השבוע מלאו 50 60 שנים לפתיחת מלחמת קוריאה. המשטר בצפון קוריאה מייצר, קרוב לוודאי, את הזוועות הנוראות ביותר שמתחוללות כיום במדינה כלשהי בידי השלטון. “קרוב לוודאי”, כי המדינה הזאת סגורה ומסוגרת. המידע אודות מה שקורה בין גבולותיה מגיע במשורה, טיפין טיפין, אך די בו לצמרר את העור. על הסרט ‘רכבת סיאול’, שצפיתי בו בהרווארד לפני ארבע שנים כתבתי כאן. מחנות ריכוז, הוצאות להורג, ניסויים בבני אדם בתאי גזים, רצח תינוקות כפי שדווח כאן, למשל, כבר לפני כשש שנים. אפשר לגגל ולמצוא עוד.
לכן, כנראה, לא הצחיק אותי לשמוע השבוע באחד מיומני החדשות של גל”צ את ההתבדחויות של השדרנים על כך שבימים שנותרו להם במונדיאל יאמנו שחקני צפון קוריאה את שרירי הצוואר (לקראת ההוצאה להורג הצפויה, למי שלא הבינו), אחרי שהובסו בידי פורטוגל 7:0. העברתי תחנה. בבדיחות בעקבות שלושת השערים שספגו אמש מחוף השנהב, אם היו, לא התעדכנתי.
אינני יודעת מה יאונה לשחקני הנבחרת הצפון קוריאנית עם שובם לארצם. במשטר אימים כמו זה שהם חיים בו, הכול אפשרי. אני כן יודעת שבעיני זה לא נושא להתבדח עליו. אנשים כלל אינם מבינים מה פירוש הדבר לחיות תחת משטר כזה. ואם הם רוצים להעיר על כך – שינצלו את המיקרופון שברשותם להעלות את המודעות לנושא. לא לבדיחות סרות טעם. אולי משהו טוב ייצא מהמונדיאל.
קרוא וכתוב 
גם אני שמעתי ולא אהבתי.
אני דווקא סבור שכל איזכור לנושא יתרום למודעות אליו.
התוצאה מובילה לאותה מודעות אצל המאזין: גם אם השדרן היה מדבר על הנושא ברצינות שחיפשת אצלו, ודן באימי השלטון בצפון קוריאה ורשיפת האזרחים המסכנים שם, או שהיה משחרר את הבדיחה אודות צווארם, בשני המקרים הוא היה מעורר מודעות לנושא. ייתכן ודווקא גישה סמי-מבודחת לנושא הייתה יכולה להגיע למי שבדרכים אחרות לא היה חושב על זה לעומק
ועוד נקודה שתהיתי לגביה: את באמת חושבת שזה ישנה משהו? גם אם כמה עשרות אלפי מאזינים ישראלים ישמעו מידע רציני (לא חדש) על הדיקטטורה בצפון קוריאה, את באמת חושבת שזה יעשה שינוי ולא המינורי ביותר? את באמת חושבת שיש הבדל בין גישה רצינית לגישה מבודחת לנושא כשמדברים על פתרון? הרי אין אדם בעולם שלא מודע למה שהולך שם ברמה זו או אחרת.
יתכן שיש צדק מה בדבריך לגבי עצם חשיבות האזכור. אבל אני סבורה שהתבדחות – מעבר להיותה בטעם רע, לדעתי – מכניסה את הנושא למגירה נידחת ולא מטופלת. האם בדיחות שוביניסטיות מגבירות את המודעות לאפליית נשים? האם בדיחות גזעניות מגבירות את המודעות לתופעת הגזענות? רק אצל מי שיכול לקרוא אותן קריאה ביקורתית וחתרנית ובכך כבר נמצא בעצמו במקום המודע ומנכיח לאחרים את הגזענות או השוביניזם שעומדים בבסיסן.
"אין אדם בעולם שלא מודע למה שהולך שם ברמה זו או אחרת" – על זה אני דווקא מבקשת לחלוק. אם תשאל את הישראלי המצוי, נדמה לי שצפון קוריאה תתקשר אצלו יותר עם איום גרעיני.
שלום ושבת שלום
מנסיון אישי, בדיחות גזעניות בודאי שמגבירות מודעות ולא רק מגבירות גם מגלות אותה לתמימים. סיפור: משפחה ישראלית בשבתון בחו"ל ארץ רחוקה ומאוד נכונה פוליטית. ילדה קטנה חוזרת הבייתה באוטבוס של בית הספר. כנראה יהודיה יחידה בסביבה זו. ילדה אחרת משמיטה מטבע לרצפת האוטובוס ומתכופפת להרימה. אחד הילדות פולטת ברשעות מול מרימת המטבע: "כמה שאת בלונדינית כך את יהודיה". ילדה קטנה חוזרת הבייתה ושואלת אב ואם: למה קראו לה יהודיה, היא בכלל לא, היא הולכת לכנסייה כל יום א'. אב ואם [אם עברה את השנים 1935-1950 באירופה בהרבה מקומות] מביטים זה בזו והאב אומר לילדה: "שבי על הספה ואספר לך כמה דברים" והוא סיפר לה דברים. את היתר היא למדה לבד במשך השנים גם בקלות גם בכאב. אבל הפעם ההיא הייתה הפעם הראשונה ללימוד נושא זה.
תודה עבור זמנך וסבלנותך.
@נעמה,אני לא בטוח שמדובר באותם בדיחות – אני גם לא חושב שמדובר בטעם טוב- אבל הבדיחות פה הן על אירוע הזוועה- לא על השחקנים כלומר המושא שלהן הוא המשטר.
מה את מצפה מעובדי המימסד המשדר (גל"ץ או ערוץ האגרה הממלכתי, אין זה משנה הרבה), שכשהזכירו את המונדיאלים הקודמים והגיעו למונדיאל 1978, התעלמו מהדיקטטורה שבצילה הוא נערך ובהפרת זכויות האדם לא רחוק משם.
אני אגב קיויתי שכדורגלני צפון קוריאה ישתמשו בשרירי הרגליים המאומנות שלהם, כדי להימלט ממחנה הנבחרת מיד עם תום המשחק האחרון, זה לא קרה כנראה לצערי, ואני מניח שלא נתנו לאף שחקן לצאת מצ.קוריאה בלי ערבונות כבדים מאד – חיי בני משפחתו.
הבדיחה הירודה באמת איננה מעלה או מורידה. עצוב לי עבור אזרחי המדינה האומללה הזו ועבור השחקנים שגם שימשו בשר תותחים ליריבות (למרות שלפחות הבקיעו מול ברזיל) וגם היו בסיטואציה של אסירים המקבלים שלושה פרקי זמן של שעה וחצי כל אחד כדי להשתתף באחד הקרנבלים הגדולים ביותר של העולם החופשי רק כדי לחזור לצינוק מייד אחר כך. פשוט קורע לב.
תיקון קל: חבל שאנו לא צעירים בעשר שנים, אבל השבוע מלאו 60 שנה למלחמה, ולא 50 כפי שנכתב.
אכן, תודה. אתקן
במילה אחת- מגעיל!
שדרים רבים מידי מרשים לעצמם לגחך על סבלם של אחרים. האירוניה היא שככל שהסבל ממושך יותר, כך גם הגיחוכים מתקבלים יותר.
רכבת סיאול מאוד מומלץ לצפייה (עד כמה שאפשר להשתמש במילה מומלץ).
ניתן לצפות בו בקישור הזה:
http://www.56.com/u39/v_NDk4MTY5MTY.html
כמו כן מדור התמונות בבוסטון גלוב פרסם כמה תמונות מהמלחמה.
תמונות שבהחלט שוות יותר מאלפי מילים:
http://www.boston.com/bigpicture/2010/06/remembering_the_korean_war_60.html
אני חייב להודות שאני תמיד נקרע בין הצורך והרצון להאמין לזוועות, כפי שהן מוצגות במדיה (ותודה למעלה הקישור לסרט, אכן, מצמרר), מתוך חשיבה על כל הפעמים בהן אנשים התעלמו מזוועות, ועל כמה רוע היה ניתן למנוע אילו אותם אנשים היו קמים ועושים מעשה, לבין ההבנה שמכה בי שוב ושוב לאחרונה – שמדינת ישראל מוצגת כגרועה אף מצפון קוריאה בסרטי אינטרנט ולעיתים גם ברשתות ממלכיות (מישהו אמר אנגליה?). כמי שגר בישראל, אני רואה כמה קל לבצע דמוניזציה לאומה שלמה, והדבר מעורר בי תמיד ספקות לגבי הדרך בה מדינות אחרות מוצגות. ומצד שני, מה אם אני טועה? אין שמחה כהתרת הספקות.
"אימון שרירי הצוואר". איזו תגובה המעידה על בורות תהומית של הקריינים. בקוריאה הצפונית כבר מזמן לא מוציאים להורג בתלייה. לעתים משתמשים בתאי גזים, ואולי גם בכיתות יורים. צריך לבדוק. אפשר לשאול את שחקני צפון קוריאה. אופס.
ו-לא, השדרנים לא לועגים לשחקנים, ולא מטפחים בורות. על ידי הפגנת ההומור הם דווקא מגלים מודעות חריגה לסבל בצפון קוריאה. אם היו אומרים ביובש כמה משפטים עובדתיים על הטרור בצפון קוריאה זה היה מגוחך. זה היה כמו מאמר מערכת מטעם. משהו מאד קומוניסטי. דרך יעילה למחות ולהחדיר נושא למודעות הציבורית, היא דווקא הומור.
כלל לא הייתי מודע לקיומן של הזוועות הללו בצפון קוריאה. אומנם ידעתי שהמדינה הזו טוטליטרית, אבל לא היה לי מושג קלוש בנוגע לניסויים בבני אדם.
לא ייאמן שעדיין קיימות מדינות הכורעות תחת נטל של מנהיג נטול רגש וצלם-אנוש – מצפון קוריאה ועד איראן. צריך לקטוף את הרודנים הללו מהשלטון, ולאפשר לאופוזיציה בריאה להשתחל למוסדות המדינה.
אגב, גם צחוק הוא התמודדות.
http://cafe.themarker.com/post/1635078/
[…] בנושא: אותי זה לא מצחיק רכבת סיאול רחוק מן […]