Feeds:
רשומות
תגובות

משלג תמיד למדתי שיעור בנוכחות. חברת הנפש שלי כמעט 13 שנים תמיד היתה גם סוג של יוגית. מעצם כלביותה, אבל גם הודות למזגה הטוב באופן יוצא דופן. זכרונות מהעבר אולי יש לכלבים, לפחות בדמות הטבעות טראומתיות (פחד לחזור למקום שבו חוו חוויה לא נעימה או מפחידה). אבל תפיסה של עתיד ומודעות אליו – לא. לכן הם מצויים בהווה. עם כל מה שהוא מביא. שמחה והנאה כמו כאב וחוסר נוחות. הם נוכחים עם מה שנמצא כאן ועכשיו. כעת, כששלג נוטה למות בגלל גידול סרטני אלים ביותר, ואני מלווה אותה בתהליך המייסר הזה, היא מנהירה לי כמה שיעורים באופן מיוחד.

המשך »

ומשפטיזציה כאבקת כביסה

מזווית מסוימת, במה שקורה כעת לנתניהו אין שום חדש. זהו הסיפור הישן מאוד על השיעור הכואב של מגבלות הכוח. אף כי כנראה השיעור לא באמת נלמד כאן, ולכן גם הנפילה תהיה כה כואבת (לו).

המשך »

סבלם של אחרים

התאבדותה של טובי בראונינג, מפתחת שיטת 'עוצמת הרכות', היא ארוע עצוב ומטלטל, ככל התאבדות. אך מעבר לכאב העצום שגרם הארוע הזה לבני משפחתה, חבריה הקרובים ותלמידיה הרבים, שאני משתתפת בצערם העמוק – זהו ארוע מטריד ברמות נוספות, החורגות מהטרגדיה הפרטית. הראשונה קשורה למסר שזה מעביר לגבי טיפול בכלל, יומרותיו, מגבלותיו של המטפל והצניעות שהוא נדרש לה. השנייה – להחלטה שקיבלה המשפחה (כך על פי הדיווח התקשורתי), לא לספר את דבר מותה לאמה הקשישה.

המשך »

החודש ימלאו 50 שנים לאימוצן של שתי האמנות הבינלאומיות המרכזיות לזכויות האדם: האמנה הבינלאומית בדבר זכויות אזרחיות ומדיניות (ICCPR), והאמנה הבינלאומית בדבר זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות (ICESCR). שתי אמנות אלה אומצו בעצרת הכללית של האו"ם ונפתחו לחתימה ולאשרור ב-16 בדצמבר 1966. הן נכנסו לתוקף עשור לאחר מכן, ב-1976, משהצטרפו אליהן המספר הנחוץ של מדינות שנקבע בהן לצורך כך. יחד עם ההכרזה האוניוורסלית לזכויות האדם מ-1948, נחשבות שתי אמנות אלה למגילת זכויות האדם הבינלאומית (International Human Rights Bill).

המשך »

בינואר 2008, כשהילרי קלינטון וברק אובמה התמודדו בפריימריס של המפלגה הדמוקרטית בארה”ב, כתבתי כאן: “אני תוהה לְמה האמריקנים מוכנים פחות: לנשיאה אשה או לנשיא שחור”.  בבחירות הנוכחיות, שטרם התאוששנו מהן, ירדה לטמיון התקווה שלראשונה תכהן בארה”ב, ותנהיג את העולם החופשי, נשיאה אשה.

המשך »

יהדות כאתיקה של אחריות

לרפא עולם שבור: החיים כקריאה לאחריות, מאת יונתן זקס. מבוא מאת בנימין לאו. מאנגלית: צור ארליך. מגיד 2010, 389 עמ'.

פרופ' יונתן זקס, שהיה הרב הראשי של בריטניה, הוא הוגה דעות בעל שיעור קומה, המפגין ידע נרחב ומעמיק בתחומים שונים. לא פחות מכך, הוא מציג גישה מלאת מצפון וחמלה לבני אדם, לחיים וליהדות כפי שהוא רואה ומפרש אותה. יהדות המגלמת קריאה לאחריות אישית וחברתית, תיקון עולם בשיתוף עם בוראו; שעל פי זקס, מזמין אותנו להיות "שותפים במעשה בראשית". הטענה הרדיקלית של הפרשנות שהוא מאמץ היא כי "הבריאה היא הסימפוניה הבלתי-גמורה של אלוהים, והוא הטיל עלינו להשלימה". מכאן שגם הפרדוקסים הידועים של אל כל יכול ושכולו טוב אינם אלא פרדוקסים לכאורה. זה לא שאלוהים לא יכול, זה שהוא רוצה אותנו כשותפים. הוא מטיל עלינו משימה. להכיר במשימה הזאת ובייחודיות שבה היא מתגלמת בחיינו – למצוא את אותו "דבר שאיש מלבדנו אינו יכול לעשות" – זהו הייעוד שלנו. מה שאנו נקראים לגלות ולהגשים. לא קל, ולעיתים אי אפשר לעשות זאת לבד ("אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", הוא מצטט בהקשר זה). אך זה הדבר שייתן לחיינו משמעות ותשוקה. כל אחת מאיתנו נמצאת פה לשם מטרה, שרק היא יכולה להגשים.
כמה חסר אצלנו אינטלקטואל דתי כזקס. וכמה נחוץ הוא ספרו לשיח הציבורי כאן. כמים קרים על נפש עייפה.

המשך »

מי כאן המתנשאים

ההימנעות ההפגנתית של ח”כ איימן עודה והרשימה הערבית המשותפת מלהגיע ללווייתו של פרס הציתה ויכוח סוער בתוך מה שניתן לכנותו “שמאל”. היו מי שהצדיקו או לפחות הבינו לגמרי את הצעד, בשל ההיסטוריה של פרס. היו מי שהתאכזבו וביקרו, או לפחות סברו שנעשתה כאן טעות. העובדה שאבו מאזן כן הגיע הוסיפה עוד כמה זרדים למדורה, משני הצדדים.

המשך »