ביומיים האחרונים השתתפתי בכנס על זכויות האדם בישראל של מרכז מינרבה לזכויות אדם באוניברסיטאות ת"א וירושלים. הכנס התקיים לרגל יום זכויות האדם הבינלאומי שיחול ביום שישי (ואליו אתייחס בנפרד), שבישראל נמתח לכלל שבוע מסיבות שיווקיות. המושב האחרון בכנס עסק בישראל, הגדר והשטחים והשתתף בו גם עו"ד מהמחלקה המשפטית של משרד החוץ, שמטבע הדברים הציג פרספקטיבה קצת שונה משל שאר הדוברים. התגובה באולם היתה מדהימה (ואולי לא, למי שכבר צברה ניסיון בפורומים דוגמת אלו). החל מעמית למושב שפתח את הצגתו בהערה ארסית כלפיו, שהיתה כולה בגדר אד-הומינם (לגופו של אדם ולא לגופו של עניין), עבור במגיב מהאולם שקבע כי זוהי בושה שהוא מדבר ככה בכנס לזכויות אדם, וכלה במגיבה אחרת שהציעה לא לשבת באותו מושב ליד אנשים המביעים דעות כאלו, כמו שפעם נידו בכנסים את המשתתפים מדרום-אפריקה.
קמתי להעיר לסדר ושאלתי האם אנחנו מבקשים לבוא לכנס על זכויות אדם כדי לשמוע רק את אלו שחושבים כמונו ולדבר עם עצמנו; הבעתי את צערי על ההערות האישיות המיותרות שהן עצמן לא מוסיפות כבוד לכנס על זכויות אדם; והצעתי שבעקבות ג'ון סטיוארט מיל, נענה לטיעונים בטיעונים נגדיים, ואם הטיעונים של הצד השני כה חלשים כפי שהוכרז, זאת בכלל לא צריכה להיות בעיה.
אבל אני רוצה להשתמש בתקרית הזאת כדי לומר משהו רחב יותר על התרבות של לא מעטים ממגיני זכויות האדם בישראל ובכלל. ומכיוון שלא חוגגים את יום זכויות האדם אלא מציינים אותו, מתוך מודעות למאבקים הרבים שעדיין נכונו לנו, זה אפילו לא ייחשב להשבתת שמחה.
אז מה היה לנו כאן, מעֵבר ליו"ר מושב שלא הגן על דובר שלו מפני התקפות אישיות פרועות (לא שהיו לי ציפיות גדולות במקרה הזה), וכמה מגיבים, פעילים בולטים בתחום זכויות האדם כמו שהייתי כותבת אילו הייתי עיתונאית ב'הארץ', שגילו אי-סובלנות משווע כלפי דעות שונות? היתה לנו דוגמה מדאיגה מאד לְמה שעלול לקרות כאשר אנשים שרגילים להיות מיעוט או להגן על מיעוטים אחרים, נהפכים לרוב שהכוח בידו. כיצד נשכחות בן רגע הסיסמאות בדבר ריסון הכוח, חופש הביטוי, סובלנות וכבוד. הדובר היווה מיעוט באותו מושב, כפי שציינתי בהערתי, וקיוויתי שדי לחכימא. נכון, הוא מייצג בעמדותיו את הרוב בישראל, שהוא בעל הכוח, אבל גם האזרחים הערבים שהם מיעוט בישראל גופא, מהווים רוב באזור שבתוכו ישראל היא מיעוט, ועדיין איש לא טוען שבשל כך לא מגיעות להם כל ההגנות המגיעות לכל אזרח ואזרחית, והגנות מיוחדות כקבוצת מיעוט. מדוע היה כל כך קשה לתת למשתתף שהוזמן לכנס את הכבוד הראוי כאדם וכדובר?
ארגונים לזכויות אדם עושים עבודה חשובה ויש להם תפקיד חיוני. אבל הם עצמם לא נתונים כלל לביקורת. לא הנתונים העובדתיים שהם מביאים ולא אופן התנהלותם (ועדות ביקורת פנימיות הן דבר שכל מנכ"ל בינוני יודע איך לנפנף מעליו). ביקורת כזאת חיונית לכל גוף, ודאי לגוף שחלק גדול מעבודתו היא מתיחת ביקורת על רוב הגופים האחרים. מהיכרותי הטובה עם יותר מארגון אחד, עולה שגם הם אינם חסינים מפני התופעה המדכדכת של גופים שאינם מחילים על עצמם את הסטנדרטים שלהם הם מטיפים לשאר העולם. ואביא רק דוגמא אחת.
הבחנה מרכזית, חשובה מאין כמותה לנושא זכויות האדם, היא ההבחנה בין מטרות לאמצעים. הבחנה זאת קובעת כי יהיו המטרות לגיטימיות ככל שיהיו, חשובות וטובות, הן אינן מקדשות את כל האמצעים. כך, הגנה על ביטחון האזרחים היא מטרה לגיטימית, שלא פחות משהיא זכותה הרי היא חובתה של כל מדינה; אך היא איננה מצדיקה נקיטת כל אמצעי לשם כך ונדרש איזון בינה לבין פגיעה בזכויות של אחרים. והנה מתגלה סובלנות מפליאה לאי-הבחנה כזאת כאשר מדובר במטרות של הצד השני לסכסוך, זה הנתון לכיבוש שאכן מאבק נגדו הוא מטרה לגיטימית ביותר. רק מה, לא בכל האמצעים. הפיכת אזרחים למטרה היא דבר אסור על כל הצדדים למאבק, לא רק על המדינה אלא גם על גורמים לא-מדינתיים שנלחמים בה. כאשר ארגון לזכויות אדם סובל בתוכו, מטעמים פוליטיים, אנשים המצדיקים זאת – הוא משמיט את הקרקע מתחת לעקרונותיו הוא. ללא בסיס מוסרי מוצק, נפגעת אמינותם של הארגונים האלו, שהיא המטבע הקשה היחיד שיש להם. כדי לשמור על האמינות הזאת, כדאי שגם הם יהיו נתונים לביקורת. זאת לטובת המטרה שהם עצמם מנסים לקדם, שכן התערערות אמינותם של ארגונים לזכויות אדם עלולה לפגוע בזכויות האדם ובהגנה עליהן.
