כששבתי הביתה בספטמבר אחרי ארבעה שבועות שבהם נעדרתי ממנו מטעמי בריאות, היו צמח אחד בגינה ואחד בעציץ מתים. על אף שהעציצים והגינה טופלו כולם במסירות. צמח שלישי בעציץ בכניסה לבית נראה כך אף הוא, וכמעט נעקר יחד איתם. אך מבט מקרוב הראה כי יתכן שתהיה לו תקומה. שיש לו בסיס שיכול להתחדש. הוא נגזם, אפוא, ובמשך חודשים הושקה כרגיל. לאט לאט הוא הצדיק את האמון שניתן בו. תחילה הוציא עלים חדשים ירוקים. ובימים האחרונים – כמעט תשעה חודשים סמליים מאז שנעקרתי בפראות מביתי אל בית החולים – פורח במלוא התפרחת הסגולה שלו, המשכרת ביופייה. 
מלאכת הגינון מלמדת אותנו סבלנות ואורך רוח. מן הצמחים אנו לומדים שלתהליכים זמן משלהם. שאינו תמיד תואם לזמן האנושי קצר הרוח, המתייאש בנקל. זמן שלא תמיד נראה לעין האנושית. לעיתים ריפוי וצמיחה מתרחשים מתחת לפני השטח, באין רואה. כשמלמעלה, במבט שטחי, דומה כי כלום לא קורה. אך הכול קורה. למטה, במעמקים. מבשיל לאיטו, בזמן שלו. מתחת לפני האדמה שורשים נשלחים אט אט. גם כשהצמח מבקיע לעיתים הוא נאבק. ואכן, לפעמים קמל ויבש. גם זו דרכו של עולם. אך כשלבסוף הצמח שחישב למות ונותן פריחתו – פורח לבנו אִתו. יש שכר לאמונה, לאי-ויתור ולתקווה.
קרוא וכתוב 