קרוא וכתוב

ספרה של אוריין צ'פלין 'ארבע שעות ביום' – שמביא קולות של אמהות שגידלו ילדים וילדות בלינה המשותפת בקיבוצים – עוּבּד לסרט תיעודי שהוקרן במוצ"ש בכאן 11 (ניתן לצפות כאן). התאכזבתי למדי מהסרט. (כמעט) כמו תמיד, הספר יותר טוב. במקרה זה הספר פורש יריעה יותר רחבה ובעיקר יותר מגוונת. בנוסף לא אהבתי את צילומי האילוסטרציה של הדמויות הנשיות בצעירותן כביכול, והעיצוב האמנותי של הסרט היה בעיני על גבול הקיטש. אבל העיקר איננו זה, אלא סערת התגובות שהתחוללה בעקבות הסרט. האמת, ממש כרגיל כל פעם בשנים האחרונות כשיש איזה ביטוי פומבי לקשיים שהביאה איתה הלינה המשותפת. מיד יוצאים גדודי המגינים והמגינות על שמו הטוב של הקיבוץ, כביכול איזו שהיא הכרה בפגיעה שגרמה השיטה החינוכית הזאת היא חלק ממסע שנועד להשחיר את הקיבוצים. מיד נמצאים המכחישים, המצדיקים והמסנגרות בנוסח "זאת היתה תקופה אחרת" או "בעיר לא היה יותר טוב", המסכמים "נמאס", "לא מעניין" ו"תתקדמו", והמוני המעידים על כך שלהם היה נפלא בלינה המשותפת, כולל סקרים שנשלפים לצורך כך.

המשך »

"לא אפעל בחוסר צדק כלפי החולים ולעולם לא אזיק להם"

בפרץ של כוחניות שהפנה כלפי פעם, הטיח בי רופא (משפחה!) אחד: “את מחפשת צדק? – לא פה!". המשפט נחרט בזכרוני – היה זה שיאה של מסכת השפלות שעברתי מצד רופא זה, שבעיני לא ראוי לתוארו – כשעשיתי דרכי מחוץ לחדרו על-מנת שלא לשוב אליו לעולם. שכן האמנם אפשר לדבר על הקשר כלשהו של זכויות – לא כל שכן הזכות לבריאות – שאיננו קשור לצדק?!

אפשר וקל, כמובן, לפנות אל החוק והמשפט. סעיף 1 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי (שנחקק טרם היה הנ"ל רופא אפילו) קובע: "ביטוח הבריאות הממלכתי לפי חוק זה, יהא מושתת על עקרונות של צדק, שוויון ועזרה הדדית". ובסעיף 3ה': "שירותי הבריאות יינתנו תוך שמירה על כבוד האדם, הגנה על הפרטיות ושמירה על הסודיות הרפואית".
חוק זכויות החולה (שאף הוא קדם להסמכתו של הנ"ל כרופא), עוסק כל כולו בזכויות המטופלים, כפי שניתן ללמוד משמו, וממטרתו המוגדרת בסעיף 1: "חוק זה מטרתו לקבוע את זכויות האדם המבקש טיפול רפואי או המקבל טיפול רפואי ולהגן על כבודו ועל פרטיותו." (ההדגשות בציטוטים משני החוקים הוספו). וכדאי גם לציין במיוחד את סעיף 4א' לחוק, האוסר על אפליה בין מטופלים "מטעמי דת, גזע, מין, לאום, ארץ מוצא, נטייה מינית, גיל או מטעם אחר כיוצא באלה" – מהו איסור על אפליה אם לא דרישה מובהקת של צדק?

המשך »

במסגרת מבצע סוף השנה של הוצאת רסלינג, ניתן עד 31.12.2021 לרכוש את ספרי “זכויות אדם – מבוא תאורטי” בהנחה של 40%, עם קוד קופון:  SNZGKM5P  באתר ההוצאה.
יש להעתיק את הקוד למקום המיועד לקופון בסל הקניות.

פליישמן בצרות מאת טאפי ברודסר-אקנר. מאנגלית: טל ארצי. תכלת, 2021, 378 עמ'.

‘פליישמן בצרות’ הוא ספר מתעתע. הוא מתחיל עם העולם החדש – שוק הבשר – שנפתח באפליקציית ההיכרויות בפני הגרוש הטרי טובי פליישמן: חגיגת תיאורי מין בסגנון שקצת מזכיר את 'מה מעיק על פורטנוי' של פיליפ רות'. אבל מתפתח לספר שמדבר באופן רחב יותר על גירושים ולכן כמובן על נישואים. גם בשלב זה, לפני החלק השלישי של הספר, עדיין סיכמתי אותו לעצמי בלא יותר מ"נחמד". קצב טוב, שנון במידה, מהנה אך לא מסעיר או עמוק במיוחד. אבל בחלק האחרון, גבירותי: מהפך! זווית הראייה על הדברים ועל הדמויות לא רק משתנה, היא ממש מתהפכת. אולי אפילו באופן קצת חד מדי, של 180 מעלות, במיוחד ביחס לנפח המצומצם יחסית מבחינת מספר הדפים, אבל בכל זאת מעביר ביעילות את המסר שלכל דבר יש שני צדדים. ובעיקר את זה שכשנישואים מתפרקים, שני הצדדים יכולים להציג אודותיהם, מנקודת מבטם, נראטיב מאד שונה ואפילו הפוך. איך קרה שנישואיהם של טובי, רופא מומחה למחלות כבד, ורייצ'ל, סוכנת שחקנים וציידת כשרונות, שהתחילו כה נפלא – מסתיימים כה נורא? תלוי את מי שואלים. מה שבטוח, הפליישמנים שניהם בצרות.

המשך »

סליחה היא overrated. סובלת מהערכת יתר. איכשהו נכנסה לתרבות העכשווית הגישה הפסיכולוגיסטית, אולי ניו-אייג'ית במקורה, שלסלוח זה ממש הכרחי. לא חשוב באיזו פגיעה מדובר, וגם לא משנה אם בכלל ביקשו ממך סליחה והתנצלו (באמת). הסליחה, ממתיקים סוד פומבי באזנינו – היא בכלל בשבילך, הנפגעת! שלא תיוותרי חלילה עם כעס במערכת. הרי אין לך מושג אילו שמות מחולל הכעס בגופך ובנפשך. תסלחי, תסלחי.

ובכן, ממש לא מוכרחים. לא מוכרחים לסלוח, לא על כל פגיעה קשה צריך למחול, וכעס לא רק שלא יהרוג אותך אלא יכול להיות לו תפקיד מאד חיובי (כמו למשל לבקש צדק), גם אם אולי יותר נעים לפעמים בלעדיו. לא על הכל אפשר או צריך לסלוח, לא לכולם מגיע שיסלחו להם, הסליחה אינה חיונית כדי "לשחרר" או "להתקדם" (עוד שתי מלים מאוסות), ואפשר לשקם את חייך גם מפגיעה אנושה, ואפילו לעבור תהליך של ריפוי – בלי לסלוח.

המשך »

כשפרצה הקורונה היה רגע בזמן שבו התחושה היתה שיש דברים שישתנו לתמיד. מהר מאד התברר שהאנושות חוזרת לסורה וההרגל חזק מכל. יש מה לומר על מדיניות הממשלה "לחיות עם הקורונה" (עבור לא מעטים זה "למות עם הקורונה"), אבל כאן אני רוצה לכתוב על משהו אחר, שהמחשבות עליו מלוות אותי מאז התחיל הניסיון לחזור לשגרה.
הקורונה העבירה פעילויות רבות להיוועדות מרחוק. לא אתייחס כאן לכל השאלות של העבודה מהבית, אלא לכנסים, הרצאות וישיבות שהתקיימו בזום ובכך הגבירו מאד את הנגישות שלהם לציבור שבאופן רגיל מתקשה להגיע אליהם, להשתתף, ללמוד וליהנות. אנשים שמתקשים לצאת מהבית מסיבות בריאותיות אבל גם אנשים רבים שפשוט גרים רחוק, בפריפריה, ובמשך תקופה יכלו מביתם לקחת חלק בכנסים, או לשמוע הרצאות, שברגיל אינם יכולים להגיע אליהם. שלא לדבר על כנסים בינלאומיים שנערכו בזום (וכשאורגנו מישראל התקיימו אחרי הצהריים כדי להתאים לשעות הבוקר מעבר לים, כך שגם אנשים עובדים יכלו לצפות ולהשתתף).

ברור שלקיום כנסים, הרצאות וישיבות מרחוק יש גם חסרונות. אין תחליף לקשר הבלתי אמצעי בין אנשים. בכנסים לעיתים קרובות הערך המוסף מתקבל דווקא מהמינגלינג הפחות רשמי בהפסקות. אבל היתרונות שבהנגשתם לאוכלוסייה כולה ושיתופה עולים פעמים רבות על החסרונות. כל זה הולך ונעלם עם החזרה לשגרה, שבה כנסים והרצאות חוזרים להתקיים באולמות, כמעט תמיד באזור המרכז. ומי שגרים רחוק, או אנשים עם מוגבלויות שונות – שבים להיות מודרים מהם. חבל שאנחנו לא משמרים את השינויים לטובה שהביאה אתה הקורונה. הכורח הוא אבי ההמצאה, והיינו יכולים להמשיך להפוך הכרח למעלה. מתמשכת.

תְזַכֵּנִי לְהַבִּיט עַל כֹּל סוֹבֵל, הַבָּא לִשְׁאֹל בַּעֲצָתִי, כְּעַל אָדָם,
בְּלִי הֶבְדֵּל בֵּין עָשִׁיר וְעָנִי, יְדִיד וְשׂוֹנֵא, אִישׁ טוֹב
וְרַע, בַּצַר לוֹ הַרְאֵנִי רַק אֶת הָאָדָם

לא על הוויכוח בין מתחסנים ללא-מתחסנים אני מבקשת להתעכב ביחס לדבריה של פרופ' שרון עינב מ'שערי צדק', אלא על השאלה החשובה של חמלה ברפואה. לפני זמן מה כתבתי רשימה שכותרתה למה צריך חמלה בספרות. לא שיערתי שיש צורך ברשימה שכותרתה "למה צריך חמלה ברפואה". החיים מלאי הפתעות.

המשך »

פרשת מעצרו ומותו בכלא של הקצין מאמ"ן היא פרשה מטלטלת, הופכת קרביים וטורדת מנוחה. אין בכוונתי להתייחס לכל היבטי הפרשה מן הטעם הפשוט שאנחנו לא יודעים עליה כמעט דבר, זולת מה שמפרסם הצבא – שלומר עליו שהוא צד "בעל עניין" בפרשה יהיה האנדרסטייטמנט של השנה. וגם פיסות המידע המעטות ששוחררו לפרסום – באיחור רב, אחרי שננקטה מדיניות של הסתרה מלאה – נגועות בסתירות עמוקות. גם בין פריטי המידע שהצבא עצמו פירסם בנקודות זמן שונות וגם בין הודעות דובר צה"ל לדברי הרמטכ"ל, שאליהם אתייחס להלן. הכתבים והפרשנים הצבאיים בכל כלי התקשורת נתונים אף הם לחסדי המידע שמשחרר הצבא, בלי לדעת אם המידע נכון או שמא מדובר בדיסאינפורמציה מכוונת (אני מציעה להיגמל מעידן התמימות של ההנחה שדובר צה"ל אמין). ולמרבה הבושה אין לכתבים אלה היושרה המינימלית לתת את הגילוי הנאות הזה: שאין להם שום אפשרות לבצע תחקיר אמיתי ולהצליב מקורות כפי שדורשת עבודה עיתונאית רצינית, ולמעשה הם מדקלמים את הודעות הצבא ומדבררים אותו כאילו היו קבלני משנה של דובר צה"ל. או לא כאילו. טוב, הם תלויים בדובר צה"ל לעיסוקם, והצבא – כפי שאנחנו יודעים ולמדנו שוב בפרשה הכאובה הזאת – יכול להיות נקמן ואכזרי מאוד.

המשך »

מאיה ערד היא סופרת שאני אמביוולנטית לגביה. מצד אחד, אני ממשיכה לקרוא כל ספר שהיא מוציאה, והספרים האלה תמיד קריאים מאד, כתובים טוב למדי, מהנים בדרכם, ולמרות שבעיני הם קריאה מאד קלילה, לא נעדר מהם ממד של תחכום. אבל מצד שני, הו מצד שני – אני תמיד מסיימת את ספריה בלי שנשאר לי מהם שום דבר. לא תובנה, לא משקע, לא משהו להרהר בו. בוודאי שלא עונג עמוק מהסוג שספרות טובה מספקת, גם כשהיא עוסקת בנושאים קשים. נאדה. כבר די מזמן הגעתי למסקנה שהסיבה העיקרית לכך שאני לא באמת אוהבת את ספריה היא שערד היא סופרת חסרת חמלה לחלוטין כלפי דמויותיה.

המשך »

רשות הדיבור הבלעדית בפוסט הזה לג’ודית לואיס הרמן. ציטטתי כאן לא אחת מספרה פורץ הדרך והחשוב ‘טראומה והחלמה’, שזאת תהיה רק הגזמה מועטה לומר שהוא שינה את חיי. מובאים כאן עכשיו כמה קטעים ביתר אריכות. היום רק לואיס הרמן תדבר.

המשך »