קרוא וכתוב

המאמר פורסם בבדלתיים פתוחות – עיתון לשכת עורכי הדין, מחוז חיפה. אני מפרסמת אותו כאן לרגל יום המהגר הבינלאומי החל היום. בשבת 26.12 יתקיים אחה"צ בסינמטק בתל-אביב ארוע לכבוד יום זה. פרטים כאן. אני ממליצה במיוחד על הסרט Welcome שיוקרן שם בערב.

הכוונה לגרש את ילדיהם של מהגרי עבודה השוהים כאן שלא לחוק (עם הוריהם) עומדת על סדר-היום של הממשלה ומעוררת דיון ציבורי ער יחסית. המשך…

Read Full Post »

ב'מבט שני' שודרה אתמול בערב כתבה על פליטי סודאן שהגיעו לישראל. חלקם מדרפור, חלקם מדרום סודאן וחלקם מאזורים אחרים במדינה. כתבה חשובה, שהביאה את נקודות האור והחושך. החושך שביחס של הגורמים הרשמיים, נכון יותר היעדר היחס. שהרי גם בתחום זה, כמו בכל תחום כמעט, מתפרקת המדינה מאחריותה. האור שבפעולתם של אנשים פרטיים, ארגונים וקיבוצים המסייעים לאותם פליטים או פתחו את ביתם בפניהם, סיפקו להם עבודה, מלבוש, חינוך ובעיקר יחס אנושי. (לצפייה בהקלטה היכנסו ל'ישראל ושואת הסודנים' כאן).

אולי הקטע המקומם ביותר בכל הכתבה היה מראהו של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, מדבר בכנסת, בדיון על הפליטים שנכפה עליו על-ידי חברי כנסת. אולמרט במירעו, נוטף ארס ומנופף בידיו בהתלהמות. "מה להם ולנו?!" קרא; "מה זאת הטפת המוסר הזאת?". את המילים "הטפת מוסר" סינן מבין שיניו כמי שכפאו שד. (כן, קשה לו לבטא את המלה 'מוסר', אפילו כשהיא באה יחד עם 'הטפה' ובזה הוא דווקא טוב).
ובכן, להם ולנו האנושיות. זאת העומדת בבסיס ההכרה בכך שלכל בני האדם מגיעות זכויות אדם פשוט מפני שהם בני אדם. בתוקף אנושיותם. שבני אדם באשר הם זכאים לחיות ולחיות במנוחה ובביטחון, חופשיים מפני רדיפות, ולהבטיח לילדיהם עתיד בטוח.

באולפן התארחו לאחר התכנית חוקר השואה הפרופ' יהודה באואר ודובר הוועד למען דארפור איתן שוורץ. שוורץ התייחס לדברי אולמרט ואמר שאכן איננו מדינה שכנה לסודאן. ואיננו מתבקשים לקלוט את כל הפליטים האפריקנים. אך כן חלק מהם. ובעיקר להקים מנגנון מסודר של בדיקה וטיפול. שוורץ הטעים כי בניגוד לדברי אולמרט, שנופף בכך ש-498 הפליטים מדארפור גופא ייקלטו בישראל, עד היום איש מהם לא קיבל מעמד של פליט. באואר עמד על כך כי גם בדרום סודאן שב המצב ומתדרדר, לאחר הסכם השלום שהוכרז שם ב-2005 בתום מלחמת אזרחים בת עשרים שנה. דבריו של אולמרט, אמר בפשטות, מצביעים על פשיטת רגל מוסרית.

ההבחנה בין הרמה המוסרית לרמה המשפטית אכן במקומה. בהיבט המשפטי, נכון לומר כי לא כל מי שמגיע לישראל מסודאן נחשב לפליט כהגדרתו באמנה הבינלאומית בדבר מעמדם של פליטים. (ולא "אמנת ג'נבה" כפי שטעתה הכתבת לומר). הגדרה זאת מצומצמת ואיננה כוללת פליטים הנסים ממלחמות, רעב ואסונות טבע. מעבר לכך, הם מגיעים הנה אחרי שברחו למצרים. חלקם הוכרו שם כמבקשי מקלט. האמנה איננה מכירה בזכותו של פליט לבחור לעצמו את מדינת פליטותו (to shop), או לשדרג את מצבו ע"י מעבר למדינה שלישית (אלא אם כן זאת הסכימה לקלוט אותו). אבל, וזה אבל גדול, זה לא אומר שישראל רשאית להחזיר אותם למצרים כלעומת שבאו. האמנה מחייבת אותה לבדוק באופן אינדיבידואלי האם לאותו פליט לא נשקפת שם סכנה. חלק מהפליטים שהוחזרו למצרים לפני חודשים מספר הוחזרו כנראה לסודאן והאו"ם הביע דאגה לגורלם. החזרת פליטים למקום שבו נשקפת סכנה לחייהם או לחירותם – אסורה על-פי העיקרון של non-refoulement ("אין להחזיר"), שהוא ליבת האמנה.  המשפט הבינלאומי המנהגי אוסר היום גם להחזיר כל אדם למקום שבו נשקפת לו סכנת עינויים.
בהיבט המוסרי – והוא החשוב כאן ההרבה יותר – השאלה "מה להם ולנו" מסמרת שיער. להם ולנו שהם בני אדם כמונו. וכאלה שלא שפר עליהם גורלם כמונו. שמתחננים לעזרה. שאת חלקה אנחנו יכולים להגיש לה ולא להשיב את פניהם ריקם. כמה מהר שכחנו.

ומשהו בנימה אישית. התחלתי לכתוב על המצב בדארפור כשבארץ בקושי שמעו על זה. כל המידע שלי היה מעיתונות חוץ וארגונים בינלאומיים. אולי שתי שורות על הסכסוך שם התפרסמו אחר-כך במדור חדשות החוץ של הארץ. מאוחר יותר נעשיתי מעורבת גם בקליטה של קבוצת פליטים. בינתיים, לשמחתי, הכיסוי התקשורתי תפס תאוצה. והמון אנשים טובים מתגייסים לפעולה.  אך אינני יכולה שלא להזכיר שגישתו של אולמרט מוצאת לה חיזוק במקומות מפתיעים. יש עוד גורמים העומדים מן הצד ומביטים בפליטים המגיעים אלינו. חלקם שותקים ואפילו לא כותבים על כך, למרות שיש להם בימה הנחשבת למתקדמת. חלקם לא מסתפקים בכך אלא מבקרים את אלה שעושים כל שלאל ידם, וזה לעולם אינו מספיק, כדי לעזור להם. יש בהם המטילים דופי במניעיהם של המסייעים. הם מוצאים לכך סיבות מקוריות: המסייעים, לטענתם, מתגייסים לעזרה רק משום שמבצעי הפשעים הם מוסלמים. במילים אחרות, זה חלק מהקונספירציה האנטי-איסלמית; זה לא שאנחנו עוזרים לפליטים כי אנחנו מזועזעים מכל רצח-עם באשר הוא רצח-עם. לא משום שאנחנו חושבים שזאת חובתנו האנושית. נדמה לי שזאת דוגמא מובהקת לאמת הנושנה של "הפוסל במומו פוסל". לא כולם עסוקים בחשבונאות הזאת כל הזמן. אבל יש כאלה הסוברים שעדיף לא לעשות כלום ולצאת נורא מתקדמים בשיחות הסלון בביקורתם ה"רדיקלית", מאשר לעשות משהו, דל ובלתי מספק ככל שיהיה.

דארפורגרפיה חלקית
הו, איזו התחייבות נחמדה
כי פליטים היינו
החזרה חמה, לב קר
היום הוא היום. למען דארפור
חבשו כומתה כחולה
הצילו את דארפור
הקורבנות של אדישותנו
וחרטום תיפול?
הספד עתידי לקופי אנאן
חרפת סודאן

לקראת יום זכויות האדם הבינלאומי, יתקיים בפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה פאנל בנושא פליטים, ביום שלישי 4.12 בין 12:00-14:00. פרטים כאן.

Read Full Post »

שישה פליטים אפריקנים הוכרחו לחזור למצרים. מתברר כי יש נוהל בצה"ל הנקרא "החזרה חמה", המורה לחיילים להחזיר אנשים שחצו את הגבול למדינה ממנה הסתננו אם לא התרחקו יותר מ-50 ק"מ מהגבול. גורמי צבא מכחישים שמדובר ב"החזרה חמה", שכן זאת לא היתה החזרה מתואמת עם מצרים. למעשה, אי-רצונה של מצרים לשתף פעולה הוא מקור הצלה לפליטים לא מעטים הנמצאים בישראל, שהיתה רוצה מאד להחזירם לשם אם מצרים רק היתה משתפת פעולה. עם שיתוף פעולה או בלי שיתוף פעולה – יש לומר ברורות שהחזרת פליטים המגיעים לגבול כלעומת שבאו כל עוד לא נבדקת סכנה אפשרית הנשקפת להם במדינה שאליה הם מוחזרים, או במדינתם שמדינה זאת עלולה להחזירם אליה – איננה חוקית. זאת, כפי שמפרט עו"ד ברמן בידיעה המקושרת, משתי סיבות: אחת היא חוסר סמכות; שנייה וחשובה יותר – החזרה כזאת מנוגדת לאמנת הפליטים שישראל חתומה עליה.

לא סתם חתומה, ייאמר כאן. ישראל היתה פעילה מאד בניסוחה, שכן שורשיה של אמנת הפליטים טמונים באדמתה רוויית הדם של אירופה בימי מלחמת העולם השנייה. לקח ישיר מהמציאות שבה פליטים יהודים שהתדפקו על דלתותיהן של מדינות הושבו ריקם. באופן מיוחד, ממה שאֵרע בגבול בין גרמניה לשוויץ, כאשר פליטים שהגיעו לגבולה של האחרונה הוחזרו לגרמניה הנאצית, לגורלם שנחרץ. עיקרון הליבה של האמנה – העיקרון של 'אין להחזיר' (non-refoulement) – קובע כי אין להחזיר פליט למקום שנשקפת בו סכנה לחייו או לחירותו. לא רק לא לגרש שעה שהוא כבר נמצא בשטח המדינה אלא גם לא להחזיר כשהוא מגיע לגבולה. עיקרון זה הוכר גם בפסיקה הישראלית, בפרשת אל-טאיי נ' שר הפנים. בית המשפט העליון קבע במקרה זה (של פליטים עירקים שהוחזקו בכלא) לא רק כי לא ניתן לגרש פליטים למקום שבו נשקפת להם סכנה, אלא גם כי לא ניתן להחזיק אנשים שלא ניתן להחזירם לארצם מטעמים אלו במעצר בלתי-מוגבל.

במקום שבו תעודתה של ישראל עומדת למבחן אולטימטיווי – כיצד תתייחס המדינה שהוקמה בין השאר כי לפליטים יהודים לא היה להיכן ללכת, אל פליטים נמלטים אחרים – נכשלת המדינה כישלון מחפיר. כישלון הגורם לי להתבייש במדינתי אולי יותר מכל כשלונותיה האחרים. כיצד היינו לעיוורים מלראות שהיום אחרים הם הקורבנות, אחרים הם המשוועים לעזרה; ואילו אנחנו – מי שמגיפים את דלתנו בפניהם. ולאן נוליך את החרפה.

מחזירים את האור לפליטי דרפור

ביום א' 29.4 בשעה 18:00 תתקיים עצרת מחאה ברחבת קרית הממשלה בת"א, דרך מנחם בגין 125 (מול עזריאלי). מחאה על אוזלת ידה של הקהילה הבינלאומית ; תביעה למציאת לפתרון בר-קיימא כ-300 מבקשי המקלט הסודאנים הנמצאים בישראל, רובם בכלא. העצרת מאורגנת על-ידי אמנסטי ישראל

היום הוא היום. למען דרפור / חבשו כומתה כחולה / הצילו את דארפור / הקורבנות של אדישותנו / וחרטום תיפול? / הספד עתידי לקופי אנאן / חרפת סודאן

Read Full Post »

כתבתי כבר במקום אחר שהלקח של אושוויץ הוא משטר זכויות-האדם. סיום מלחמת העולם השנייה הוא נקודת הציון החשובה ביותר בהיסטוריה המודרנית של זכויות-האדם לאחר המאה ה-17, והוא פותח את העידן שבו זכויות-אדם חוצות גבולות ומה שמעוללת מדינה לאזרחיה שוב איננו בגדר ענייניה הפנימיים.

היום, כשאנחנו מציינים את יום השואה, אני רוצה להתמקד בעיקרון אחד של זכויות-אדם שהוא לקח קונקרטי וישיר של השואה:
non-refoulement (צרפתית: אי-החזרה). עיקרון זה נוסח לראשונה באמנה בדבר מעמדם של פליטים משנת 1951 (בסעיף 33), ואוסר על מדינות להחזיר פליט שמגיע לגבולן למדינה שבה הוא נרדף על רקע גזע, דת, לאום, חברות בקבוצה חברתית או דעה פוליטית. הדגש כאן הוא לא (רק) על גירוש של מי שכבר נמצא בתוך שטחה של המדינה (בין אם נכנס אליה כדין בין אם לאו) אלא גם מי שמתדפק על שעריה ומבקש להיכנס מסיבות אלו. ההגנה של non-refoulement ניתנת למי שחלה עליו הגדרת האמנה ל'פליט', שהיא הגדרה משפטית.
הנסיבות ההיסטוריות שהביאו ליצירת העיקרון הזה הן המדיניוּת שהיתה נהוגה במדינות רבות ובעיקר בשוויץ, שהחזירה לגרמניה פליטים שהגיעו לגבולה בזמן מלחמת העולם השנייה ועוד לפניה. נחרט בזכרוני סיפורו המצמרר של שאול פרידלנדר, שהגיע עם שני ילדים/נערים נוספים לגבול שוויץ באותה תקופה. שניים מהם הוכנסו לתחומה ואילו השלישי, שעל-פי גובהו נראה לשוויצרים לא בגיל המתאים, הוחזר לגרמניה.

עם השנים התרחב העיקרון של non-refoulement וכיום הוא דורש לא להחזיר (או לשלוח) אדם לא רק למדינה שבה הוא בסכנת רדיפה אלא גם למדינה שבה יוטל עליו עונש מוות או שיש חשש מבוסס כי יהיה נתון לעינויים.  רוב המומחים רואים בו היום חלק מן המשפט הבינלאומי המנהגי.

Read Full Post »