Feeds:
רשומות
תגובות

שאלת האשמה

רשימת האימהות מאת גלי מיר-תיבון. עם עובד 2017, 263 עמ'

פשע נורא עומד במרכז הספר הזה. פשע שאודותיו נחקרים בבוקרשט באפריל 1945 שניים ממנהיגי היהודים ברומניה בתקופת השואה, זיגפריד שמעון יגנדורף ומיכאיל דנילוב, ניצולים בעצמם. הראשון מהנדס, השני עורך-דין. הפרוטוקולים של החקירות, מטעם "בית המשפט של העם" במסגרת "חקירת פשעים נגד האנושות במלחמת העולם השנייה" – מרכיבים חלק ניכר מספרה של מיר-תיבון.
את הפרוטוקולים שוזרים קולותיהן וסיפוריהן של נשים ושל ילדה, שעבורן לא היה זה נראטיב היסטורי-משפטי, אלא החיים עצמם. והיכחדותם של החיים.

המשך »

כוחה המרפא של הספרות

למה לך להיות מאושרת אם את יכולה להיות נורמלית? מאת ג'נט וינטרסון. מאנגלית: מיכל אלפון. חרגול/מודן 2017, 207 עמ'.

הסופרת ג'נט וינטרסון כתבה ממואר על ילדותה, על מאבקה להיות מי שהיא, ועל החיפוש אחר חירות אישית, זהות מינית, שפיות ואהבה.

המשך »

כל אדם הוא חצי אי

שלום לקנאים מאת עמוס עוז. כתר 2017, 131 עמ'.

הספרון שלום לקנאים אוחז שלוש מסות קצרות, או "שלוש מחשבות" כלשון כותרת המשנה של הספר. החוט המקשר שלהן, הרופף לעיתים, הוא הקנאות והנוגדנים הדרושים לה.

המסה השנייה, "אורות ולא אור" – עניינה יהדות כתרבות. הפלורליזם והסובלנות הנדרשים, היחס בין חדש לישן, ומידת האמפתיה הצומחת מן העובדה הפשוטה שכל אחת ואחד מאתנו יודעים כאב מהו. המסה הקצרצרה השלישית – "חלומות שמוטב לישראל למהר ולהשתחרר מהם" – עניינה חיים ומוות. למדינת ישראל, וגם ולהרבה מתושביה כפרטים. פותח עוז ואומר מיד:

המשך »

להיות שם

השתיקות מאת יובל ירח. זמורה-ביתן 2016, 560 עמ'.

על הספר הזה צריך להגיד תודה. כי יכולתו של ישראלי צעיר לברוא עולם ספרותי המספר את סיפור חייה של ניצולת שואה באופן שבו הוא עושה זאת – היא לא פחות מפלא. שמולו אין אלא להשתאות.
אם אחת השאלות טורדות המנוחה בזמננו היא איך ישתמר זיכרון השואה אחרי שאחרוני שורדיה ילכו לעולמם, ולא נזכה עוד לעדויות מכלי ראשון – הספר הזה נותן לנו את אחת התשובות האפשריות. הנה, למשל כך.

המשך »

למה צריך בכלל מתווך?

שערוריית הצוללות, שמאיימת להטביע בקרוב את כל מי שהיה מעורב בה, נכנסה היום לשלב חדש וקריטי. עם חתימתו של מיקי גנור על הסכם עד מדינה, יש סיכוי גדול שנחזה כאן בפרשיית השחיתות הגדולה ביותר ever. שצריכה לחולל כאן לא פחות מרעידת אדמה. זאת הפרשה שרק לפני חודשים ספורים הצהיר היועמ”ש ש”אין בה חשדות לעבירות פליליות”…

אני נזכרת בימים אלה במחזה ‘כולם היו בני’ של ארתור מילר. אמנם כאן, להבדיל, רכשו ציוד מתקדם מאוד, אבל עוגת התקציב מוגבלת כידוע. כשרוכשים כמות לא נחוצה של צוללות מתקדמות, לא נשאר תקציב למגן נגמ”שים שנכנסים לעזה. זה המחיר שאנו משלמים לא רק במינהל תקין אלא בדם, על תאוות הבצע של כמה מקורבים שהכניסו לכיסיהם עמלות אסטרונומיות במחיר הביטחון שלנו. הכול לכאורה כמובן.

לי יש רק שאלת תם מקדימה: למה בכלל צריך מתווך בעסקאות כגון אלה?? מדוע משרד הביטחון לא עובד ישירות מול הספקים שלו בעסקאות רכש? מדוע הוא מאפשר לכל מיני מתווכים מפוקפקים לגזור קופון שמן על עסקאות שנעשות לכאורה למען ביטחוננו?

גוש סער-אבן

ממש בתחילת הקשר בין הפוליטיקאי גדעון סער לבין העיתונאית גאולה אבן, התייחסתי לבעייתיות האתית בכך שאבן ממשיכה לעסוק בתחום הפוליטי בנסיבות אלה. כאשר כל מלה שהיא אומרת או בוחרת שלא לומר, יכולה להיות מושפעת מהאינטרסים של בן זוגה, או לפחות ליצור מראית עין כזאת. ומראית העין אף היא חשובה בעניינים אתיים של ניגוד עניינים. למעשה, לא סתם התייחסתי אלא הקדשתי לנושא ב-2012-2013 לא פחות משלושה פוסטים (מיד הקישורים).

המשך »

המאבק שלי III, II, I מאת קרל אוּבֶה קְנַאוּסגוֹרד. מנורווגית: דנה כספי. מודן.

אני נמצאת בעיצומה של הקריאה בכרך השלישי של היצירה האוטוביוגרפית 'המאבק שלי', של הסופר הנורווגי קרל אובה קנאוסגורד, וממשיכה ליהנות מכל עמוד. קנאוסגורד הוא סופר שעוטר בפרסים רבים וזכה השנה בפרס ירושלים היוקרתי. אבל לא רק שקשה לי לכתוב על היצירה הזאת, קשה לי אפילו לשים את האצבע על מקור הקסם שמהלך על קוראיו 'המאבק שלי'. אולי השילוב בין זכוכית המגדלת שתחתיה שם קנאוסגורד את חייו, על פרטי הפרטים הקטנים שלהם שהוא מתאר, עם ה-zoom out לתובנות מרהיבות שהוא מעניק לנו מדי כמה עמודים. תובנות שנדמות בעיני לחלונות שהוא פותח ובעדם נשטף העולם הנקרא, ודרכו גם עולמה של הקוראת, באור בהיר וצח.
למשל, בכרך השני הוא כותב:

המשך »