Feeds:
פוסטים
תגובות

בממלכת החולים

מאמר שלי בכתב העת אלכסון.

מסע אישי ארוך בעולם הרפואה, המחלה, הטיפול וההתמודדות מגלה את כשלי הרפואה ומבוכיה, את הצורך לחנך את הרופאים, ואת שערי החסד שעל כולנו לפתוח ולהיפתח אליהם.

הדרכון הבריא לעולם זמני הוא. למעשה, כולנו מחזיקים כל הזמן באזרחות כפולה: זו של ממלכת הבריאים וזו של ממלכת החולים, אבחנה שטבעה סוזן סונטג בספרה המחלה כמטאפורה (בתרגום יהודה לנדא. אלה השורות הפותחות את הספר):

המחלה היא הצד החשוך של החיים, האזרחות המעיקה יותר. כל הנבראים מחזיקים באזרחות כפולה – בממלכת הבריאים ובממלכת החולים. אף-על-פי שכולנו מעדיפים להשתמש בדרכון הטוב, במוקדם או במאוחר חייב כל אחד מאתנו – לפחות לזמן מסוים – להזדהות כאזרח של המקום האחר ההוא.

להמשך המאמר בכתב העת “אלכסון”.

מותה של ההסכמה מדעת

הסכמה מדעת (informed consent) לטיפול רפואי, המעוגנת בסעיף 13 לחוק זכויות החולה, אמורה להיות כשמה – מדעת. מתוך ידיעה. מיודעת. informed…אם לא נותנים לחולים אינפורמציה אודות הפרוצדורה שמתכוונים לבצע, הסיכונים שיש בה והחלופות לה – היא איננה כזאת. להחתים על טופס בלי להסביר זה לצאת ידי חובה (וגם לא מתיישב עם זה שבאותו טופס כתוב “לאחר שהסברתי לחולה”…), זאת לא הסכמה מדעת.
אבל רגע, אני שואלת את עצמי תמיד כשמגישים לי את הטופס לחתימה (טופס המלא בתניות על פרוצדורות נוספות אפשריות): אם אסרב להסכים לחלקים מסוימים המנויים בטופס ההסכמה – מה תהיה התוצאה? לא יבצעו את הפרוצדורה. אז איזו ברירה יש לי בעצם? ואיזו מין "הסכמה" זאת?

informed consentכן כדאי לדעת שלפעמים אפשר להסכים חלקית ולמחוק את אותם משפטים שאינכם מסכימים להם. כך, למשל, כשמתאשפזים מתבקשים לחתום על הסכמה כללית לטיפול בבית החולים. מעבר לכך שחלק מההסכמות הן אופציונליות (למשל, האם לתת מידע למתקשרים מבחוץ אודות עצם אשפוזך בבית החולים הנ"ל) וניתנת אפשרות מובנית להסכים להן או לא, אישית מחקתי שם חלק מהמשפטים (בעיקר אלה המדברים על ויתור גורף על סודיות רפואית, גם לעתיד).

אבל מותה הרשמי של ההסכמה מדעת, כך נראה, הוכרז סופית בתכנית "המקור" עם גיורא איילנד. שבה הוא חשף כיצד רופאים פשוט לא מיידעים את חוליהם. לא אודות הסיכונים שבפרוצדורות שהם רוצים לבצע בהם ולא בחלופות להן. יש להגיע לרופא אחרי שלמדתם היטב את מצבכם הרפואי, הזהיר איילנד. כן, מי שמסוגלים לכך. ומי שלא? האם לחולים עם פחות אוריינות רפואית הרופאים לא חבים את חובת היידוע והטיפול הנאות?
אחרי שצפינו בתכנית המצמררת הזאת שוב אי אפשר לדבר על “הסכמה מדעת”. לא הסכמה ולא מדעת.

חיים קטנים מאת האניה ינגיהארה. מאנגלית: אמיר צוקרמן. מחברות לספרות 2018, 638 עמ’.

הספר הזה נכנס מתחת לעור, אל מחזור הדם, רודף את קוראיו. כן, אפשר לומר שזהו רומן ש"יהלום בכם" כפי שנכתב מפי הניו-יורקר על כריכתו. והתחושה שגיבוריו נהפכים לחלק מחייה של הקוראת, מלווים אותה גם מחוץ לדפיו כאילו היו גם חבריה שלה, ודאי מעידה על עוצמתו.

המשך »

היועמ”ש והבחירות

היועץ המשפטי לממשלה איננו מתכוון לפרסם סמוך לבחירות את החלטתו האם יש להעמיד את נתניהו לדין, מחשש שהודעה כזאת תהיה בגדר התערבות בבחירות, או למצער מראית עין כזאת. כמובן שלהחלטה כזאת יש פוטנציאל של השפעה על הבחירות. אבל האם להחלטה לא לפרסם את ההכרעה אין השפעה על הבחירות?… ודאי שיש. המשמעות שלה היא שכשנבקש באפריל לממש את זכות הבחירה שלנו כאזרחים, לא יהיה לפנינו מרב המידע הרלוונטי כך שנוכל לבצע בחירה מושכלת וחופשית. השאלה האם ראש הממשלה המיועד מטעם הליכוד יעמוד לדין היא שאלה דרמטית וקריטית. זה מידע שחייב להיות לפנינו – האזרחים, מקור הסמכות של השלטון – עת אנו ניגשים לבחור.
“כשהאמת אינה חופשית, החופש אינו אמיתי”, אמר ז’אק פרוור. ההחלטות שלנו צריכות להיות מיודעות, אחרת אנחנו סוברים בטעות שהפעלנו חופש בחירה בעוד שלמעשה פעלנו בעיוורון. 

המשך »

האמנות מנצחת את המוות

לפעמים אני חושבת על המקריות שבה אנחנו מכירים אנשים מסוימים פשוט כי אנחנו חיים באותו זמן. לו היינו חיים בתקופה אחרת לא היינו מכירים אותם. ומכירים אחרים.

ואז אני חושבת על האופן שבו הספרות מזמנת לנו היכרות עם סופרים בני תקופות אחרות. שמתו מזמן (או פחות מזמן). נכון, לא נוכל לקרוא את הספרים שיראו אור אחרי שנמות. כמה חבל!… זה לא הולך לשני הכיוונים. אבל אנחנו כן יכולים לקרוא את הספרים שהתפרסמו הרבה לפני שנולדנו (רק תלוי כמה זמן יש לנו). זה כמובן מאפיין אמנות בכלל. אבל אני מדברת על ספרות כי היא קרובה ללבי במיוחד.

חשבתי על זה שוב היום, כשסיימתי לקרוא את קובץ הסיפורים (עב הכרס) של לוסיה ברלין “המדריך לעוזרות הבית”. אפשר לומר המון על ברלין ועל הכתיבה המדויקת והמחשמלת שלה. אבל עדיף פשוט (לרוץ) לקרוא. אסתפק בכך שמדובר מבחינתי בתגלית בסדר גודל של ריימונד קארבר. לא פחות. וזה שאני יכולה להכיר סופרת כמו לוסיה ברלין 14 שנים לאחר מותה, ולהתוודע אל יצירתה – זה ניצחון קטן על המוות.

לוסיה ברלין, המדריך לעוזרות הבית – סיפורים נבחרים. עורך: סטיבן אמרסון. פתח דבר מאת לידיה דייוויס. מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי. הוצאת אסיה, 2018, 589 עמ’.  

רופאים: תזדהו!

פוסט אשפוז
אפשר גם אחרת, יש אפילו מה לאכול, אבל רופאים צריכים להזדהות בפני החולה.

הפעם שהיתי במחלקה השנייה (לקודמת לא הייתי חוזרת בעד כל הון שבעולם), והטיפול היה בהחלט שונה. כידוע, מי שקובע את רוח המחלקה הוא המנהל שלה. (ובמרפאה: הרופא. זאת הסיבה שהמרפאה המקומית נראית כפי שהיא נראית. ולא לטובה אם מישהו לא הבין). אז אפשר גם אחרת.

המשך »

בממלכת החולים

בשנים האחרונות הדרכון של ממלכת החולים לא מאופסן במגירה. הוא כל הזמן בתוקף, ונוכחותו מורגשת בכל יום. אבל יש זמנים שבהם הוא משתלט ודוחק לחלוטין את הדרכון הבריא. כשאת שבה ו"מפעילה" את האזרחות האחרת שלך, של ממלכת החולים – עוד לפני שאת מופשטת מבגדייך (כדי להקל על הדה-הומניזציה שתעברי), את מופשטת מהפרטיות שלך ומכבודך.

המשך »