קרוא וכתוב

סרברניצה

השבוע מלאו 10 שנים לסרברניצה. שם נטבחו אלפי מוסלמים שביקשו מקלט באזור שהוכרז על-ידי האו"ם כ"אזור בטוח", מתחת לאפו של כוח האו"ם שעמד מנגד. דו"ח החקירה שהוגש לבקשת ממשלת הולנד (כוח האו"ם במקום היה הולנדי) הביא להתפטרותה.
זוהי דוגמא מובהקת, אך בהחלט לא יחידה – כפי שמראה ויליאם שאוקרוס בספרו Deliver us from Evil – שכוח בינלאומי לא יכול להבטיח את קיומו של הסכם כשזה נכפה על הצדדים בעודם נתונים בסכסוך.
זכרון סרברניצ'ה צריך להעלות סימני שאלה סביב כל דיבור על הפקדת הביטחון בידי כוח בינלאומי. או יותר נכון, חיוך מר.

מתי טרוריסט הוא 'טרוריסט'

בדרכו לפיצוץ אוטובוס: בלונדון, ה"אקטיוויסט" היה ל"טרוריסט". (צילום משטרתי)

לגרדיאן לא היתה כל התלבטות איך לכנות את מבצעי הפיגועים בלונדון ביום חמישי שעבר. הם נקראו, כיאה, "טרוריסטים" או "מרצחים". אלא מה, שבפיגועי התאבדות בישראל, הוכתרו המבצעים, באותו עיתון בדיוק, בשם אחר לגמרי. אז הם נקראו "מיליטנטים" (למשל כאן) או "אקטיביסטים" (למשל כאן).
אז מה, יכול להיות ש"טרוריסט" הוא פשוט מי שרוצח בריטים?

המסקנה צריכה להיות ברורה: יש לנתק את ההגדרה לטרור ממטרתו ולייחד אותה לאמצעים הבלתי-קבילים הנבחרים כדי לקדם כל מטרה שהיא. על המטרה יכולה להיות מחלוקת. מה שאחדים רואים כמלחמת ציביליזציות שבאה להחריב את תרבותם, אחרים רואים כמאבק לחירות. לעומת זאת, יש אמצעים שאין לנקוט בהם תהיה המטרה לגיטימית ככל שתהיה. מכיוון שרצח הוא רצח (הוא רצח), וזה מה שעושים טרוריסטים, כך הם צריכים להיות מכוּנים.

עד כה, הגרדיאן לא פירסם מכתב ברוח זו שנשלח אליו. באופן מעניין, הבלוג של הגרדיאן פירסם פוסט בדבר המחלוקת שעוררה בחירתו של ה-BBC לא להשתמש במלה "טרוריסטים". שימו לב להגדרת "טרוריזם" על- פי מדריך הסגנון של הגרדיאן, שהפוסט מפנה אליו.

עוד בנושא: מחשבות על טרור

מה יהיה על התיאוריות (I)

החשודים בפיגועי ההתאבדות בלונדון הם אזרחים בריטיים, ילידי וחניכי בריטניה, בנים למהגרים, אנשים עובדים ולכאורה נורמטיביים, חלקם ממשפחות מבוססות למדי. (וגם אם חיו יחסית בשולי החברה, יש אלפים כמותם שאינם בוחרים לפוצץ את התחתית. אחת מהן, שהרה איסלם, נפלה קורבן לפיגוע). אז מה יהיה על כל התיאוריות שהופרחו מיד, כאילו זוהי נקמת העולם השלישי העני והרעב בעולם הראשון השבע המדכא אותו? אל תבלבלו אותם עם העובדות.

מה יהיה על התיאוריות (II)

ויליאם שאוקרוס (זה מהאייטם הראשון) כתב היום מכתב לגרדיאן על הניסיונות העיקשים לקשור את הטרור בלונדון לכיבוש בעירק. לא רק שהניסיונות הללו הם א-היסטוריים, הוא אומר; הם אוטמים את אזניהם מלשמוע את מה שמוצהר על-ידי האידיאולוגים שמניעים את הטרור הזה בעצמם.

הדוברים המוסלמים כאן מאוחדים בגינוי עמוק לטרור. אבל שלושה מהם, שהופיעו אתמול ב-BBC2, הדגישו חזור והדגש כי "בפלסטין זה שונה. פלסטין כבושה מזה 60 שנה". המראיין, שהתקשה להאמין למשמע אזניו, שאל אותם אם זה אומר שהם מצדיקים הרג אזרחים שם. הם רק חזרו ואמרו: "בפלסטין זה שונה לחלוטין. היא כבושה מזה 60 שנה". הסיקו את המסקנות בעצמכם.

קריאה משווה: זיהוי

בהפרש של יום עברתי בתחנות יוסטון וקינג'ס קרוס (הספרייה הבריטית נמצאת ממש בתווך ביניהן). בשתיהן מכה בך החיזיון מכמיר הלב של תמונות הנעדרים התלויות על הגדרות, מלוּות בבקשה להתקשר אם מישהו ראה, שמע, יודע משהו. זיהוי ראשון של הרוגה היה כאן 4 ימים אחרי הפיגוע. גופות רבות עדיין לא חולצו מהמנהרה של קינג'ס קרוס, עמוק מתחת לאדמה, שם עובדים בתנאים קשים להחריד. בנוסף, זירות הפיגוע משמשות גם כזירות פשע שמהן ניסו לחלץ ראיות שיובילו לחשודים. בארץ מיומנים הרבה יותר בזיהוי מהיר של נפגעים. (זאת למרות שאחרי פיגועים לא תמיד מגיעים הפצועים לבתי-החולים, או הגופות לאבו-כביר, עם תיק הצד ובו תעודת הזהות, שוויכוח מר ניטש כאן טרם הפיגועים על כוונתה של הממשלה לחייב בהן את האזרחים).

סיבה שונה לגמרי לעיכוב בזיהוי קשורה לחוק הבריטי, המחייב בדיקה של חוקר מוות בכל מקרה של מוות לא טבעי. זה לא מתאים לפיגועים המוניים, אבל זה המצב. התוצאה היא המתנה קשה מנשוא של המשפחות, שגם אם כבר איבדו כל שבב של תקווה שיקיריהם ישובו בחיים, הם מוסיפים ונאחזים בה. אי-הוודאות שבה הם מיטלטלים אינה אנושית.

מרגישה בבית

יום שני בבוקר, בכניסה לספרייה הבריטית בודקים את התיקים. נדמה שעוד מעט יתחילו לדבר אלי עברית; רק זה חסר כדי שארגיש לגמרי בבית…

תנא דמסייע

בתחילת השבוע פירסמתי פוסט קצר על אקטיביזם שיפוטי. למחרת קיבלתי באי-מייל מאמר של קאס סנסטיין, שפורסם באורח מקרי בדיוק באותו יום בוושינגטון פוסט. סנסטיין, פרופסור למשפטים באוניברסיטת שיקגו, מרחיב על ההיסטוריה הבעייתית של האקטיביזם השיפוטי בארה"ב, ומראה בפירוט רב כיצד שני הצדדים – (רובם של) הליברלים והשמרנים – מתחלפים בתפקידיהם. תומכים בו כשהוא מקדם את ערכיהם ומתנגדים לו כשהוא מקדם את הערכים היריבים. הלקח של סנסטיין הוא שכשיש לאנשים כוח הם ישתמשו בו, וכשצד מסוים שולט בבית המשפט – הריסון השיפוטי מושלך דרך החלון. למעוניינים: היפוך תפקידים ובית המשפט העליון.