Feeds:
פוסטים
תגובות

ללא בולמי זעזועים

בספרה היפה של אן פאצ'ט "כל המשפחות המאושרות" (תרגום תמוה לשם המקורי Commonwealth), מצאתי משפט המבטא בתמציתיות דוקרת את מה שמעוללים לאדם כאבים ממושכים ובלתי פוסקים:
"מאז חלה איבד פיקס את כל עתודות האיפוק. לא היה לו שום בולם זעזועים שיעזור לו לעבור את הבלתי צפוי".

pain3הספר, אגב, איננו על זה. הוא עוסק בכאבים אחרים של החיים. אבל המשפט הזה היה כמו מתנה שמקבלים כאשר נתקלים בניסוח קולע ופיוטי למה שאנו נאבקים איתו, למה שמשתלט על תודעתנו ומתפתל סביבה, בין אם הצלחנו לתת לו שם בעצמנו ובין אם לאו.

כי זה בדיוק מה שקורה לאורך זמן כשכאבים שאינם מרפים מאכלים אותך. מכרסמים אותך עד העצם. עד שאת מרגישה שנשארת רק עצם. אבל שלא מותיר לך עצם מעצמך… ממה שיש לך, ממה שהיה לך, זולת הכאב. אותו מוקד פועם של כאב אינסופי. ועם הכאבים נשחקות כל הרזרבות שעומדות לרשותך. שמאפשרות בזמנים רגילים להשתהות, להתעלם, להסיח את הדעת, להמשיך בסוג של חיים נורמליים. ונשחקים בולמי הזעזועים שמרככים את ארועי החיים, שמאפשרים לא להיטלטל מכל דבר. החיים עם כאבים בלתי פוסקים דוחפים אותך אל מעבר לקצה כדבר שבשגרה בכל יום. כל יום את נופלת מהקצה שלך. כל ארוע נוסף שקורה – יהא הקל ביותר – הוא בבחינת הקש ששובר את גב הגמל, שאינך יודעת מנין תגרדי כוחות להתמודד גם איתו. כי אין יותר שום משאבים שמהם ניתן לשאוב כוחות. כל היבטי החיים נהפכים לאחד: כאב.

הדמוקרטיה מתה לאור יום

"היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש;"

היה זה יוסי שריד המנוח, אם זכרוני אינו מטעה אותי, שהצהיר שביום שבו ירצו לעשות כאן טרנספר לערבים, אנחנו – השמאל – נשכב מתחת לאוטובוסים.
טרנספר אמנם לא עושים כאן (עדיין), אבל בכל פרמטר אחר הדמוקרטיה בישראל נמצאת בסכנה חסרת תקדים. לא סכנה תיאורטית או היפותטית: הדמוקרטיה שלנו נלקחה כבת ערובה על-ידי נאשם בפלילים המתבצר בבלפור, והחליט כבר מזמן לשרוף את המועדון ובלבד שלא יצטרך לשלם על מעשיו.
ואנחנו לא נשכבים מתחת לאוטובוסים (המטאפוריים). במקרה הטוב מצייצים משהו שנון בטוויטר. כמו הצפרדע שמתבשלת במים שמחוממים בהדרגה, נגלה מאוחר מדי שנשלקנו.

המשך »

עולם הולך ומצטמצם

זכורני כי לפני שנים לא הבנתי אנשים בגיל הזקנה שאמרו לי שאין להם שום בעיה שהמוות יגיע. די להם. לא הבנתי איך אפשר לרצות שכל זה ייפסק. ובעיקר איך אפשר לא לפחד.

היום אני מבינה.

המשך »

כזבי המציאות ואמת הבדיון

מבוסס על סיפור אמיתי מאת דלפין דה ויגאן. מצרפתית: רמה איילון. מודן 2019, 303 עמ'.

דלפיןלאחר צאת ספרה הקודם והמצליח מתכוננת דלפין דה ויגאן להתחיל לכתוב את הספר הבא. אבל מחסום כתיבה אימתני עוצר בעדה; עד כדי כך שהיא לא מצליחה לכתוב מלה. גם לא אימייל או רשימת קניות. מה הקשר של כל זה לכניסתה הפתאומית לחייה של ל', סופרת צללים, והקשר המשונה איתה שדה ויגאן נסחפת אליו עד שהוא משתלט על חייה? בסופו של דבר, דה ויגאן לא כותבת את הספר שתכננה. המותחן הפסיכולוגי שדה ויגאן רוקמת כאן נהפך לספר הבא, במקום זה המתוכנן. אבל הוא עוסק בהרבה יותר מזה.

המשך »

אנטומיה של חורבן

לא העזנו לדעת מאת איריס לעאל. עם עובד 2019, 235 עמ'.

"יומן אבל", חשבתי לעצמי שאקרא לרשימה הזאת על 'לא העזנו לדעת', ברפרור לספרו של רולאן בארת' בשם זה. ואז פגשתי בהתייחסויות אליו ששוזרת לעאל בין דפי ספרה, כמו גם אל 'אבל ומלנכוליה' של פרויד שהיא מתכתבת איתו רבות כאן. אולי "ספר היגון", חשבתי. "דברים משונים, סמויים ומושתקים קורים לאנשים שהיגון מכה בהם", היא כותבת. מגלה את הסמוי, מדברת את המושתק. ואז הגעתי למובאה שבה ג'וליאן ברנס מנסה להבחין בין אבל ליגון. במידה רבה, אמרתי לעצמי, זהו ממואר של אובדן. קראתי אותו בשבת אחת, שבת שובה.

המשך »

הנזק של ריבלין לשלטון החוק

אפשר להעריך את נסיונו של נשיא המדינה, ראובן ריבלין, למנוע מערכת בחירות שלישית השנה. אבל יש לומר כי הצעתו לצדדים להיכנס לממשלה "פריטטית" תוך תיקון חוק יסוד: הממשלה, כך שיאפשר נבצרות בלתי-מוגבלת של ראש ממשלה – היא לא פחות ממדהימה מנקודת המבט של שלטון החוק, וגורמת לו נזק כבד.
משמעותה היא חקיקה פרסונלית: מטעמים של קוניונקטורה פוליטית וכדי לפתור בעיה אישית של מועמד המסובך עד צוואר בכתבי אישום בכפוף לשימוע (שהחל השבוע). שהרי לו היה זז הצידה היתה יכולה לקום בן רגע ממשלה. ונשיא המדינה, הוא ולא אחר, הציע לתקן חוק יסוד לצורך כך.

המשך »

לעולם אל תיתן לי ללכת מאת קאזואו אישיגורו. מאנגלית: אלינוער ברגר. הספריה החדשה, 2019, 295 עמ'.

Ishiguroהאם "לעולם אל תיתן לי ללכת" הוא דיסטופיה? תוך כדי קריאה בו הרהרתי אם נכון יהיה לכנות כך את ספרו של אישיגורו. התשובה חיובית, אך זוהי בעיני דיסטופיה מרומזת ומתוחכמת. לא רק משום שהיא "נחבאת" בתוך רומן קולח שעומד בפני עצמו, הכתוב בעט בוטחת של אמן. גם משום שהיא איננה מתרחשת באיזה עתיד (רחוק יותר או פחות) ולאחר איזו קטסטרופה, טבעית או מעשי ידי אדם. לא מדובר בתת-הסוגה של הישרדות בעולם אחרי שהציוויליזציה הושמדה (כמו 'הדרך' של קורמק מקארתי או 'המגפה הסמוקה' של ג'ק לונדון) ולא בציוויליזציה המתפתחת לכלל מפלצת, או שמשליטים עליה עקרונות רודניים. (כמו, נאמר, '1984' של ג'ורג' אורוול, 'עולם חדש אמיץ' של אלדוס הקסלי, 'פרנהייט 451' של ריי בראדבורי, ו'מעשה השפחה' של מרגרט אטווד). הדיסטופיה של אישיגורו מתרחשת באנגליה בסוף המאה ה-20, והיא "מושתלת" בתוך העולם המוכר שלנו, כשכל שאר הפרמטרים ידועים ומוכרים לקוראים. בניכוי עיוות אחד, המביא לקיצוניות מצמררת את רעיון התכנון החברתי וממחיש מה עלול לקרות כאשר אנו זונחים את עקרונות היסוד המחייבים אותנו להוקיר את הכבוד האנושי של כל אדם ולהתייחס אל כל אדם כאל תכלית בפני עצמה ולעולם לא כאמצעי גרידא.

המשך »

חנוך אלבלק נפטר בשבוע שעבר בבית השיטה. ויהיה זה מדויק לומר עליו כי הוא מבין יחידי סגולה המשאירים אחריהם בעולם מורשת של יופי, משמעות וזיכרון. שתיוותר כל עוד יוכלו בני אדם לשמוע את קולו הנדיר. חנוך הרטיט לבבות בפיוט "ונתנה תוקף" שהלחין יאיר רוזנבלום לבית השיטה בתחילת שנות ה-90, לזכר 11 חברי הקיבוץ שנהרגו במלחמת יום הכיפורים והטראומה הקולקטיבית שנצרבה אז בלבבות. אבל את חנוך הכרתי הרבה קודם, בהיותי ילדה, כזמר נפלא במקהלת הקיבוץ המאוחד (שבה נפגשו הורי שנים קודם לכן). ומאז לא רק קולו נישא איתי אלא גם אישיותו המיוחדת וצניעותו.

שניים בלטו במקהלת הקיבוץ המאוחד עבורי באותן שנים: חנוך אלבלק ויוסף שריג. שניהם מבית השיטה. יוסף נהרג ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים. בן 29 בלבד, השאיר אחריו עושר לא ייאמן של שירה ויצירות מוזיקליות. כמו דמותו של חנוך, זכורה לי גם דמותו, ועיניו הבורקות שעה ששר.

עכשיו גם חנוך מת. ומצאתי את עצמי בשבוע הזה חוזרת עוד ועוד לביצועיו, ובעקבותיהם ליצירותיו של שריג. כמו ל'אלוהי הזריחות' שכתב יגאל שחר לחג המשק ה-35 של מעוז חיים, והלחין שריג. שיר יפהפה שהיה עבורי מאז ומתמיד "השיר של מעוז" (בה נולדתי וגדלתי עד גיל 4, ושנים לא חדלתי מלהתגעגע). בביצוע מקהלת הקיבוץ המאוחד בתקליט של שירי יוסף שיצא בעקבות ערב לזכרו שנערך אז בבית השיטה. “אלוהי החולמים וצרובי הפנים”.

"ונתנה תוקף" המצמרר נחרט בלבבות, וזוהי היצירה המזוהה ביותר עם חנוך. אבל אני רוצה להיפרד מחנוך בשיר אחר, שבו נפגשים הוא ויוסף: "האסופי", שהלחין יוסף שריג למילותיו של אלתרמן.
"כי היתה אהבת נפשותינו דרוכה ולעד לא ניתנת ולא לקוחה". היה שלום, חנוך. תודה על כל היופי שהבאת לעולם והשארת אחריך.

 


אלוהי הזריחות בביצוע מקהלת הקיבוץ המאוחד (המילים כאן).

אני ראש, לא ראשת

זה אולי יהיה לא פופולרי, אבל ההטיה של "ראש" ל"ראשת" כשמדובר באשה העומדת בראש גוף כלשהו – מגוחכת בעיני. להבדיל מתארים שיש להם צורת נקבה כמו מנהל/מנהלת (כללית) או יושב/יושבת (ראש!), ראש נקרא על שם האיבר בגוף. יש ממנו רק אחד וצורתו הדקדוקית זכר. לכן אין שום משמעות להטייתו לגוף "נקבה". עם כל הרצון המובן לתת פייט לעברית הסקסמניאקית.

exmarkמזל ש"יד" היא נקבה, אחרת היינו אולי חוזים בבקשה שיקראו לנשים לא יד ימינו אלא ידת ימינו… אבל אם יד היא נקבה איך זה שגברים  מוכתרים כ"יד ימינו" או "יד ימינה"? למה לא "ידון" ימינו/ה? זה נשמע הגיוני ממש כמו "ראשת".

רחוב מזרח מערב מאת פיליפ סנדס. מאנגלית: עודד פלד. כנרת זמורה דביר, 528 עמ'.

סנדסשלושה קודקודיו האנושיים של משולש מצטלבים במשפטי נירנברג: שני משפטנים ממוצא פולני שטבעו קטגוריות חדשות במשפט הבינלאומי ופושע נאצי המועמד לדין בגינן, ואחראי גם לרצח משפחותיהם של השניים וכן של משפחת המחבר. פיליפ סנדס, עורך-דין בריטי שעוסק במשפט בינלאומי של זכויות אדם ופרופסור למשפטים ביוניבריסטי קולג', היוצא לחקור את הפשעים האלה – כותרת המשנה של הספר היא "על המקורות של ג'נוסייד ופשעים נגד האנושית" – מרחיב את המשולש למרובע: סבו, לאון בוכהלץ, נולד וגדל בלבוב (למברג), שבאוניברסיטה שלה למדו שני המשפטנים. הרש לאוטרפכט – שהיה לפרופסור למשפטים באוניברסיטת קיימברידג' ולימים שופט בית הדין הבינלאומי בהאג, מהאבות המייסדים של המשפט הבינלאומי של זכויות האדם, אשר טבע את הקטגוריה של "פשעים נגד האנושות"; ורפאל למקין – משפטן שברח מפולין דרך שוודיה לארה"ב, טבע את הקטגוריה של "ג'נוסייד", ניסח את האמנה הבינלאומית נגד ג'נוסייד והביא לקבלתה ב-1948. אמנה שלדברי סמנתה פאואר בספרה "בעיה מן הגיהנום" ראה בה למקין מצבה על קבר אמו שנספתה בשואה, כמו רוב בני משפחתו. הפושע הנאצי היה משפטן אף הוא. מבכירי המשפטנים של המשטר הנאצי. זהו הנס פרנק, שהיה עורך דינו האישי של היטלר, שר המשפטים של בוואריה, מי שסייע לנסח את חוקי נירנברג והמושל הכללי של פולין. פרנק הוצא להורג בתלייה באוקטובר 1946, לאחר שנידון למוות במשפטי נירנברג.

המשך »