככל הניתן לחיים הרגילים; אם כי בדיוק בתחנת האוטובוס שבה אני יורדת לספרייה הבריטית – כך דיווח לי החלוץ שיצא לפני רגלית – הכביש עדיין חסום, מפני שממש סמוך לשם אירע פיצוץ האוטובוס אתמול.

אולי ההבדל הבולט ביותר לעין בין התגובות כאן לתגובות בישראל אחרי פיגועים גדולים, לפחות כפי שהן משתקפות בתקשורת, הוא היעדר ההתלהמות. אדרבה, כל הדוברים הרשמיים בלטו בהדגישם שהם לא רואים במבצעי הפיגועים ובשולחיהם כמייצגים את המוסלמים בכלל. ה-BBC חזר בערב לאחת מזירות הארוע עם רופא שהיה שם במשך היום כדי לשחזר את שראו עיניו, ודומה כי לא ממש מקרי שהם בחרו ברופא מוסלמי לצורך כך. בקצרה, נעשו מאמצים ניכרים להבטיח כי השלווה הבין-קהילתית בלונדון – אולי העיר הקוסמופוליטית ביותר בעולם כיום – תישמר. זה לא מנע יותר מ-30,000 מסרי שטנה ואיומים שהגיעו למועצה המוסלמית בבריטניה, כך דוּוח.  בינתיים מי שנשכח יותר מכל מלב היא אפריקה, שרק לפני ימים אחדים שאלת הסיוע לה היתה בראש החדשות. לא שלטרוריסטים באמת אכפת, למרות ההתעטפות באצטלה של תביעות צדק.

קריאה משווה אחרת היא לא בין בריטניה לישראל אלא בין הדעות בדיון הציבורי שיתפתח כאן בימים הקרובים, מיד לאחר שוך ההלם. לשם כך קנינו הבוקר שני עיתונים – את הגרדיאן (שמגלה, כעיתון, דמיון ניכר להארץ) ואת העיתון השמרני הדיילי טלגרף. נראה מה יהיו המסקנות. הניחוש שלנו הוא שלא יעבור זמן רב עד שיישמעו הקולות שיאשימו את הבריטים במה שארע להם: הכיבוש בעירק, הכיבוש בפלסטין, התמיכה של בלייר בישראל… ניצנים לכך נראו כבר הבוקר בגרדיאן.

באתר הארץ שבו ופירסמו אתמול את טורו המשעשע של דורון רוזנבלום מלפני שלוש שנים, בתקופה של פיגועים קשים בישראל שבה בחרה שרי בלייר להודיע על הבנתה לטרוריסטים הפלסטינים. אבל בניגוד ל"תחזיתו" של רוזנבלום – בדבר התפכחותם של הבריטים והצרפתים המתרחשת רק אחרי מגה-פיגועים אצלם – דומה כי יותר משתבוא תגובה של יד קשה תבוא הלקאה עצמית. לכן לא הייתי שמה את ידי באש על כך שהסובלים מעוינות יהיו חברי הקהילה המוסלמית. גם זה יקרה; אבל ייתכן מאד, כמו שקורה לעיתים קרובות בבריטניה, שדווקא הרגשות האנטי-ישראלים ילובו. ופעמים רבות הם הולכים יד ביד – צר לי לומר, אבל צריך להכיר באמת – עם אנטישמיות קלה.

Read Full Post »

• כניסה חינם למוזיאונים. המבקרים מתבקשים רק לתרום פאונד או שניים כדי שאפשר יהיה להמשיך לפתוח אותם בחינם.
• ספריות שלא עולה כלום להירשם אליהן ולשאול בהן ספרים, כולל שימוש חופשי בשירותי מחשב ואינטרנט בשעה הראשונה.
• מדור התיקונים וההבהרות של הגרדיאן, על ההומור הדק ולשון ההמעטה הבריטית.
• נהגים שעוצרים עוד לפני שהנחתי את רגלי על מעבר החציה.
• כותרת ראשית בעיתון על זכייה בפרס ספרותי.
• הקרנות סרטים מיוחדות להורים (או מטפלות) על תינוקותיהם עד גיל שנה.
• שלל המסעדות האתניות הצמחוניות – הודיות, תאיות ואחרות – ועוד יותר מכך, סימון בולט על כל מוצרי המזון הרלוונטיים: "מתאים לצמחונים". ושפע המזון האורגני בכל סופרמרקט מצוי.
• רשת חנויות ה-Body Shop, המציעה תכשירי קוסמטיקה טבעיים במחירים שפויים שלא נוסו על בעלי-חיים.
• קרקרים משיבולת שועל (הנקראים כאן oatcakes).
• 

  Hampsted Heath

  ה-Hampstead Heath בשלמותו.להבדיל מהפארקים הרבים שלונדון משופעת בהם, כאן מדובר בחלקת טבע אמיתית, המשתרעת על שטח עצום. אפשר לשוטט שם שעות בלי להרגיש שאתם נמצאים באמצע העיר. חורשות, שבילים צרים המתפתלים בתוך סבך הצמחייה ואגמים. גן עדן לכלבים ובעליהם, זוגות רומנטיים, צועדים ואצנים וחובבי פיקניק. Countryside בלב לונדון, ורק חמש דקות הליכה מהבית.

בשום פנים ואופן לא:

• המחירים השערוריתיים. כל דבר עולה פי 1.5-2 מבארץ וגם ממקומות אחרים בחו"ל. סרט ב-71 ש"ח; דירה שכורה בהמפסטד – פי שתיים מדירה זהה בלב מנהטן.
  זהו. עכשיו אני יכולה ליהנות בשקט מביקור המולדת שלי.

Read Full Post »