Feeds:
רשומות
תגובות

הפטריוטים מאת סאנה קרסיקוב. מאנגלית: אמיר צוקרמן. מחברות לספרות / כנרת, זמורה-ביתן, דביר 2017, 592 עמ'.

Patriots

תוך כדי קריאת הספר הזה התלבטתי ביני לבין עצמי איך נכון יהיה לכנות אותו. מרשים? חזק? גדוש? ספר שקשה להאמין שהוא רומן הביכורים של המחברת? (קדמו לו סיפורים שפירסמה). אך לא פחות מכך נאבקתי למצוא את הרגש המתאים מתוך שלל הרגשות שמעוררת הקריאה בו. ככל שהתקדמתי בקריאה התבהרה לי לפחות השאלה האחרונה: הרגש העיקרי שהתעורר בי בעקבות הפטריוטים הוא עצב עמוק. עצב על דור שהלך שבי אחרי אוטופיה שלא היתה אלא שלטון טוטליטרי אכזרי, הרומס את האדם ואת כל היקר לו.

המשך »

Henry Marsh, Do No Harm: Stories of Life, Death and Brain Surgery. Weidenfeld & Nicolson 2014, 289 pp.

DoNoHarmהנוירוכירורג הבריטי הנרי מארש כתב ספר המבוסס על הפרקטיקה שלו. סיפורי מקרים: 25 פרקים וקודה מסיימת. כל אחד מהפרקים נקרא על שם הבעיה הרפואית העומדת במרכזו, שבה הוא נקרא לטפל. שזורים בהם פה ושם גם סיפורים על נסיונו מהצד של החולים. דומני שהחריג היחיד לכותרות הפרקים הוא הפרק הנקרא היבריס (Hubris). מה שניתן לתרגם, מן היוונית, כ"יוהרה"; בפרט זו הנובעת מאי-ידיעת מקומו של האדם בעולם. זו כמובן אינה בעיה רפואית אלא אנושית, ובהקשר של הספר – בעייתו של הרופא ולא של החולה. 

המשך »

איך לא לנהוג במטופלים

יין יאנגאחרי כמה שנים טובות של חיפוש מזור, גם במערכת הרפואית הקונבנציונלית וגם ברפואה אלטרנטיבית, צברתי כמות כוויות ראויה לציון ממטפלים שלא ראויים לשמם. על בעיות המטפלים ברפואה הקונבנציונלית כתבתי לא מעט, ועוד אכתוב. הפעם אני מקדישה רשימה לבעיות קשות של מטפלים אלטרנטיביים שנתקלתי בהם. רשימה חלקית ולא ממצה… יש לציין כי לא מדובר בשרלטנים (אף שיש גם מאלה לא מעט), אלא במטפלים שייתכן כי יודעים את מלאכתם (לא תמיד יכולתי לבחון זאת, שכן נסתי כל עוד רוחי בי בגלל ההתנהגויות שיתוארו). אלא שכדי להיות מטפל או מטפלת טובים אין די לשלוט בגוף ידע מקצועי כלשהו. לרוב המטפלים שנתקלתי בהם לא היה מושג באתיקה מקצועית הנדרשת מהם, ופעמים רבות גם לא בתקשורת אנושית ומכבדת עם פציינטים (ובני אדם בכלל). האמפתיה לא תמיד נכחה, שלא לדבר על חמלה. את הכוויות האישיות שלי (הכול קרה!) המרתי כאן לרשימת כללים וטיפים איך לא לנהוג במטופלים. כמובן שהרשימה יפה גם למטפלים קונבנציונליים. אך שבעתיים למצב שבו אדם מגיע לטיפול פרטי אצל מי שאמור להיות בעל גישה “הוליסטית” ואחרת (אלטרנטיבית). הרשימה יכולה לסייע כמובן גם למטופלים: כשאתם נתקלים בהתנהגות כזאת, ובעיקר אם היא נמשכת אחרי הערה מצדכם – אל תמשיכו ב”טיפול”! טוב לא ייצא ממנו. מגיע לכם יותר.

המשך »

אפשרות המעבר

חוצָה את הקו מאת נֵלָה לַרסֶן. תרגום מאנגלית ואחרית דבר: תמר משמר. עם עובד 2017, 167 עמ'.

ברוח סוכות, הנה ספר שעוסק במעבר או בחציה (שמו במקור האנגלי הוא Passing, והתרגום העברי לכותר לוקה בהסבר-יתר וקישוטיות מיותרת, ולא בפעם הראשונה). המעבר הוא נושא שעסקתי בו ברשימתי הקודמת, שבה הצעתי כי סוכות כחג שאנו מציינים בו מעבר, יכול לשמש "תרגול" של מעבר מן הקבוע-יציב לארעי-רעוע באופן מבוקר ומוגן; בעוד שבחיים מעבר כזה נופל עלינו פעמים רבות בחטף מטלטל.

המשך »

גם בלי לשבת בסוכה, אפשר להרהר על משמעות מרכזית שחג הסוכות מכוון אותנו אליה. המעבר מהדיור היציב והקבוע אל משכן ארעי מבקש מאתנו התבוננות באותו “יציב” ו”קבוע”, ובעיקר במעבר ממנו ואליו. זוהי דרך מבוקרת, אולי מוגנת, לעשות את המעבר הזה ואת ההתבוננות שהוא מציע ומאפשר. כי החיים, בדרכם, הרבה פחות צפויים. והיציבות שלהם, או נכון יותר אשליית היציבות שלהם, נפרמת בדרך כלל בחטף, ללא הכנה. הקליפה הדקה מתבקעת. ואז אנו מטולטלים, לא מבינים, מתקשים לעכל את הארעיות, את הרעיעות, את העובדה שדבר לא יחזור להיות יציב, כנראה משום שאף פעם לא באמת היה. 
כה כמהים אנו להחזיר אל חיינו את הקביעות, את היציבות והביטחון של השגרה. אבל תמיד מבעבעת מתחתיה הארעיות, הרעיעות, של עצם קיומנו בעולם.
אולי סוכות הוא חג המלמד אותנו ענווה.

המשך »

החצי הריק של המבחנה

ילד משלָךְ: מאחורי הפרגוד של טיפולי ההפריה בישראל מאת שרית מגן. כנרת זמורה-ביתן, 2017, 222 עמ'.

ספרה של שרית מגן הוא ספר חשוב ופוקח עיניים. מטריד במובן הטוב של המלה. אחד הקשיים הגדולים שעומדים בפני ניסיון להציג באופן מפוכח את תעשיית הפריון ולשאול עליה שאלות קשות, הוא ההסטה המיידית אל התחום האמוציונלי. כפי שאומר לה רופא כששאלה אותו למה לבצע טיפולים חסרי סיכוי: "קל מאוד לדאוג שילדים של אחרים לא יוולדו". מגן, שעברה על בשרה טיפולי הפריה, חסינה כביכול בפני האישום המוטח במי שמעיזים לבקר את התעשייה הזאת. אבל בצדק היא כותבת:

המשך »

שאלת האשמה

רשימת האימהות מאת גלי מיר-תיבון. עם עובד 2017, 263 עמ'

פשע נורא עומד במרכז הספר הזה. פשע שאודותיו נחקרים בבוקרשט באפריל 1945 שניים ממנהיגי היהודים ברומניה בתקופת השואה, זיגפריד שמעון יגנדורף ומיכאיל דנילוב, ניצולים בעצמם. הראשון מהנדס, השני עורך-דין. הפרוטוקולים של החקירות, מטעם "בית המשפט של העם" במסגרת "חקירת פשעים נגד האנושות במלחמת העולם השנייה" – מרכיבים חלק ניכר מספרה של מיר-תיבון.
את הפרוטוקולים שוזרים קולותיהן וסיפוריהן של נשים ושל ילדה, שעבורן לא היה זה נראטיב היסטורי-משפטי, אלא החיים עצמם. והיכחדותם של החיים.

המשך »