• ראשי
  • אות מיס פיגי
  • לרשותכם
  • על הבלוג
  • קצת עלי
  • דברו אלי

קרוא וכתוב

הבלוג של נעמה כרמי

Feeds:
פוסטים
תגובות
« לא למד(נ)ו דבר
“אין בעולם מחיר” – על ילדים, ממשלות, הכרעות ותג מחיר »

אותי זה לא מצחיק

26 ביוני 2010 על-ידי נעמה

השבוע מלאו 50 60 שנים לפתיחת מלחמת קוריאה. המשטר בצפון קוריאה מייצר, קרוב לוודאי, את הזוועות הנוראות ביותר שמתחוללות כיום במדינה כלשהי בידי השלטון. “קרוב לוודאי”, כי המדינה הזאת סגורה ומסוגרת. המידע אודות מה שקורה בין גבולותיה מגיע במשורה, טיפין טיפין, אך די בו לצמרר את העור. על הסרט ‘רכבת סיאול’, שצפיתי בו בהרווארד לפני ארבע שנים כתבתי כאן.  מחנות ריכוז, הוצאות להורג, ניסויים בבני אדם בתאי גזים, רצח תינוקות כפי שדווח כאן, למשל, כבר לפני כשש שנים. אפשר לגגל ולמצוא עוד.

לכן, כנראה, לא הצחיק אותי לשמוע השבוע באחד מיומני החדשות של גל”צ את ההתבדחויות של השדרנים על כך שבימים שנותרו להם במונדיאל יאמנו שחקני צפון קוריאה את שרירי הצוואר (לקראת ההוצאה להורג הצפויה, למי שלא הבינו), אחרי שהובסו בידי פורטוגל 7:0. העברתי תחנה. בבדיחות בעקבות שלושת השערים שספגו אמש מחוף השנהב, אם היו, לא התעדכנתי.

אינני יודעת מה יאונה לשחקני הנבחרת הצפון קוריאנית עם שובם לארצם. במשטר אימים כמו זה שהם חיים בו, הכול אפשרי. אני כן יודעת שבעיני זה לא נושא להתבדח עליו. אנשים כלל אינם מבינים מה פירוש הדבר לחיות תחת משטר כזה. ואם הם רוצים להעיר על כך – שינצלו את המיקרופון שברשותם להעלות את המודעות לנושא. לא לבדיחות סרות טעם. אולי משהו טוב ייצא מהמונדיאל.

  • לחיצה לשיתוף בפייסבוק (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף בטוויטר (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשתף ב LinkedIn (נפתח בחלון חדש)
  • לחץ כדי לשתף ב-Tumblr (נפתח בחלון חדש)
  • לחיצה לשיתוף ב-Flattr (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי לשלוח את זה לחבר בדואר אלקטרוני (נפתח בחלון חדש)
  • לחצו כדי להדפיס (נפתח בחלון חדש)

פורסם בזכויות אדם | מתויג מונדיאל, מעשי זוועה, צפון קוריאה | 15 תגובות

15 תגובות

  1. ב- 26 ביוני 2010 בשעה 11:39 חנה בית הלחמי

    גם אני שמעתי ולא אהבתי.


  2. ב- 26 ביוני 2010 בשעה 12:10 מיכאל ז.

    אני דווקא סבור שכל איזכור לנושא יתרום למודעות אליו.
    התוצאה מובילה לאותה מודעות אצל המאזין: גם אם השדרן היה מדבר על הנושא ברצינות שחיפשת אצלו, ודן באימי השלטון בצפון קוריאה ורשיפת האזרחים המסכנים שם, או שהיה משחרר את הבדיחה אודות צווארם, בשני המקרים הוא היה מעורר מודעות לנושא. ייתכן ודווקא גישה סמי-מבודחת לנושא הייתה יכולה להגיע למי שבדרכים אחרות לא היה חושב על זה לעומק
    ועוד נקודה שתהיתי לגביה: את באמת חושבת שזה ישנה משהו? גם אם כמה עשרות אלפי מאזינים ישראלים ישמעו מידע רציני (לא חדש) על הדיקטטורה בצפון קוריאה, את באמת חושבת שזה יעשה שינוי ולא המינורי ביותר? את באמת חושבת שיש הבדל בין גישה רצינית לגישה מבודחת לנושא כשמדברים על פתרון? הרי אין אדם בעולם שלא מודע למה שהולך שם ברמה זו או אחרת.


    • ב- 26 ביוני 2010 בשעה 12:16 נעמה

      יתכן שיש צדק מה בדבריך לגבי עצם חשיבות האזכור. אבל אני סבורה שהתבדחות – מעבר להיותה בטעם רע, לדעתי – מכניסה את הנושא למגירה נידחת ולא מטופלת. האם בדיחות שוביניסטיות מגבירות את המודעות לאפליית נשים? האם בדיחות גזעניות מגבירות את המודעות לתופעת הגזענות? רק אצל מי שיכול לקרוא אותן קריאה ביקורתית וחתרנית ובכך כבר נמצא בעצמו במקום המודע ומנכיח לאחרים את הגזענות או השוביניזם שעומדים בבסיסן.
      "אין אדם בעולם שלא מודע למה שהולך שם ברמה זו או אחרת" – על זה אני דווקא מבקשת לחלוק. אם תשאל את הישראלי המצוי, נדמה לי שצפון קוריאה תתקשר אצלו יותר עם איום גרעיני.


      • ב- 26 ביוני 2010 בשעה 13:22 ישראל ישראלי

        שלום ושבת שלום
        מנסיון אישי, בדיחות גזעניות בודאי שמגבירות מודעות ולא רק מגבירות גם מגלות אותה לתמימים. סיפור: משפחה ישראלית בשבתון בחו"ל ארץ רחוקה ומאוד נכונה פוליטית. ילדה קטנה חוזרת הבייתה באוטבוס של בית הספר. כנראה יהודיה יחידה בסביבה זו. ילדה אחרת משמיטה מטבע לרצפת האוטובוס ומתכופפת להרימה. אחד הילדות פולטת ברשעות מול מרימת המטבע: "כמה שאת בלונדינית כך את יהודיה". ילדה קטנה חוזרת הבייתה ושואלת אב ואם: למה קראו לה יהודיה, היא בכלל לא, היא הולכת לכנסייה כל יום א'. אב ואם [אם עברה את השנים 1935-1950 באירופה בהרבה מקומות] מביטים זה בזו והאב אומר לילדה: "שבי על הספה ואספר לך כמה דברים" והוא סיפר לה דברים. את היתר היא למדה לבד במשך השנים גם בקלות גם בכאב. אבל הפעם ההיא הייתה הפעם הראשונה ללימוד נושא זה.
        תודה עבור זמנך וסבלנותך.


  3. ב- 26 ביוני 2010 בשעה 12:46 אבשלום

    @נעמה,אני לא בטוח שמדובר באותם בדיחות – אני גם לא חושב שמדובר בטעם טוב- אבל הבדיחות פה הן על אירוע הזוועה- לא על השחקנים כלומר המושא שלהן הוא המשטר.


  4. ב- 26 ביוני 2010 בשעה 14:18 איל

    מה את מצפה מעובדי המימסד המשדר (גל"ץ או ערוץ האגרה הממלכתי, אין זה משנה הרבה), שכשהזכירו את המונדיאלים הקודמים והגיעו למונדיאל 1978, התעלמו מהדיקטטורה שבצילה הוא נערך ובהפרת זכויות האדם לא רחוק משם.
    אני אגב קיויתי שכדורגלני צפון קוריאה ישתמשו בשרירי הרגליים המאומנות שלהם, כדי להימלט ממחנה הנבחרת מיד עם תום המשחק האחרון, זה לא קרה כנראה לצערי, ואני מניח שלא נתנו לאף שחקן לצאת מצ.קוריאה בלי ערבונות כבדים מאד – חיי בני משפחתו.


  5. ב- 26 ביוני 2010 בשעה 15:23 צור שפי

    הבדיחה הירודה באמת איננה מעלה או מורידה. עצוב לי עבור אזרחי המדינה האומללה הזו ועבור השחקנים שגם שימשו בשר תותחים ליריבות (למרות שלפחות הבקיעו מול ברזיל) וגם היו בסיטואציה של אסירים המקבלים שלושה פרקי זמן של שעה וחצי כל אחד כדי להשתתף באחד הקרנבלים הגדולים ביותר של העולם החופשי רק כדי לחזור לצינוק מייד אחר כך. פשוט קורע לב.


  6. ב- 26 ביוני 2010 בשעה 15:30 איל

    תיקון קל: חבל שאנו לא צעירים בעשר שנים, אבל השבוע מלאו 60 שנה למלחמה, ולא 50 כפי שנכתב.


    • ב- 26 ביוני 2010 בשעה 17:34 נעמה

      אכן, תודה. אתקן


  7. ב- 28 ביוני 2010 בשעה 10:27 נוח

    במילה אחת- מגעיל!
    שדרים רבים מידי מרשים לעצמם לגחך על סבלם של אחרים. האירוניה היא שככל שהסבל ממושך יותר, כך גם הגיחוכים מתקבלים יותר.

    רכבת סיאול מאוד מומלץ לצפייה (עד כמה שאפשר להשתמש במילה מומלץ).
    ניתן לצפות בו בקישור הזה:
    http://www.56.com/u39/v_NDk4MTY5MTY.html

    כמו כן מדור התמונות בבוסטון גלוב פרסם כמה תמונות מהמלחמה.
    תמונות שבהחלט שוות יותר מאלפי מילים:
    http://www.boston.com/bigpicture/2010/06/remembering_the_korean_war_60.html


  8. ב- 28 ביוני 2010 בשעה 19:38 שמעון

    אני חייב להודות שאני תמיד נקרע בין הצורך והרצון להאמין לזוועות, כפי שהן מוצגות במדיה (ותודה למעלה הקישור לסרט, אכן, מצמרר), מתוך חשיבה על כל הפעמים בהן אנשים התעלמו מזוועות, ועל כמה רוע היה ניתן למנוע אילו אותם אנשים היו קמים ועושים מעשה, לבין ההבנה שמכה בי שוב ושוב לאחרונה – שמדינת ישראל מוצגת כגרועה אף מצפון קוריאה בסרטי אינטרנט ולעיתים גם ברשתות ממלכיות (מישהו אמר אנגליה?). כמי שגר בישראל, אני רואה כמה קל לבצע דמוניזציה לאומה שלמה, והדבר מעורר בי תמיד ספקות לגבי הדרך בה מדינות אחרות מוצגות. ומצד שני, מה אם אני טועה? אין שמחה כהתרת הספקות.


  9. ב- 2 ביולי 2010 בשעה 17:07 ehudamir

    "אימון שרירי הצוואר". איזו תגובה המעידה על בורות תהומית של הקריינים. בקוריאה הצפונית כבר מזמן לא מוציאים להורג בתלייה. לעתים משתמשים בתאי גזים, ואולי גם בכיתות יורים. צריך לבדוק. אפשר לשאול את שחקני צפון קוריאה. אופס.

    ו-לא, השדרנים לא לועגים לשחקנים, ולא מטפחים בורות. על ידי הפגנת ההומור הם דווקא מגלים מודעות חריגה לסבל בצפון קוריאה. אם היו אומרים ביובש כמה משפטים עובדתיים על הטרור בצפון קוריאה זה היה מגוחך. זה היה כמו מאמר מערכת מטעם. משהו מאד קומוניסטי. דרך יעילה למחות ולהחדיר נושא למודעות הציבורית, היא דווקא הומור.


  10. ב- 4 ביולי 2010 בשעה 20:36 בלוג

    כלל לא הייתי מודע לקיומן של הזוועות הללו בצפון קוריאה. אומנם ידעתי שהמדינה הזו טוטליטרית, אבל לא היה לי מושג קלוש בנוגע לניסויים בבני אדם.

    לא ייאמן שעדיין קיימות מדינות הכורעות תחת נטל של מנהיג נטול רגש וצלם-אנוש – מצפון קוריאה ועד איראן. צריך לקטוף את הרודנים הללו מהשלטון, ולאפשר לאופוזיציה בריאה להשתחל למוסדות המדינה.


  11. ב- 6 ביולי 2010 בשעה 20:43 ehudamir

    אגב, גם צחוק הוא התמודדות.

    http://cafe.themarker.com/post/1635078/


  12. ב- 22 בדצמבר 2011 בשעה 23:12 ככה ייעשה באו”ם « קרוא וכתוב

    […] בנושא: אותי זה לא מצחיק רכבת סיאול רחוק מן […]



התגובות סגורות.

  • ד"ר נעמה כרמי

  • הצטרפות ל-645 עוקבים

  • וְזֹאת הַתְּרוּמָה

    לתרומה לאחזקת הבלוג בפייפאל.
  • רשימות אחרונות

    • "משפחה, אני שונא אותך!": כוחה העוצמתי של הספרות
    • השראה בגבעת הקפיטול
    • רפואה הפוגעת בכבוד האדם איננה "חווית טיפול"
    • שנהיה תמיד בצד הנותן?
    • חיים ששווים פחות: הסולידריות מתה מקורונה
  • סימניה

    חיסונים, התניות ונשיאה בעלויות
    אבישי בן-חיים הוא מנוול
    השורה התחתונה
    ישראל חייבת להבטיח חיסון פלסטינים
    היועמ"ש בלם ניסיון הפיכה
    כבשן האש ושמם הטוב של האנסים
    חושבת מדברת חושבת מדברת
    20 עצות להגנה על הדמוקרטיה
    סיפור של פירוק והרכבה
    בצד הבטוח של הדברים

  • קרוא

    כל ביקורות הספרים

  • וכתוב

    ספרי "זכויות אדם: מבוא תאורטי", הוצאת רסלינג 2018.

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה.

  • וכתוב

    ספרי "חוק השבות: זכויות הגירה וגבולותיהן", הוצאת אוניברסיטת תל אביב, 2003..

    לחצו על התמונה לפרטים ורכישה

  • "שום דבר אינו מדהים כמו החיים. חוץ מהכתיבה. חוץ מהכתיבה. כן, בוודאי, חוץ מהכתיבה, הנחמה היחידה." (אורהאן פאמוק, 'הספר השחור')
  • אות מיס פיגי

  • הטוויטר שלי

    הציוצים שלי
  • מפתח

  • ארכיון

  • יש לי יום יום תג

    ICC אהוד אולמרט אהוד ברק או"ם אונס אזרחות אינטרנט אמנת הפליטים אקדמיה ארגוני זכויות אדם אתיקה מקצועית אתיקה עיתונאית אתיקה רפואית בג"צ בחירות ביה"מ העליון ביקורות ספרים ביקורת בית המשפט העליון בלוג בנימין נתניהו ג'נוסייד גדעון לוי גזענות דארפור דמוקרטיה דת הארץ הומוסקסואלים הטרדה מינית התנחלויות זכויות אדם זכויות ילדים זכויות נשים חולים חופש הביטוי חוק השבות חוק ומשפט חיים רמון חינוך חקירות טרור יועמ"ש ילדים יצחק לאור ישראל כיבוש כנס מבקשי מקלט מהגרי עבודה מוות מוסר מחאה חברתית מחלה משה קצב משפט בינלאומי משפטיזציה נשים נתניהו סרטן עבירות מין עינויים עמוס שוקן פוליטיקה פייסבוק פמיניזם פרטיות צה"ל רופאים רפואה שואה שוויון שטחים שמאל תקשורת
  • יזכור

    יעקב כרמי (אלסטר) ז"ל. אבא שלי
    ראובן אלסטר ז"ל. דוד שלי
    גלריית צילומים שצילם אבא שלי

  • הגברת המודעות סרטן השחלות | Promote Your Page Too

  • ©

    כל הזכויות שמורות לנעמה כרמי

בלוג בוורדפרס.קום.

WPThemes.


loading בטל
הרשומה לא נשלחה - בדוק את כתובות המייל בבקשה!
הפעולה נכשלה, בקשה נסה שוב
מצטערים, הבלוג שלך אינו יכול לשתף רשומות בדואר אלקטרוני.
פרטיות וקובצי Cookie: אתר זה משתמשי בקובצי Cookie. המשך השימוש באתר מהווה את ההסכמה שלך לשימוש באלו.
לקבלת מידע נוסף, כולל מידע על השליטה בקובצי Cookies, ניתן לעיין בעמוד: מדיניות קובצי ה-Cookie