פעילה חברתית שהעירה על כך שמהפכה המסומנת כצעירה עלולה להשאיר את המבוגרות מאחור קיבלה תגובה מוכרת: "זה לא הזמן להיכנס לרזולוציות של גיל ומגדר. הזמן לזה יגיע!!!", שהמשיכה בתביעה "כרגע על כולם לתמוך בלי סייגים".
התגובה מוכרת מפני ש"זה לא הזמן" היא הסיסמה שתמיד דרשה מקבוצות מסוימות (נגיד, נשים?) לחכות לתום המאבק "החשוב". פעם זה היה המאבק נגד הכיבוש, שבשמו דחקו אותן. היום מאבקים אחרים, למרות שהם אמורים להיות ה-מאבקים שלהן ובשמן.
ל"זה לא הזמן" יש תשובה אחת, חדה מתמיד הפעם: הזמן הוא עכשיו!
לתמוך – כן. (אף כי בשום דבר אינני תומכת ללא סייגים. תמיד יש סייגים. אני לא תומכת במאבק המכיל נימות גזעניות, למשל). לחכות – לא. להעיר, להעלות מודעות. אף אחת לא נולדה עם כל התבונה והניסיון ביד. “טובה תבונה אחת ושתיים – מוטב”, כלשון דוסטוייבסקי.
בוודאי שיופייה של המחאה הנוכחית הוא בין השאר בחוסר העיצוב שלה. יש מי שרוצים לתת לזה להמשיך להתגלגל. יכולות להיות דעות לכאן ולכאן באשר לצורך להציב דרישות קונקרטיות או להתרכז בתחום של השינוי התודעתי, שהוא-הוא השינוי הגדול המתחולל לנגד עינינו. אבל מה שאסור שיקרה הוא שיגידו לקבוצות מסוימות: אתן חכו. יומכן יגיע. ההיסטוריה מלמדת כי הוא אף פעם לא מגיע. תמיד יש תביעות "יותר חשובות". אדרבה, זה הזמן למנף את המומנטום. קבוצות ועמותות רלוונטיות צריכות להביא לחזית קודם כל את המידע איך השיטה הנוכחית עובדת לרעתן באופן מיוחד (למשל: זקנים, ערבים, נשים, בעלי מוגבלויות). ולדחוף לשינוי.
בסופו של דבר לא כל הדרישות יתקבלו, זה ידוע וברור לכל מי שעיניה בראשה. יהיה צורך לתעדף גם בין הדרישות השונות. מה שצריך לשים עליו את מלוא המשקל זה את שינוי השיטה. וכן, גם את מה שכותבת היום מירב ארלוזורוב על אחריות תקציבית צריך לקחת במלוא הרצינות, למרות שהכותרת שניתנה לטור שלה תקומם הרבה מהמוחים. מדינה שתתרסק לא תוכל לתת כלום ולא להבטיח אף זכות. ישראל פחות מכול. ארלוזורוב מזכירה שמהשפל של שנות ה-30 בעקבות התרסקות כזאת של מדינות כמו גרמניה או איטליה, נחלץ העולם באמצעות מלחמת עולם שנייה. תזכורת גם למרבים לצטט בימים אלה משִׁיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר ("פִּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר וּמַרְגִּישׁ כִּי הוּא עַם") של אמיר גלבוע; בהנחה שאנחנו מבקשים שגם אחת משורות ההמשך תתגשם: "וְנִכְלָמוֹת מִשְׁתַּחֲווֹת הַמִּלְחָמוֹת אַפַּיִם".
עוד בנושא: נשים בסוף
קרוא וכתוב 
טיבם של מהפכנים, או של מי שחושבים עצמם למהפכנים, שהם לא רואים את מי שלא נמצא בראש מעייניהם.
טיבם של מי שרואים את המטרה שלהם כמטרה החשובה ביותר ברגע זה, שיאמרו לכל דבר אחר כי הוא "יכול להמתין".
נדמה לי כי אם נבדוק היטב, נגלה כי גם מהפכניות, גם הנאבקות למען זכויות נשים, לוקות בדיוק באותו העוורון המתעדף את מאבקן שלהם, ודוחה לאחר כך דברים אחרים.
זה טבעי. זו דרכו של עולם. זו דרכו של מאבק על הצדק.
דווקא במחאה זו היית צריכה לתמוך בהתלהבות, כי מובילות אותה נשים.
מירב ארלוזורוב היא קפיטליסטית ניאו-ליברלית על גבול הליברטריאניות ולא פלא שהיא מתנגדת למחאה או מנסה לנתב אותה לכיוון ניאו-ליברלי. פתאום כולם שכחו את הניו-דיל שהוא ולא מלחמת העולם השנייה הציל את העולם (לפני כן, היה את הניו דיל השבדי שהיה מקיף יותר והוציא את שבדיה מהשבר עוד לפני שארה"ב יצאה ממנו), אגב עד היום 1936 היא השנה בה הצמיחה בארה"ב הייתה הגבוהה ביותר אי פעם. פתאום יוון, ספרד, אירלנד וארה"ב הופכות לדוגמאות למדינות רווחה, כאשר תמיד הן היו מדינות קפיטליסטיות ניאו-ליברליות (כדאי לקרוא את דוח"ות קרן המטבע הבינ"ל עליהן לפני המשבר בהן הן מתוארות כדוגמה ומופת לקפיטליזם ניאו-ליברלי, וכן את הדוח"ות אחרי המשבר פתאום באורך פלא הן משתנות למדינות רווחה).
מסכימה לחלוטין.
למרות שסדר העדיפויות שלי בתור אמא לשני קטנים וכו' הוא במיין סטרים של המחאה, אני רוצה לשמוע את קולות הזקנים, ניצולי השואה, הנכים, ערבים ואפילו פלסטינאים.
חשוב שהקולות שלהם לא יילכו לאיבוד.
לדעתי התגובות למירב ארלוזורוב הן ענייניות ומדברות על הרצון לחלק אחרת את העוגה. לא רק הכותרת שלה מעצבנת אגב, אלא גם האופן המתנשא וחסר האמפתיה בו היא כותבת. קצת קשה להקשיב לה ככה, אפילו אם היא כותבת דברי טעם.
אף אחד לא אמר לאף אחד לחכות. דורית כתבה סטאטוס שכולו איום מרומז שאם אויה לא ייעמידו את הנושאים "שלה" בעדhפות ראשונה ומידית ואו חלילה וחס תהיה פה אפליה לא עלינו.
ובכן מה שיפה במנהיגות הצעירות הוא שהן דווקא לא רוצות לקבוע סדרי עדיפויות. הן רוצות להכריח את המדינה לחשוב אחרת.
מה שיפה באסטראטגיה שלהן זה הרלוונטיות ג'נדריאלית שלה. הן משתמשות ב"חסרון" הכי גדול של נשים ככלי במאבק שלהן. מה היא בעצם רוצה? שואלים מליארדי גברים מסביב לעולם בכל יום בנסיון הבלתי נגמר שלהם לפצח את האניגמה הנשית. "הן לא יודעות מה שהן רוצות". נשים לאיכולות להחליט. זה תמיד נאמר על נשים בהקשר שלילי. הן מראות לעולם שהתכונה הזאת? היא יתרון ענק.
ומסתבר שבדיוק כמו ביחסים עם בת זוג לחיים או בסטוץ קצר ואו רומן אסור גברים לומדים לעיתים לרצות את הנשים שממולם? גם פה ביבי או כל מנהיג אחר שיעמוד מולן? יצטרך לרוצות אותן מבלי שהן יגידו לו איך. וגם קבוצות שונות בפוליטקיה ובמאבק המתמיד לזכויות ילמדו שלא בהכרח ישימו את המאבק שלהן בראש הרישמה ואו שבעצם השאירו להם את המאבק הזה לעצמם. הן לא אומרות אל תאבקי על זכויות של נשים למשל . הן פשוט מסרבות לעשות סדר עדיפות ואו לקבוע מה יהה איפה.
הכותבת לא איימה. הפרשנות כולה בראש שלך. ולחכות נאמר גם נאמר, מה שהבאתי בפוסט זה ציטוט מדויק.
אני מסכימה לגבי ההכרח לחשוב אחרת, ואפשר כרגע בהחלט בלי לקבוע סדר עדיפויות. (אישית אפילו לא חשבתי שצריך להגיש כרגע רשימת דרישות מפורטת אבל לא זה מה שמשנה). אבל יש לך ספק שבסוף צריך יהיה לעשות סדר עדיפויות? ואם רוצים לשנות את החשיבה והשיטה אז אסור להשאיר את זה לממשלה? הרי לה יש סדר עדיפויות ברור, זה בדיוק מה שרוצים לשנות.
אגב, גם בזוגיות צריך גם צריך לומר מה רוצים. אף אחד לא ניחן בכוחות טלפתיים. ובכלל, בלי שנגיד מה שאנחנו רוצים כנראה לא נקבל את זה, בשום תחום.
אני לא יועץ לזוגיות, בטח לא לזוגיות של אחרים, אבל האנלוגיה לא משהו.
אם נעזוב בצד רגע את היחסים הזוגיים, במאבק חברתי, כשרוצים להגיע לשלב הפרגמטי, חייבים לדבר באופן פרגמטי.
מי שלא יודע להסביר מה הוא רוצה, לא יוכל להשיג מטרות, אלא אם במקרה, בטעות, מישהו אחר יגשים אותן עבורו.
בסוף, הרי מדובר יהיה במאבק על שינוי סדר עדיפויות, וסדר עדיפויות – צריך להגדיר היטב.
את כותבת "מהשפל של שנות ה-30 בעקבות התרסקות כזאת של מדינות כמו גרמניה או איטליה, נחלץ העולם באמצעות מלחמת עולם שנייה". זו טעות היסטורית.
הסיבות למלחמת העולם השניה הן מאוד מורכבות. הסיבות הכלכליות הן פן אחד. אחרי מלחמת העולם הראשונה גרמניה נכנסה לחובות שהיא לא יכלה להחזיר אותן. היא נדרשה לשלם פיצויים. אבל הסיבות לעליית הימין הקיצוני בגרמניה בראשות היטלר הן מאוד מורכבות ולא רק כלכליות.
המחאה שלנו היא לא (!) על דרישות. היא על שינוי סדרי עדיפויות!
כלומר, כיום מחצית מעם ישראל עובד וסוחב על גבו מחצית מעם ישראל שלא עובד ומקבל גמלות ותקציבים. מישהו משלם על כך וזה מעמד הביניים והמעמד הנמוך. בנוסף הממשלה מיטיבה עם החברות הגדולות ועם הטייקונים ומישהו גם משלם על כך בצורת יוקר המחייה.
הזקנים, בעלי המוגבלויות וכולי הם חלק מהחברה שמשלמת את המחיר של העדר מדינת רווחה ושל הקפיטליזם החזירי וההפרטה.
אני לא כותבת, ארלוזורוב כותבת. אבל כנראה לבקש לקרוא לפני שמגיבים זה כרגיל מוגזם (זה גם לאבי).
ואת מסכימה איתה או שסתם הכנסת לינק באקראי שאין לו שום קשר לדעותיך?
אבי, זה הולך להיות קצת חריף, ובפעם האחרונה: אתה מתבקש להפסיק להגיע הנה כדי להסיט בכל פעם את הנושא למה שמעניין אותך. אתה מוזמן לפתוח בלוג כדי להטיף שם את משנתך. זכותך להיות one subject minded, אבל זה לא נושא הפוסט ותגובות אוף-טופיק לא מאושרות כאן.
באשר לארלוזורוב: אני מסכימה עם כך שלא נכון לפרוץ בצורה לא אחראית כל מסגרת של תקציב, אם רוצים שתישאר מדינה שאליה אפשר לבוא בדרישות למלא את חובותיה. אני לא מסכימה שזה אומר שאי אפשר לשנות את השיטה למדינת רווחה שאני תומכת בה מאוד.
באשר לכך שאתה מורה לי במה אני אמורה לתמוך: מסתמן ש"נשים מובילות את המאבק" היא ההשתקה החדשה.
היא אומרת שהעולם נחלץ מהשפל באמצעות המלחמה, לא שהמלחמה התחילה בגלל השפל. המלחמה שיפרה את התעשיה בארה"ב, ההרס אחריה העשיר בנאים, טכנולוגיות חדשות פרצו בגללה. מלבד כל הקטע הקטן והלא רלוונטי הזה של מוות המוני, מלחמה, מסתבר, זה די אחלה.
עזבי את עניין האיום. זה גם ג'נדריאלי. אמרה שמתפרשת על ידי אישה כאמירה סתם גבר מקבל אותה כאיום ולהפך. (יש על זה ספר נפלא שנקרא you just don't ubderstand על הבדלי בהתכוונות של אמירות שונות עלידי גברים ונשים. הספר תורגם לעברית בצורה נוראית לקרא את המקור אם אפשר אני אחפש אתו אולי יש לי)
אבל בקשר לדימוי שהבאתי? זה הסטריאוטיפ אז שמישהו או משיהי אומר " די עם השיח הגברי הכוחני" בהחלט יכול להיות שהוא גם אומר בוא נדבר כמו שאומרים על נשים. במקרה הזה אני ממש חושב שזה כך ועם כל הכבוד יכול להיות שבאמת גם ביחסים צריך להגיד אבל לא הן לא תמיד אומרות וכאן בעיני? זה ממש זה. הן מעפעפות באלגנטיות ומתעופפות הלאה בדיוק כמו סיסי בנשף אצל פראנץ יוזף בארמון או סקאלרט אוהרה בטארה שאיזה מחזר טורדן מנסה לברר האם ירקדו איתו.והוא רוצה תשובה עכשיו.
זה מוציא את הדעת מכולם אבל בדיוק כמו שכתבת? זה האסטראטגיה הנכונה היום ואולי גם מחר. היום שמעתי את סתיו שפיר בבוקר וזה בדיוק מה שהיא אמרה . דיברה בשבח הכאוס ואי הידיעה. אם חשבה על זה מראש או הגיעה לתובנה תוך כדי ריצה? זה לא מעניין אותי. ואף אחד לא משאיר אף אחד לאחר כך. זה פשוט מאבק במימיד אחר במישור יחסים וכוחות אחר שבו הן הצליחו לגייס באמת את כווולללם ביחד.
ומי שנאבק על אי העלאת גיל הפנסיה שבבקשה ימשיך להאבק אבל השתים הללו אינן מתכוונות לרתום את כל הצונמי האנושי הזה שהן דוהרות עליו היום למאבק הזה ולא למאבק של אל ערקיב ולא למאבק של הסטודנטים ולא למאבק שלי למדינה אחת מהים ועד הירדן ולא לאף אחד אלא לאותו משהו לא מוגדר שכולנו הרגשנו אותו אתמול בקישקס בצפיפות ובחום של חודש אוגוסט.
אלרוזורוב צודקת ללא קשר לנטייתה או שיוכה הפוליטי, תקציב פרוץ יכול בטווח הרחוק רק יחליש מדינה במצב רגישות מתמיד כמו שלנו, והחלטות המדינה צריכות להתקבל רק בראיה לטווח הרחוק.
אני מסכים שצמצום משכורות מנכ"לי הבנקים והתאגידים יתרמו לתחושת ה'צדק החברתי'- אבל עם זה אי אפשר לשנות שום דבר ברמת מדינה.
אפשר לתעדף אחרת ולהפנות סכומים משמעותיים לנושאים שנזנחו עד עכשיו על ידי הגדלת הכנסות המדינה בדרך פשוטה – הפסקת עידוד העוני והאבטלה ומלחמה בכסף השחור הגדול שמסתובב כאן (בעיקר במגזרים החלשים).
אם החרדים והדתיים מצטרפים לעול שנושא המעמד הבינוני, נוכל לקבל תוספת משמעותית לתקציב- וסכומים שיכולים לשנות דברים ברמת התשתית ולא רק לתיקונים קוסמטיים שישמשו לקמפיין הבחירות הקרובות.
ולגבי התזמון של מאבק הנשים, לדעתי כאן אין בכלל שאלה.
זה צריך להיות חלק מהמחאה.
לא הבנתי על מה יוצא הקצף בפוסט או בתלונה המצוטטת בו, ושניהם נשמעים לי כקיטור חסר תוחלת.
למה מישהו צריך לקבל רשות ממישהו להצטרף למחאה? עד עכשיו עשרות ארגונים וקבוצות פשוט הודיעו על תמיכה והצטרפות, וכולם התקבלו בברכה, כולל המסלידים שבהם.
לא מדובר בקבלת רשות להצטרף למחאה. מדובר בשאלה אילו דרישות מקבלות ביטוי ואילו מודרות. ושל אילו ציבורים. ומסתבר לי, מאז הבוקר, שלא מעט נשים מקבלות את התגובה הזאת כשהן מעלות את הסוגיות האלה. מי שמדברים על שינוי ומהפכה לא יכולים באותו זמן למכור לנו את ה"זה לא הזמן" הישן, המדיר והריאקציוני. הפוסט הזה הוא לא קצף אלא אזהרה בפני האפשרות ההולכת ומסתמנת שמאבקים של שנים מטואטאים הצידה, ולא בפעם הראשונה. לזה יש לצרף את מה שהתחיל לצאת על ההטרדות המיניות במאהלים.
אבל כמי שכתבה לא מזמן על איזה פוסט שהוא הראשון שאת מסכימה איתו – אז הנה עוד אחד שאת לא. לא נורא.
זה באמת לא נורא שאנחנו לא מסכימות. קרה ועוד יקרה.
יש עוד דברים שמפריעים לי במאבק, למרות שפמיניסטיות אחרות לא יסכימו איתי (לא אולי, בטוח, אבל כאמור ממש לא נורא) – למשל, הדרישה לחינוך חינם מגיל אפס מאוד בעייתית בעיני. היא קוראת למדינה לקחת אחריות על ילדינו מגיל זחילה, במקומות שבהם ילמדו אותם לשיר את ההמנון כל בוקר, וזאת במקום לאפשר לנו (אבות ואמהות כאחד), באופן משקי, תנאי עבודה נאותים כך שיהיה לנו די זמן לתפקד כהורים בשנות הגידול הקריטיות.
גם דברם של אזרחים קשישים לא נשמע עד היום בבוקר, בו קראתי ב"הארץ" שהיתה הפגנה שלהם.
ועוד ועוד קבוצות ותת-חלוקות על בסיסים שונים.
זה לא אומר שהנשים צריכות לשתוק, ודאי לא על הטרדות מיניות (אם כי "המאהל" אינו ישות אחת שאפשר להתלונן עליה, יש שם אלף עוברים ושבים בכל שעה נתונה וכל אחד מהם עלול להטריד מינית). אבל אני לא רואה יכולת לטעון "משתיקים אותנו" כששדרות רוטשילד פתוחות לכל אוהל וכל שלט שהוא, כשיוזמות עצמאיות מקבלות חיים והופכות למוסד, בלי שום תמיכה מלמעלה וכשהתקשורת רק מחכה לעוד ועוד שיח שעולה משם. זה מה שראיתי בשטח בצורות שונות, כל הזמן.
(אם התקשורת עצמה לא מקשיבה לשיח פמיניסטי במאבק הזה, זו כבר בעיה אחרת).
אביבה, אני לא מבין מה הקשר בין מדינת רווחה מלידה עד קבר ובין שירת ההמנון. זה קיים בסקנדינביה ובעוד מקומות אחרים ואזרחיהם הרבה פחות לאומנים מארה"ב או ישראל בהן זה לא קיים. להכניס כל דבר למשקפיים של מאבק בלאומנות זו ראייה צרה ושגויה. ישנה בעיה אקוטית של עלות ויוקר גידול ילדים. הפתרון הוא לא דרך עמותות ולא דרך חקיקה בנושא יחסי עבודה שונים אשר כמו כל הנושאים של יחסי עבודה בישראל אי אפשר יהיה כמעט לאכוף או לפקח עליהם (גם ככה כמעט ולא אוכפים חוקים בנוגע ליחסי עבודה, אלא דורשים מהעובד לתבוע את מעסיקיו), אלא דרך מדינת רווחה מקיפה שמכילה גם את הבעיה הזאת.
אבי, הפוקוס שלי אינו (רק) אנטי-לאומני. הפוקוס שלי נוגע לרצון להפסיק לראות הפרדה של צאצאים והורים בגיל רך מאוד. גם לילדים ותינוקות יש זכויות. ולמרות שיש פה נשים שיטענו בלהט שזכויות האמהות גוברות על אלה של הילדים, אני כמעט שלא רואה הפרדה. (וכן, אני בכל זאת פמיניסטית. טאף לאק).
אני מעוניינת למנוע מצב שבו אישה יולדת ילד ראשון ושני ושלישי כי החברה מעודדת אותה לכך, אבל אחרי 3 חודשים מגלה שהיא חייבת להיפרד מהם בדמעות ל-9 שעות ביום, ולצאת לשוק העבודה. בעיני זה מצב מדכא ומעוות שיש למנוע אותו. ויש גם דרכים לא אנטי-פמיניסטיות למנוע אותו. (אין לי חשק להיכנס לוויכוח "אמא רוצה להגשים את עצמה בעבודה". זו ראייה רדוקטיבית של הפרט שנגזרת מאינטרסים קפיטליסטים. שאמא תגשים את עצמה באלף דרכים אחרות, בשיתוף אבא או בלעדיו, אבל למה על חשבון מי שנולד להם רק לפני 3 חודשים?)
אני שואפת למשפחתיזציה של שוק העבודה, של ראיית המשפחה כולה כיחידה ומתן אפשרות לאמהות או לאבות *שרוצים בכך*, להיות עם ילדיהם (ולילדים – למנוע שליחה כפויה למוסדות בגיל חודשים ספורים). אני מאמינה שכך גדלים ילדים מאוזנים יותר, ושילדים מאוזנים יותר ותוקפניים פחות ייצרו כאן חברה טובה יותר.
(הכנס כאן תגובה זועמת של מישהי ששלחה את ילדיה למעון וטוענת שהם לא פוגעים בזבוב. אני מסכימה, כל הילדים יפים ומוצלחים וכל האמהות זכאיות לעשות מה שבא להן כולל שליחה לויצ"ו. אבל ברובד המוסדי והחברתי חייבת להינתן אפשרות למי ששואפת להיות עם משפחתה ולא רק שעתיים ביום).
אביבה, הדרישות שלך מוצאות חן בעיני. הפיתרון להם הוא בהארכת חופשת הלידה בתשלום שאני תומך בה. אבל במקביל חייבים להשאיר את הדרישה לגנים, מעונות ומוצרים לתינוקות מסובסדים.
delorian64 כותב: "כיום מחצית מעם ישראל עובד וסוחב על גבו מחצית מעם ישראל שלא עובד ומקבל גמלות ותקציבים".
בעיני גישה כזאת היא הפרד ומשול – היהודים החילונים בני המעמד הביניים יתקוטטו, כרגיל, עם החרדים והערבים, ואנשי הכסף הגדול יתרווחו בנחת במושביהם המרופדים ויעשנו סיגרים עם עושי דברם בכנסת, תוך תכנון המלחמה הבאה.
עם ישראל לא סוחב על גבו "מחצית מעם ישראל", אלא כמה אלפי פרזיטים בשטחים הכבושים וקומץ אילי הון. והחלק הקטן מדי במשא – אוי, כמה מעצבנת מדינת הרווחה הזאת – נכים, זקנים, ילדים, חולים, משפחות מרובות ילדים….
כמו שכתבה נעמה, המחאה המרהיבה שתופסת כותרות עכשיו היא מחאתו של מעמד הביניים היהודי, ולכן אלו שכורעים תחת הנטל נשכחים בו (והרי זה סוד גלוי שמצוקת הדיור האקוטית ביותר בישראל היא בקרב ערבים, שלעולם אינם נכנסים לשום תוכנית מתאר או בנייה).
ארלוזורוב כותבת:
"זו אמנם אינה הפעם הראשונה בהיסטוריה שעולה האפשרות ששתי מדינות הענק יקרסו – אירוע דומה כבר קרה בשפל הגדול של שנות ה-30 – אבל ספק אם זה מנחם מישהו. העולם נחלץ מהשפל ההוא, להזכיר, באמצעות מלחמת עולם שנייה".
ומדינות הענק שהיא מדברת עליהן בפסקה הקודמת הן ספרד ואיטליה.
אבל גם מה שארלוזורוב אומרת זה לא מדויק מבחינה היסטורית. וכל שכן אם מדובר בגרמניה ואיטליה. ואי הדיוק נכון גם מבחינה כלכלית. כי היא מציגה רק חצי תמונה. היא שכחה למשל את המיליארדים שמוזרמים לחרדים בגלל לחץ קואליציוני ומיליארדים שמוזרמים לטפילים אחרים. ולכן בדיוק כמו שהיא הציגה תמונה היסטורית פופולארית ולא מדויקת, כך היא גם הציגה תמונה כלכלית פופולארית ולא מדויקת.
נעמה, אמנם ארלוזוב כותבת ולא את, אך את מביאה את דבריה בפוסט משום שאת מסכימה איתה ועם דבריה. לכן, במידה רבה מיישרת קו עם הטענות שלה שנועדו לקעקע את המחאה לפני שתגיע אל השלב הפרקטי.
אני אודה לך אם לא תפרש אותי. אני לא זקוקה לפרשנים.
נעמה, שאפו על הטיפול האלגנטי בכל מי שמשליכים עלייך את פרשנותם במקום להתייחס לדברייך… עדי – זה לא איום, זו אזהרה 🙂 הפעם ממני: אני עושה כמיטב יכולתי לאורך השנים לקלקל חגיגות שנחגגות על חשבון כבודן וזכויותיהן של נשים. זה שתגיד לנו לחכות בצד כי המהפיכה מקדשת את חטאיה, זה לא ישנה את עמדתי העקבית בנושא: מצווה אינה נקנית בעבירה.
ביום שלישי בשבע בערב ניפגש ליד הפסל עם העיגולים בהבימה ונצא להקים מאהל פמיניסטי. אנחנו לא כאן כדי לא להפריע למהפיכה אלא כדי ליצור כזו – בזכויות כלכליות וחברתיות של נשים.
אני מניחה שזו גם תשובה ואביבה על עניין הלעשות מעשה 🙂 מוזמנת להצטרף.
אף אחד לא מנע מארגונים ופעילות פמיניסטיות להצטרף למאהל ולקדם את האג'נדה שלהן.
כמובן שאי אפשר להיאבק על כל נושא. זהו מאבק סוציאלי עם מטרות ודרישות סוציאליות, אבל גם אי אפשר להיאבק במאבק הספיציפי הזה על כל הדרישות הסוציאליות. כך לדוגמה, כמעט ולא עולים פה הנושאים של עובדי קבלן ושכר המינימום הנמוך ואם זה עולה אז רק בדרגת חשיבות נמוכה מאוד, הרבה פחות מדרישות האמהות למימון וסובסידיה עבור ילדיהן וזה בסדר וזה לגיטימי, כל המאבקים חשובים, פעם הבאה תחום יחסי העבודה הוא שיהיה הדומיננטי, הפעם הוא לא דומיננטי.
כמו שלא ציפו מההפגנה נגד קצב ונגד אלימות נגד נשים להכניס גם את בעיית עובדי הקבלן ולדרוש דיור ציבורי וכמו שלא ציפו מהמחאה נגד חוק הנכבה וחוק החרם להכניס נושאים סוציאלים כי זה באמת לא קשור, כך אין קשר בין המאבק הסוציאלי הזה למען מדינת רווחה ובין נושאים אחרים. לכל מאבק יש זמן ומקום ואין טעם להכפיף ולשעבד כל מאבק למטרה הפמינסטית, כמו שלא הייתי רוצה שהמאבק הפמיניסטי יהיה משועבד למאבק סוציאליסטי.
מה לעשות ומתברר שמאבק סוציאליסטי הוא חשוב ובוער יותר לאנשים בנשמתם ממאבקים אחרים ורק הוא מצליח להוציא כל כך הרבה אנשים לרחוב?
מצטרף לתמיכה במירב ארלוזורוב. אם יש משהו שחסר באופן אקוטי במאה"ב, הרי שזה שיעורי יסוד בניאו-ליברליזם. התפיסה הנפוצה במאהל היא שהצד השני מסומם על ידי "אידיאולוגיה" ניאו-ליברלית, בעוד אשר הצלילות החדה של המרכסיזם מאפשרת לזהות את המציאות ואת הפתרון.
וזה מחבר באופן הנבזי ביותר למשנתו של הגזען והעבריין ליברמן שקרא היום לביביהו שלו "להסכים על 5 סעיפים "מדרישות" המפגינים – והיתר שיחכו לסיבוב הבא! או במילים אחרות ו…היתר שילכו לכל הרוחות! למה מי הם???
המחאה בשלב זה היא מאד לא מגובשת ומביאה תחת אוהל אחד קבוצות שונות שבמהרה יעמדו על המפריד ביניהן. יש הסבורים שאיןאפשרות לקיים את המחאה ללא אמירה חד משמעית נגד הכיבוש וההתנחלויות -אין ספק שבשלב מוקדם או מאוחר יצטרכו כל המשתתפים להניח את הקלפים על השולחן ואז נחזור פחות או יותר למחלוקות הרגילות.
אכן קול המבוגרים לא נשמע במהפכה צעירה, אין בה למשל הד לעוני המחריד בו חיים קשישים רבים,לנטל האיום של הוצאות הסיעוד,לגמלאות שאינן מספיקות לכלום.
באשר לוויכוח שהפוסט לא עסק בו אלא רק התגובות פורצות הגדר [פויה! ] על מדינת הרווחה-לעומת משק חופשי ברצוני להעיר שבעיניי מדינה מגוייסת הנדרשת ותידרש להשקיע כל כך הרבה במאבק נגד איומים על קיומה חייבת שתשרור בה סולידריות חברתית וערבות הדדית קרי מדינת רווחה. עובדה קיומית בסיסית זו נעלמת משום מה מהוויכוח. לגבי השקפה השוללת את מדינת הרווחה בישראל היא תפיסה פוסט ציונית מובהקת.אני שב ומתנצל על כך שהתגובה אינה באה בגדר ד אמות הנושא של הפוסט
אף אחד לא חייב להגיב כאן, ואפילו לא לקרוא, אם הכללים לא מוצאים חן בעיניו. אז תחסוך את ההערות האלה. אני לא ווינט.
מי שבא הנה רק כדי להתעלק על התעבורה כדי להפיץ את משנתו שהיא אחת ויחידה יהא אשר יהא נושא הפוסט – מוזמן לפתוח בלוג משלו ולהטיף אותה משם. בוודאי לא להעניק לי ציונים על מה אני כותבת או במה אני תומכת.
אבי, "אי אפשר להיאבק על כל נושא", כשזה מופנה לזכויות נשים – זו שנאת נשים פשוטה, המטבע החברתי הנפוץ ביותר כאן. ת'אמת? לפני רופאים וסטודנטים ודירות לצעירים, חשוב לי יותר זכויות נשים. אני לא חושבת שזה או-או (גישת ה- או-או היא גם ביטוי למיזוגניה) אבל אם אתה מתעקש על או-או, אז שילכו כולם לעזזל. נשים קודם.
הנושא פה הוא מדינת רווחה ודיור ציבורי, זה נושא מספיק חשוב להיאבק עליו, הוא נוגע גם לנשים וגם לגברים. אפילו נשים צריכות לשכור דירה או לקנות אותה. בקשר לחינוך חינם מגיל 0, זהו נושא פמיניסטי חשוב יותר מכל הנושאים שחוקרות מגדר אי פעם העלו. אם יהיה סבסוד לנושאים האלו אז נשים יהיו עצמאיות יותר, יוכלו לצאת יותר ויהיו תלויות הרבה פחות בגברים. מעמד הנשים בסקנדינביה טוב יותר מבארה"ב, בבריטניה ובישראל לא בגלל שהן קוראות יותר ג'ודית באטלר או שיותר הוגות חשובות כמו קתרין מקינון צומחות בקרבן, אלא פשוט כי המדינה והאיגודים המקצועיים מאפשרים להן להיות יותר חופשיות מבחינה כלכלית ופחות תלויות בגברים.
עדיין לא הבנתי למה לכפוף כל מאבק לעניין הפמיניסטי אפילו שהוא לא קשור? כן הנושא הפמיניסטי הוא יותר שולי מהנושא החברתי במאבק הזה, כמו שהנושא האקולוגי שולי יותר במאבק זה, כמו שנושא עובדי הקבלן ושכר המינימום פחות דומיננטי במאבק הזה. אבל הוא מספיק חשוב בפני עצמו, כדי להיאבק למענו. כמו שאף אחד לא דרש ממך ומשאר המפגינות נגד קצב ונגד אלימות מינית לדרוש את העלאת שכר המינימום ודיור ציבורי כך מדוע שתדרשי להפוך את הנושא הפמיניסטי לדומיננטי ומרכזי כשהמחאה בכלל לא על הנושא הזה?
את מתנהגת כמו הימין, רוצה לתפוס טרמפ על מחאה למען דיור ציבורי ומדינת רווחה שאותו לא התחלת והובלת ושאין לו קשר למאבקך, אבל באה עם דרישות ואולטימטומים ודורשת שדרישתך תהיה בקדמת הבמה. מכירה את זה שטרמפיסט עולה ודורש מהנהג לשים איזה מוזיקה שהוא רוצה ולנסוע לאיפה שהוא רוצה? אז זהו, שגם אני לא מכיר.
אגב, את כבר הוכחת שאת מוכנה להתעלם מהנושא החברתי ושלא אכפת לך ממנו כשתמכת בציפי ליבני הקפיטליסטית הניאו-ליברלית שהתנגדה להעלאת שכר המינימום במצעה בבחירות. אחרי זה את עוד באה בדרישות כאילו שחייבים לך משהו ממחאה חברתית?
חנה,
ההודעה האחרונה שלך כאן היא תמונת ראי לטענות של נעמה למעלה. כעת את היא הטוענת כי האחרים – שימתינו עד שאגמור את המהפכה שלי.
אני חושש שיש כאן נקיטה של איפה ואיפה. כשזו האידאולוגיה של מישהו אחר, את טוענת כי אסור לתבוע ממך להמתין עם האידאולוגיה שלך; אבל אין לך שום מגבלה לעשות בדיוק את אותו הדבר בכיוון ההפוך – לפחות לפי ההודעה האחרונה שלך כאן, לאבי.
זה לא מה שטענתי. תקרא שוב.
חנה,
אני מתנצל בפניך על חוסר ההבנה שלי, אבל כשאני קורא את הסיומת שלך: "אבל אם אתה מתעקש על או-או, אז שילכו כולם לעזזל. נשים קודם" – מה אני אמור להבין שונה ממה שהבנתי?
גם את, כפי שאני מבין מדבריך אלו, אם תידחקי לפינה – תעדיפי את הנושא הקרוב יותר לליבך. במה זה שונה מאותן נשים מהמטה של שיח' ג'ראח שרצו להשתיק דברים מסויימים כדי לא לפגוע במאבק?
(אגב, גם הטענה שלך כי גישת ה"או או" מהווה ביטוי למיזוגניה, היא טענה מצמצמת. אני צריך לזרוק מהבית את סורן קירקגור כמיזוגן? כלומר, יתכן שהיה כזה, אבל זה לא קשור ל"או-או" שלו.)
מי אתה שתגיד לנשים שהן תופסות טרמפ על המחאה החברתית? חצוף. עד שלא תפנים שנושאים פמיניסטיים הם נושאים חברתיים, שאין חברה צודקת ואין צדק חברתי בלי צדק – ליותר מחצי האוכלוסיה – תרשה לי לפקפק במחויבות החברתית שלך.
אני מבין איך *לא* לבקש ממאבק אחד להמתין עד שיסיים מאבק אחר, אז איך *כן* לבקש?
הרי כל משאב הוא מוגבל – אם יש שעה וחצי לדיון, אז כל דקה שבה מדבר הדובר המכובד א' היא דקה שהדוברת המכובדת ג' לא דוברת בה – אם יש הפגנה אחת במוצאי שבת, אז אפשר לכתת רגליים להפגנה הזו, אבל זה אומר להיעדר מהעצרת שיש בגן אחר באותו הזמן – הכול מוגבל. פיזור המשאבים לפעמים פוגע בכל המטרות, והשגת מטרה אחת יכולה להקל על השגת מטרה אחרת – למשל, השגת נישואים אזרחיים לזוגות סטרייטים תקל על השגת זכויות נישואים בכלל לזוגות חד-מיניים; והשגת זכויות נישואים בכלל לזוגות חד-מיניים תקל על השגת זכויות אימוץ והפריה מלאכותית עבורם – וכל המאבקים הללו יעלו את הנראות של זוגות חד-מיניים, יוסיפו על ההקשרים שהם מקבלים בתקשורת ובתרבות, ואולי יפחיתו את ההומופוביה והאלימות – האם אלו אינם מאבקים ראויים?
יש גם מקום לאמירה שהתומך במאבק אחד, לא בהכרח תומך במאבק אחר – מצעד הגאווה בירושלים השנה היה בסימן איחוד מצעדים, ובמקום לתפוח עם הוספת פעילים ממאבקים אחרים הלכו בו חצי, אם לא פחות, מהצועדים שנה שעברה. הלא קיימים אלו התומכים בזכויות הקהילה הלהט"בקים ולא תומכים בסיום הכיבוש, או בטבעונות, או בחלוקה מחדש של הרכוש…
אני מבין שכאשר הבקשה "חכו לאח"כ" תמיד מופנית לנשים, הרי שזו השתקה, בדיוק כמו ש"נשים מובילות את המאבק, לכן הוא בהגדרה פמיניסטי" זו השתקה, כפי שנעמה כותבת בתגובות. אז אם זו השתקה, וכך לא לגיטימי, איך ייראה סדר עדיפויות של המאבק שהוא סדר עדיפויות לגיטימי? (אני כותב מתוך הנחה שמשאבי המאבק גם הם מוגבלים, ולכן חייבים לסדר את המטרות בסדר כלשהו; אפשר, אני מניח, פשוט לדחות את ההנחה הזו…)
[…] אחרי שהמחאה ה"חשובה" תצליח. כשעסקתי במנטרה זה לא הזמן בהקשר של הביקורת הפמיניסטית על מחאת הקיץ, כתבתי: […]
[…] בנושא: נשים בסוף “זה לא הזמן” וגם, לא נשכח חלילה: בשביל […]